AIM-9 סיידווינדר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| AIM-9L סיידווינדר | ||
|---|---|---|
 |
||
| מידע בסיסי | ||
| יצרן | ריית'און, פורד אירוספייס, לוראל | |
| עלות יחידה | 84,000 דולר | |
| כניסה לפעילות מבצעית | 1958, דגמים נוספים נכנסו במהלך מלחמות שונות במאה ה-20 | |
| פלטפורמת שיגור | מטוסי קרב, מערכי נ"מ קרקעיים | |
| מאפיינים כלליים | ||
| הנעה | מנוע האצה רקטי | |
| משקל שיגור | 91 ק"ג | |
| אורך | 2.85 מטר | |
| קוטר | 12.7 ס"מ | |
| מוטת כנפיים | 63 ס"מ | |
| מהירות | מאך 2.5 | |
| טווח | 18 ק"מ | |
| גובה טיסה | בתלות בגובה השיגור | |
| ראש קרב והנחיה | ||
| ראש קרב | 9.4 ק"ג של חומר נפץ מרסק | |
| מרעום | קרבה | |
| הנחיה | ביות שואף חום תת אדום | |
AIM-9 סיידווינדר הוא טיל אוויר-אוויר מונחה אינפרא אדום לטווח קצר מתוצרת ארצות הברית הנישא על ידי מטוסי קרב ונחשב לטיל היעיל הראשון מסוג זה.
הסיידווינדר נמצא בשימוש עד היום, בגרסאות שונות, בחילות אוויר רבים - כולל חיל האוויר הישראלי, שבו השיג הפלות רבות, ושימש גם כבסיס למערכת טילי קרקע-אוויר צ'אפארל.
[עריכה] תיאור הטיל
הטיל עשוי גוף גלילי, בעל ראש הנחיה, ראש קרב, מקטע בקרה, ורקטת הנעה.
ההנחיה מבוצעת בעזרת שני זוגות כנפוני ניהוג קדמיים, וארבעה משטחי זנב המיועדים לייצוב, שבקצותיהם מורכבות גלגלי שיניים בעלי תנועה חופשית סביב ציר, שעוזרים בייצוב הטיל על פי עקרון אינרציית הג'ירוסקופ (תנועה על ציר אחד תתנגד לתנועה על ציר מנוגד; או - מה שזז קדימה או אחורה לא יזוז לצדדים).
ראש ההנחיה הינו שואף חום אינפרא אדום, ומיועד להתביית באמצעות חיישנים מיוחדים על צינורות הפליטה החמים של המטרה (מטוס אויב) ולהתפוצץ בקרבתם או בתוכם.
