אמו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בעוף ממשפחת היענאים. לערך העוסק בסגנון המוזיקלי וכינוי לחובביו, ראו אימו.

אמו
מצב שימור
מצב שימור: אין חשש (LC)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	עופות
סדרה:	יענאים
משפחה:	קזואריים
סוג:	אמו
מינים
ראו פירוט בערך.
שם מדעי
Dromaius
תחום תפוצה

אמו (שם מדעי: Dromaius) הוא העוף השני בגודלו אחרי היען, ששייך אף הוא לסדרת היענאים. בדומה ליען, גם האמו חסר יכולת תעופה. המין Dromaius novaehollandiae הינו המין היחיד ששרד בסוג זה, ומצוי ביבשת אוסטרליה בלבד.

תוכן עניינים 1 תפוצה ומקום מחייה 2 תיאור 3 רבייה 4 תזונה 5 התנהגות 6 האמו והאדם 7 תת - מינים ומינים שנכחדו

[עריכה] תפוצה ומקום מחייה

המין נפוץ במרבית אזוריה של אוסטרליה, למעט יערות גשם ואדמה חסרת צמחיה. הוא נדיר במדבר ובאזורים הצפוניים ביותר, ומגיע אליהם רק אחרי עונת הגשמים. ניתן עדיין למוצאו בקרבת הערים הגדולות, אך לא בקרבת אזורי מחייתו הטבעיים שנוצלו לצורכי חקלאות.

[עריכה] תיאור

גובה האמו הוא 1.75 מטרים בממוצע. משקלו 50 - 55 ק"ג, הנקבות שוקלות כ־5 ק"ג יותר מהזכרים. לעוף שתי שכבות נוצות זהות בגודלן והן צמודות ושטוחות על גופו. כשהנוצות מתחדשות צבען שחור כהה, אך עם הזמן הן דוהות בשמש וצבע הכסות משתנה לאפור בהיר. לאפרוחים פלומה מפוספסת בצבעים שחור וחום קרמי, המאפשרת להם להסוות את עצמם בצמחייה העבותה. הצוואר ארוך וגם הרגליים ארוכות בעלות שלוש אצבעות גדולות (בהונות), הכנפיים קטנות ביותר ואורכן פחות מ-20 ס"מ.

[עריכה] רבייה

שיטת הרבייה של האמו היא פוליאנדרית, משמע שהנקבה מזדווגת עם יותר מזכר אחד במהלך עונת ייחום אחת. הזכר הוא שדוגר לבד על הביצים ומגדל לבד את הצאצאים. בחודשים דצמבר וינואר הזכר מחזר אחר הנקבה, בונה את הקן בטריטוריה שלו, משמיע לנקבה קולות המזכירים הלמות תופים, וכך מזמין אותה להצטרף לנחלתו. ההזדווגות מתחילה כאשר הזכר והנקבה עומדים צמודים זה לזו, צווארם מכופף והם מנדנדים את ראשיהם המורכנים מצד לצד. בהמשך מתיישבת הנקבה והזכר מתיישב מאחוריה, נצמד אליה ומזדווג עימה. הוא תופס את עור עורפה במקורו תוך כדי השמעת קולות גרגור, לבסוף הוא קם ומתחיל בריצה ראוותנית סביבה בעוד היא ממשיכה לשבת.

תקופת הדגירה אורכת כ־56 ימים בחודשים אפריל עד יוני. הקן הגדול נבנה בכוך בקרבת צמחייה נמוכה וסבוכה, מורכב מעשבים, עלים ושרכים. בתוכו מטילה הנקבה 15 עד 25 ביצים, צאצאיהם של הזדווגויות מרובות עם זכרים שונים. במהלך תקופת הדגירה הזכר לא אוכל, שותה או עושה צרכים, וכבר בימים הראשונים עוזבת הנקבה לנחלה שכנה ושם חוזר הליך החיזור וההזדווגות עם זכר אחר. מעטות הנקבות שנשארות בעת הדגירה ומגנות על הנחלה באמצעות צווחותיהן הרמות, כפי שעשו בחודשים שקדמו לדגירה.

הזכרים אגרסיביים וטריטוריאליים ביותר לאחר שהאפרוחים בוקעים. הזכר מבריח את הנקבה (אם נשארה) מהטריטוריה ותוקף לעתים קרובות בעלי חיים שונים כולל את האדם. משקלם של הנולדים כ־500 גרם. הזכר צמוד אליהם במשך תקופה ארוכה, אולם שובבותם הרבה גורמת להם לעתים ללכת לאיבוד או לברוח. למזלם הרב, נקלטים האפרוחים האבודים אצל זכרים אחרים וגדלים עימם (מותנה בכך שהם קטנים מצאצאיו הטבעיים של הזכר המאמץ), עד תום תקופת גידול הצאצאים לאחר חמישה עד שבעה חודשים לערך, אז הם מוכנים לשרוד לבדם. בגיל 2 - 3 שנים מגיע האמו לבגרות ומוכן להקים נחלה ולהזדווג. האמו חי כ 5 - 10 שנים ואף יותר מכך בתנאי שבי. בתנאי שבי, נשארות הנקבות עם הזכרים באותו כלוב, גם בעת הדגירה על הביצים. הן לא משתתפות בדגירה עצמה. אף על פי כן, הן נוהגות להפגין יחס קרוב, אך לא אמהי, לאפרוחים שבקעו.

