אורלוב
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוֹרְלוֹב (Орлов) הוא שמה של משפחת אצולה רוסית, שהעמידה מתוכה כמה מדינאים, דיפלומטים ומצביאים ידועי-שם. המשפחה רכשה לראשונה את פרסומה בזכותם של ארבעת האחים אורלוב, שהבכיר ביניהם היה מאהבה של יקטרינה הגדולה ושני הזוטרים היו מפקדי צבא ידועים. מאחר שאיש מן האחים לא השאיר אחריו בן זכר חוקי, עברו התואר וסמל האצולה של רוזני אורלוב ב-1856 לבני משפחת דווידוב (Давыдов), שארי-בשרם.
תוכן עניינים |
[עריכה] האחים אורלוב
[עריכה] גריגורי גריגורייביץ' אורלוב
הרוזן גריגורי גריגורייביץ' אורלוב (1734-1783), הראשון שהעניק למשפחתו מקום של כבוד בדפי ההיסטוריה הרוסית, היה בנו של גריגורי אורלוב, מושל וליקי נובגורוד. הוא למד בבית הספר לצוערים בסנקט פטרבורג, החל את הקריירה הצבאית שלו במלחמת שבע השנים, ונפצע בקרב צורנדורף (Zorndorf). בעת שירותו בעיר הבירה כקצין ארטילריה מצא חן בעיני הדוכסית הגדולה יקטרינה אלכסייבנה, ועמד ב-1762 בראש הקשר להדחת בעלה, הצאר פיוטר השלישי, ולרציחתו.
לאחר ההתנקשות העניקה לו יקטרינה תואר רוזן ומינתה אותו לאדיוטנט-גנרל (שליש ראשי), דירקטור-גנרל (מפקד ראשי) של חיל ההנדסה ומפקד עליון. בנם הלא חוקי, אלכסיי, נולד ב-1762 ונקרא על שם הכפר בובריקי (Бо́брики) בו חי; ממנו מתחילה שושלת רוזני בוברינסקי (Бобринские). השפעת אורלוב הגיעה לשיאה לאחר חשיפת קשר חיטרובו לרצוח את כל בני משפחת אורלוב. הצארינה חשבה פעם להינשא לאהובה, אך התוכנית סוכלה על ידי יועצה רב-ההשפעה ניקיטה פאנין (Ники́та Па́нин).
גריגורי אורלוב לא היה מדינאי, אך היה פיקח, הבין נכונה את אירועי ההווה, ושימש יועץ יעיל ואוהד לקיסרית בשנות שלטונה הראשונות. הוא עסק במלוא ההתלהבות בשאלת מתן אמנציפציה חלקית לצמיתים ובצעדים לשיפור חייהם, ועשה זאת הן ממניעים פטריוטיים הן ממניעים כלכליים. כנשיא החברה הכלכלית החופשית הוא היה גם תומכם החשוב ביותר בוועדה הגדולה של שנת 1767, אם כי כוונתו הייתה בעיקר לרצות את הקיסרית, שגילתה מידה רבה של ליברליות בשנות שלטונה הראשונות.
הוא היה אחד מראשוני התועמלנים של הרעיון להעניק אמנציפציה לנוצרים הנאנקים תחת עולה של האימפריה העות'מאנית. ב-1771 נשלח כציר הרוסי הראשון לקונגרס השלום בפוקשאני (Focşani), אך נכשל במשימתו, בחלקו משום עקשנות התורכים ובחלקו (לדברי פאנין) משום חוצפתו שאינה יודעת גבול. בשובו אל ארמון השיש שלו בסנקט פטרבורג גילה כי את מקומו כמאהבה של הקיסרית תפס ואסילצ'יקוב הצעיר.
כדי לזכות שוב בחיבתה של יקטרינה, העניק לה גריגורי את אחד היהלומים הגדולים ביותר בעולם, הידוע מאז כיהלום אורלוב. כשתפס גריגורי פוטמקין (Григо́рий Потёмкин) את מקומו של ואסילצ'יקוב ב-1771, איבד אורלוב לחלוטין את חשיבותו ומעמדו בחצר הצארינה, ויצא לניכר לכמה שנים. הוא היה נשוי לאחייניתו, מאדאם זינובייבה, אך לא נולדו להם ילדים. הוא שב לרוסיה חודשים אחדים קודם מותו, ונפטר במוסקבה ב-1783. זמן מה לפני מותו איבד את שפיות דעתו.
[עריכה] אלכסיי גריגורייביץ אורלוב
הרוזן אלכסיי גריגורייביץ' אורלוב (1737-1808), אחיו של גריגורי, היה בנה המוכשר ביותר של משפחת אורלוב, והתפרסם גם על שום כוחו הפיסי וזריזותו. בהפיכת החצר של 1762 מילא תפקיד חשוב אף יותר משל אחיו גריגורי. הוא זה שהעביר את פיוטר השלישי אל אחוזת רופשה (Ропша) ושם רצח אותו במו ידיו.
