תרומות ומעשרות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תרומות ומעשרות הינם חלק מהיבול החקלאי הגדל בארץ ישראל שהחקלאי היהודי מחויב על פי התורה להפריש עבור הכוהנים והלויים, אשר הוקדשו לעבודה רוחנית בבית המקדש ובהוראת התורה ועל כן לא קבלו נחלה בארץ.
יבול אשר לא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות נקרא טבל, יבול אשר מקורו באדם שאינו נאמן על התרומות והמעשרות נקרא דמאי (וחייב בהפרשה מספק) ויבול אשר הופרשו ממנו תרומות ומעשרוץ כדיו, נקרא בלשון המשנה "מתוקן".
תוכן עניינים |
[עריכה] תרומה
את התרומה מפריש החקלאי מהגורן בגמר הקציר. בתורה לא נקבע שיעור קבוע לתרומה ואפילו גרגר אחד פוטר את כל הגורן. אך חז"ל קבעו מספר דרגות של תרומה:
- עין יפה - נותן 1/40 מהיבול.
- עין בינונית - נותן 1/50 מהיבול (חז"ל פירשו תרומה כ"תרי ממאה" = שני אחוזים).
- עין רעה - נותן 1/60 מהיבול.
יש מחלוקת במשנה לגבי שיעור מקסימום לתרומה. בסוף התקבלה דעתם של רבי עקיבא ורבי טרפון ש"אין שיעור בתרומה" - כלומר כל אחד יכול לתת כפי רצונו מעל למינימום המצוין לעיל, אך לא את כל הגורן (משנה מסכת תרומות פרק ד'). את התרומה לא מפרישים בכמות מדויקת אלא מפרישים על פי הערכה בלבד.
התרומה ניתנת לכהן, שצריך לאוכלה בטהרה ורשאי לחולקה עם אשתו, בנותיו הרווקות ועבדיו (וכמובן, כהנים אחרים), העונש על אכילת תרומה טמאה, או אף על אכילת תרומה טהורה על ידי זר - הינו מיתה בידי שמיים. דין תרומה טמאה הוא השמדה, אך עם זאת, רשאי הכהן להפיק הנאה מהתרומה בשעת השמדתה, כל עוד זוהי צורה רגילה לאותה תרומה (כגון האכלת שעורים לבהמה, או הדלקת נר בשמן זית), שאיננה אכילה.
[עריכה] מעשרות
את המעשרות מפרישים לאחר שכל המלאכה נגמרה, וכמות התבואה נקבעה. את כמות המעשר מפרישים במדידה מדויקת - מנייה, מדידה או שקילה (האפשרות העדיפה).
על המעשר אמר רבי עקיבא: "מעשרות סייג לעושר" (משנה, מסכת אבות). חז"ל אומרים שבכל התורה אסור לנסות את הקב"ה לראות אם מתקבל שכר על קיום המצווה, אולם במעשרות מותר לבחון את הקב"ה. דבריהם מבוססים על הפסוק בספר מלאכי: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת..."
[עריכה] מעשר ראשון
המעשר הראשון הוא עשירית מהיבול (שנשאר לאחר הפשרת התרומה) ומכאן שמו. המעשר הראשון ניתן ללוי על פי בחירת הנותן (טובת הנאה לבעלים). המקור למעשר ראשון בתורה הוא בספר במדבר בפרשת קורח (פרק י"ח פס' כ"א - כ"ד). המעשר הראשון אמנם ניתן ללויים אך הוא חולין גמור ומותר לכל אדם לאוכלו ברשות בעליו.
[עריכה] תרומת מעשר
כל לוי מפריש עשירית מהמעשר שקיבל כמתנה לכוהנים, כל דיני מעשר חלים גם על תרומת מעשר. המקור למצווה בפרשת קורח (במדבר י"ח, כ"ה - כ"ט).