[עריכה] תזונה

האמו אוכל רק את החלקים התזונתיים ביותר של הצמח: זרעים, פרות, פרחים ונצרים. בטבע ימנע מאכילת עשבים, עלים או גבעולים נטולי פרחים, גם אם הישרדותו מותנית באכילתם. האמו אף בולע כמות נכבדת של אבני חצץ המסייעות לו בעיכול המזון הצמחי. התזונה המהירה והמזינה תורמת לגדילתו והתחזקותו המהירה.

[עריכה] התנהגות

האמו מיטיב לרוץ, ומסוגל לפתח מהירות של עד 50 קמ"ש בעתות סכנה. הוא גם מיטיב לשחות במים. הזכרים משמיעים קול צווחה הנשמעת למרחוק: אי-מווו, וזה מקור שמם. הנקבות משמיעות קולות המזכירים פיצוצים מהדהדים. האמו מוכרח להיות בקרבת מים זכים ומזונו. לעתים יצטרך לצעוד אלפי קילומטרים כדי להגיע מאתר מזון אחד למשנהו. רגליו הגדולות והשריריות מסייעות לו בהליכות ארוכות, במהירות קבועה של כ-7 קמ"ש.

האמו אוגר כמויות גדולות של שומן, שבהן הוא משתמש בחיפושיו הארוכים אחרי מזון, וממשיך בתפקוד רגיל גם בהשילו מחצית ממשקל גופו. האמו תמיד בתנועה, למעט התקופה הקצרה בה דוגר הזכר על הביצים.

המזון שצורך האמו נפוץ בעיקר אחרי ירידת גשמים. על כן, דפוס התנועה של האמו נקבע לפי מקומות שבהם ירדו גשמים לאחרונה. משערים כי האוריינטציה מתבססת בעיקר על הופעת ענני גשם, אך גם על קולות הרעמים וריח האדמה הרטובה.
יצירת מאגרי מים מלאכותיים אך קבועים על ידי האדם, תרמה לשינוי דפוסי התנועה של האמו, והרחיבה את תפוצתו גם לאזורים שהיו בעבר צחיחים.

[עריכה] האמו והאדם

בשנות ה-30 של המאה ה-20, פתחה ממשלת אוסטרליה במעין "מלחמה" כנגד התפשטות האמו לאזורי החקלאות בדרום מערב היבשת. טענת החקלאים הייתה כי המין פוגע ביבול הדגנים, לאו דווקא ניזון מהם אלא רומס אותם בדרכו למקוואות המים. החקלאים הגנו על יבולם במקלעים וברימוני יד והרגו בשיטה זו כ-12 פרטים. אך במהרה הבינו החקלאים, כי יכולת ההסוואה של האמו חזקה מהם. לבסוף הוקמה גדר באורך 1,000 ק"מ שהפרידה בין שטחי התבואה לאזור המחייה.

לצד האשמות ברמיסת יבולים, לאמו השפעה חיובית על החקלאות: הצעירים ניזונים מחרקים רבים הפוגעים ביבולים, כזחלים שונים וחגבים. המבוגרים אוכלים סוגי חוחים רבים, הפוגעים בשלמות ובמרקם החלק של צמר הכבשים.

בתחילת המאה ה-20 הוקמו חוות ביות וגידול לאמו, שמטרתן סחר בו ובאיבריו השונים: הבשר נחשב כאורגני יותר, בריא וקל להכנה, העור משמש למוצרי הלבשה והנעלה. טוענים כי לשמן המופק מהאמו יכולות ריפוי מופלאות, 95% מכל חברות הספורט באוסטרליה משתמשים בו כשמן עיסוי ולשיכוך כאבים. בנוסף, 20% מביצי האמו המוטלות אינן מופרות, אלא משמשות למטרות קישוט ואומנות (עבודות יד וציור עליהן) ונמכרות במאות דולרים. יחס הממשלה האוסטרלית למגדלים הוא אמביוולנטי, ולעתים רחוקות מתבצעת אכיפה של הסחר. טרם נעשו מחקרים מחוץ לשוק האוסטרלי, שבדקו את ערך המוצרים המופקים מאמו ביחס למוצרים טבעיים או מוצרים מבעלי חיים אחרים.

האמו לא נמצא בסכנת הכחדה. תפוצתו הרבה בעת החדשה התגשמה בזכות האדם, שהרחיב את אזור מחייתו בכך שבנה מקוואות מים מלאכותיים והפחית את אחוז אדמות המדבר ביבשת.

האמו מופיע בצדו הימני של סמל אוסטרליה, כשמולו הקנגורו.

[עריכה] תת - מינים ומינים שנכחדו

שלושה תת-מינים נפוצים כיום ביבשת אוסטרליה:

• D. novaehollandiae novaehollandiae - בדרום מזרח אוסטרליה.
• D. novaehollandiae woodwardi - בצפון אוסטרליה. רזה וצבע נוצותיו חוורות יותר.
• D. novaehollandiae rothschildi - בדרום מזרח אוסטרליה. צבעו כהה יותר.

תת - מין נוסף בשם אמו טסמני (D. novaehollandiae diemenensis) היה נפוץ בטסמניה ונכחד עוד בשנת 1950.

שני מינים נוספים של האמו נכחדו במהלך המאה ה-19:

• "האמו של אי הקנגרו" Dromaius baudinianus, נכחד בשנת 1827 כתוצאה מציד לא מבוקר.
• "האמו הקטן של אי המלך" Dromaius ater, גודלו היה כמחצית מגודלו של האמו המוכר כיום. הוא נכחד בשנת 1805 כתוצאה מציד לא מבוקר.