ב-1770 מונה למפקד הצי שנשלח להילחם בתורכים; הוא הצית את מרד המניאטים, היוונים יושבי חצי האי מאני, נגד התורכים, התקוממות שזכתה לשם מרד אורלוב, וניצח את הצי התורכי העדיף בקרב צ'שמה. על השגיו אלה קיבל ב-1774 את תואר הניצחון "צ'סמנסקי" ואת הפריבילגיה להוסיף את הסמלים הקיסריים לשלט האצולה שלו.
באותה שנה, לבקשת יקטרינה, יצא אורלוב אל ליבורנו כדי לשכנע ולהביא לרוסיה את מי שכינתה עצמה הנסיכה טרקנובה וטענה כי היא בתה של הצארית יליזבתה (Елизаве́та). לאחר שהצליח במשימה בלתי רגילה זו פרש והשתקע במוסקבה.
אורלוב הקדיש את עתותיו לגידול סוסים, וייצר את המשובח בגזעי סוסי המרוץ הידועים אז הנקרא על שמו (Orlov trotter). בשנים 1806-1807, במהלך המלחמה בנפוליון, פיקד אורלוב על המיליציה של המחוז החמישי, שכמעט כל ציודה המלחמתי נרכש מכיסו. הוא הותיר אחריו אחוזה שערכה חמישה מיליוני רובלים ובה 30,000 איכרים-צמיתים.
[עריכה] איוואן גריגורייביץ' אורלוב
הרוזן איוואן גריגורייביץ' אורלוב (1733-1791 היה בכור האחים אך הפחות מפורסם שבהם. לאחר מות אביהם ב-1746 נעשה הוא ראש המשפחה; כל האחים סרו למשמעתו וכיבדוהו. הוא ניהל אורח חיים צנוע, וניהל את אחוזות אורלוב. גם לאחר הפיכת החצר של 1762, כאשר האורלובים נעשו רוזנים וזכו בעושר עצום, סירב לקבל מינויים ותפקידים בשירות החצר, והמשיך לגור במוסקבה ובאחוזות המשפחה.
[עריכה] פיודור גריגורייביץ' אורלוב
הרוזן פיודור גריגורייביץ' אורלוב (1741-1796), הרביעי באחים, היה גנרל בצבא הרוסי, שהצטיין במלחמת שבע השנים. הוא השתתף עם אחיו הגדולים בהפיכת החצר של 1762, אחריה מונה לפרוקורטור של הסנאט. במהלך מלחמת רוסיה תורכיה הראשונה שירת תחת פיקודו של אדמירל ספירידוב, והיה אחד הראשונים שהבקיע את מערך הקרב התורכי בקרב צ'שמה. לאחר מכן, בקרב הידרה, הניס שמונה-עשרה אוניות תורכיות. השגים אלה הונצחו בפקודת יקתרינה בעמוד ניצחון ימי, שהוקם בצארסקויה סלו (Ца́рское Село́). ב-1775 הוא פרש מהשירות הציבורי. אורלוב לא נישא מעולם, אך נולדו לו חמישה ילדים, אשר מעמדם "הוכשר" על ידי יקתרינה ואף קיבלו מידיה תוארי אצולה.
[עריכה] ולדימיר גריגורייביץ' אורלוב
הצעיר באחים היה הרוזן ולדימיר גריגורייביץ' (1743-1831). הוא היה בן 19 בלבד כשאחיו הגדולים ממנו הגיעו לעמדות כוח, והם החליטו לשלוח אותו ללימודים באוניברסיטת לייפציג. אף שחינוכו היה מקוטע וחלקי, מינתה אותו הקיסרית - עם שובו לאחר ארבע שנים - לנשיא האקדמיה הרוסית למדעים. בורותו בשפה הלטינית הביאה אותו להוציא את לימודי שפה זו מהאקדמיה ולהחליפה בשפה הגרמנית, שבה שלט טוב למדי. הוא היה פטרונם של מדענים גרמנים כמו פטר סימון פאלאס (Peter Simon Pallas), אשר את מחקריהם מימן מכיסו ואף הזמין רבים מהם לרוסיה. ב-1767 ליווה את יקתרינה במסעה לאורך הוולגה ותיעד אותו ביומן מסע. לאחר שאיבד אחיו את חינו בעיני הקיסרית, סולק ולדימיר ממשרתו ופרש לאחוזתו.