[עריכה] מעשר שני
בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית למניין שנות מחזור השמיטה צריך החקלאי להפריש מעשר שני בנוסף על המעשר הראשון. מעשר שני הינו מעשר מיוחד שאינו ניתן לאף אדם. על החקלאי לאכול את המעשר השני בקדושה ובטהרה בירושלים. את מעשר שני אסור לאוכלו באנינות ויש לאוכלו בטהרה. אם חושש החקלאי שהיבול ייהרס עד שיגיע לירושלים ויאכל אותו בקדושה ובטהרה, הוא רשאי להמיר את היבול בכסף (בתהליך הנקרא "פדיה") ולעלות עם הכסף הזה לירושלים ושם לקנות בכסף אוכל, ולאוכלו ב"קדושת מעשר" (ואסור לקנות עם הכסף משהו שלא לצורך אכילה ושתייה). ההגיון הערכי העומד מאחרי המעשר השני מיוחד ביחס לעומד מאחרי שאר התרומות והמעשרות: למעשה, האדם נותן את המעשר הזה לעצמו. המקור לכך מן התורה הוא בפרשת ראה (דברים י"ד, כ"ב - כ"ז)
[עריכה] מעשר עני
בשנה השלישית והשישית למחזור השמיטה, במקום מעשר שני, מופרש מעשר עני, אשר ניתן כמתנה לעניים נוסף על שאר מתנות העניים המוזכרות בתורה. עם זאת, בכדי למנוע סרבול מיותר, רשאי החקלאי להלוות לעני כסף, ולנכות את דמי החוב ממעשר העני, ובעצם להשאירו אצלו. המקור לכך מפרשת ראה (דברים י"ד, כ"ח - כ"ט)
[עריכה] ביעור מעשרות
החובה ליתן את התרומות והמעשרות איננה מיידית, והבעלים רשאים לחכות עד לזמן מתאים (עד שכהן מסוים יגיע, עד שתצטבר אצלם כמות משמעותית, וכו'). עם זאת, אם הוא לא נתן אותן לפני שעבו שלושת הרגלים, הוא עובר על מצוות "לא תאחר לשלמו". מעבר לזאת, בערב פסח של השנה הרביעית והשביעית למחזור השמיטה, חלה חובת ביעור מעשרות, בא חובה לתת כל מעשר לבעליו או "לבערו" (בדומה לביעור חמץ, אין חיוב של ביעור באש דוקא, אלא כל השמדה)
[עריכה] תרומות ומעשרות בזמן הזה
בזמן הזה, אין מפרישים תרומות ומעשרות כדין המקורי, וזאת מכמה סיבות:
- ישנו ספק גדול לגבי יחוסם של הכהנים.
- אף אם נמצא כהן מיוחס, ההלכה כיום היא שכולם נחשבים טמאי מת מספק, ומאחר שאין כיום אפר פרה אדומה, אין אפשרות להיטהר.
- אף לגבי יחוסם של הלויים ישנו ספק גדול.
- אכילת מעשר שני מותנית בקיום בית המקדש.
לפיכך, הנוהג כיום הוא שהתרומה ותרומת המעשר, שאסורות באכילה ובעלות קדושה, מוצנעות בצורה מכובדת (בדרך כלל על ידי הנחתן בפח הזבל, לאחר עטיפתן בשקית אטומה). מעשר ראשון, אשר אינו בעל קדושה, מופרש רק באופן סמלי (הגדרת חלק מסוים של הפירות בתור מעשר) ואינו ניתן ללוי, על פי הכלל ההלכתי "המוציא מחבירו עליו הראיה", כלומר, על הלוי להביא הוכחות לכך שהוא אכן לוי - דבר שאינו מצוי בימינו. מעשר שני שאינו ניתן לאכילה "מחולל" על גבי מטבע. בשונה מב"פדיה" שנהגה בזמן המקדש, הערך של המטבע שעליו מחללים את התבואה יכול להיות קטן ביותר. לאחר החילול, הקדושה למעשה "עוברת" מהפירות אל המטבע, והפירות רשאיים באכילה, אך יש לנהוג במטבע בקדושה. מעשר עני הוא למעשה היחיד מבין המעשרות שנוהג גם היום, ללא שינוי.