נולדו לו כמה בנות, שאחת מהן הייתה אשתו של ניקיטה פאנין, ובן – הרוזן גריגורי ולדימירוביץ' (1777-22 ביוני 1826) – שמת לפניו. כמותו, הקדיש גריגורי הצעיר את עצמו למדעים. בנובמבר 1799 הוא נישא לרוזנת אנה סלטיקובה, עזב את רוסיה וטייל בצרפת, איטליה ושווייץ. בעודו חי בפריס, תרגם אורלוב לצרפתית כמה ממשלי איוואן קרילוב. לאחר מות אשתו, שב הרוזן אורלוב לרוסיה. ספריו העיקריים הם Mémoirs historiques, politiques et littéraires sur le Royaume de Naples, שתורגם לגרמנית, אנגלית ואיטלקית ומקיף את תולדות איטליה מימי קדם ועד 1820; Histoire des Arts en Italie, ששניים מכרכיו עוסקים במוזיקה והאחרים בציור; Voyages dans une Partie de la France, ou Lettres descriptives et historiques, שראה אור בפריס ב-1824. מ-25 בינואר 1809 היה חבר כבוד באקדמיה הרוסית למדעים. כל שלושת בניו נולדו מחוץ לנישואים.
[עריכה] הנסיכים לבית אורלוב
[עריכה] אלכסיי פיודורוביץ' אורלוב
הנסיך אלכסיי פיודורוביץ' אורלוב (1787-1862), בנו החוקי של הרוזן פיודור גריגורייביץ, נולד במוסקבה ב-8 באוקטובר (19 באוקטובר 1786 על פי הלוח הגרגוריאני), ונטל חלק בכל המלחמות הנפוליוניות מ-1805 עד כיבוש פריס. על שירותיו כמפקד רגימנט הפרשים של המשמר הקיסרי במרד הדצמבריסטים ב-1825 הוענק לו התואר רוזן, ובמלחמת רוסיה-תורכיה, 1828-1829 הועלה לדרגת לפטננט-גנרל.
מזמן זה החלה הקריירה הדיפלומטית המזהירה של אורלוב. הוא היה הציר הרוסי בשיחות על הסכם אדריאנופל (Adrianopel), וב-1833 מונה לשגריר הרוסי בקונסטנטינופול, כשהוא מחזיק בה בעת גם במשרת המפקד העליון של צי הים השחור. הוא היה אחד האנשים הנאמנים ביותר על ניקולאי הראשון, והתלווה אליו ב-1837 במסעו לחוץ לארץ. מ-1844 ועד 1856 עמד בראש "המחלקה השלישית", הלא היא המשטרה החשאית הידועה לשמצה.
ב-1854 נשלח לווינה כדי לשכנע את אוסטריה לעבור לצדה של רוסיה, אך ללא הצלחה. ב-1856 היה הוא אחד הצירים שחתם על הסכם פריס. באותה שנה הועלה למדרגת קניאז (נסיך), ומונה לנשיא מועצת המדינה הקיסרית ושל מועצת המיניסטרים. ב-1857 עמד בראש ועדה שהוקמה כדי לדון בשאלת הענקת זכויות לאיכרים הצמיתים. הוא מת ב-9 במאי (21 במאי) 1862 בסנקט פטרבורג.
[עריכה] ניקולאי אלכסייביץ' אורלוב
בנו היחיד של אלכסיי אורלוב, הנסיך ניקולאי אלכסייביץ' אורלוב (1827-1885) היה דיפלומט וסופר רוסי ידוע-שם. הוא החל את הקריירה שלו בצבא ונפצע קשה במלחמת קרים. בשל פציעתו עזב את הצבא והצטרף לשירות הדיפלומטי. הוא שימש כשגריר רוסיה בבריסל (1860-1870), פריס (1870-1882) וברלין (1882-1885). מאמריו הפובליציסטיים על עונשי גוף, שנתפרסמו ב"רוסקאיה סטארינה" ב-1881, תרמו תרומה חשובה לביטולם.
[עריכה] מיכאיל פיודורוביץ' אורלוב
אחיו של הנסיך אלכסיי אורלוב, מיכאיל פיודורוביץ' אורלוב (1788-1842), לקח חלק פעיל ביותר במלחמות הנפוליוניות, ועם שובו לרוסיה ב-1814 הוענקה לו דרגת גנרל-מאיור. בהיותו ידידו של אלכסנדר פושקין וליברל מושבע בעצמו, ריכז את כל מעייניו בהענקת אמנציפציה לאיכרים הצמיתים ובהקמת ממשל רפובליקני ברוסיה. מאז 1818 עמד בראש סניף קישינב של אגודת הדצמבריסטים. עם כשלון המרד הוא נאסר, אך שוחרר מיד בערבות הודות להתערבותו של אחיו. לאחר מכן השתקע במוסקבה ופרסם מחקר חלוצי על האשראי של המדינה.
[עריכה] מקורות
- ערך זה כולל חלקים מאנציקלופדיה בריטניקה, מהדורת 1911, הנמצאת כיום ברשות הציבור.
