בר כוכבא
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שמעון בר כוכבא (במקור: שמעון בן כוסבא מכונה גם בר כוזיבא. תירגום מארמית של "בן כוכב"), המצביא שעמד בראש מרד היהודים באימפריה הרומית בימי הקיסר אדריאנוס (132 - 135 לספירת הנוצרים), מרד הקרוי על שמו מרד בר כוכבא. סופו של המרד, כמו גם סופו של בר כוכבא היה מר. המרד דוכא באכזריות, ומאות אלפים נהרגו, ביניהם בר כוכבא. שלטונו של בר כוכבא כ"נשיא ישראל" (כמופיע במטבעות) היה התקופה האחרונה של עצמאות ישראל בארצו, עד לתקומת מדינת ישראל בשנת 1948. זכרו של בר כוכבא בהיסטוריה היהודית שנוי במחלוקת. יש המהללים אותו כגיבור עממי שקם אל מול שלטון עריץ, ויש הסבורים כי המדובר בהרפתקן, אשר מרד באימפריה החזקה ביותר בעולם העתיק, וסופו שהביא חורבן על ארצו וגלות על עמו. גישות שונות אלו מתבטאות בדרך בה מבוטא שמו, מ"בר כוכבא" המבוסס על הפסוק "דרך כוכב ביעקב", ועד ל"בן כוזיבא", במובן של כזב.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
הידוע לנו על האיש בר כוכבא הינו מועט ביותר. עד גילוין של איגרותיו בנחל חבר במדבר יהודה, אף שמו של האיש לא היה ברור. על האיגרות חתם בשמו שמעון בן כוסבא. יש דעה שכוסבא הוא שם נשי וזה שם אמו אך נראה יותר פירושו של מיליק שכוסבא משמעו כמו כוספא -גוש של תמרים וזהו כינוי לאדם אולי על שום צורת גופו. עד לגילוי האיגרות לא הייתה ודאות אף באשר לשמו הפרטי, והניחו כי הוא "שמעון נשיא ישראל" המופיע במטבעות. לפי התעתיק באיגרות היווניות שמו בוטא כ"כוסיבא", וההבדל בין הגייה זו להגייה "כוזיבא" המופיעה במקורות התלמודיים (כולל מקורות אוהדים) הוא זניח. לפיכך לא סבירה ההשערה שמקור הגרסה "בן כוזיבא" מלשון כזב הוא ממתנגדיו, ייתכן כי מקור השם הוא מהיישוב כזיב. יש לשער שתומכיו קראו לו בשם המוכר לנו (אם כי ממקורות נוצריים בלבד!) "בר כוכבא", ורבי עקיבא אף דרש עליו את הפסוק "דרך כוכב ביעקוב" - דרך כוזבא מיעקב.
על פי המקורות, היה דודו אלעזר המודעי, שיש המזהים אותו עם "אלעזר הכהן" מן המטבעות ומשערים ששימש בתקופת שלטונו של בר כוכבא ככוהן גדול (לפי הירושלמי ומדרש איכה אף נרצח על ידיו). מכאן שבר כוכבא היה ממשפחת כוהנים, אם מצד אביו או מצד אמו. מצד שני, כיוון שרבי אלעזר המודעי היה מחכמי יבנה, הדבר מצביע על קרבה אפשרית של בר כוכבא לחכמים לפחות דרך הקשר המשפחתי (אף על פי שאין שום סימן לכך שבר כוכבא עצמו היה תלמיד חכם).
דעה מעניינת מביאים כמה חכמים, וביניהם תלמידו של רבי משה איסרליש, דוד גאנז, בספרו "צמח דוד" לפיהם היה שמעון בר כוכבא השלישי בשושלת של מנהיגים ששמם בר כוכבא. דעה זו נועדה להסביר סתירות במידע שהובא במדרשים באשר לתאריך המרד ולתקופתו. אין לזלזל בהנחה זו, שכן המרד הוכן בדקדקנות במשך שנים מספר, וההנחה כי הייתה קיימת הנהגה חשאית מרכזית שתיאמה את הפעולות במשך שנים אחדות קודם למרד, הינה הגיונית. מצד שני אין שום ראיה תומכת להנחה זו במקורות בני הזמן.
אין לדעת בן כמה היה בר כוכבא בשנים בהן ניהל את המרד. המרידה אירעה כשישים שנים לאחר המרד הגדול. יש להניח כי בר כוכבא נולד כעשרים או שלושים שנים לאחר חורבן הבית השני. היותו ממשפחת כוהנים היא רבת משמעות בהקשר זה. האווירה בתקופה זו הייתה קשה ביותר. הקיסר דומיטיאנוס הכביד על העם היהודי את ידו, וגבה את "המס היהודי" בחוזק יד. בר כוכבא גדל אם כן באווירה של דיכוי ושל חורבן, בארץ החרבה לאחר אירועי המרד הגדול ולמעמד הכוהנים שירד מגדולתו, ואיבד את הטעם לקיומו (עבודת בית המקדש). אם היה בקשר עם חוגי החכמים - גם בחוגים אלו טופח הרעיון של "מהרה ייבנה המקדש".
בשנת 115, בתקופת שלטונו של הקיסר טריאנוס פרץ מרד התפוצות בגולה, בין יהודי קירנאיקה (היא לוב של ימינו), מצרים וקפריסין. השפעתו של מרד זה על יהודי הארץ אינה ברורה. מקורותינו מזכירים מנהיגים שהוצאו להורג, ששמותיהם פפוס ויוליאנוס, ומוזכר אבל בשל "פולמוס קיטוס". קיטוס הינו כפי הנראה המצביא הרומי לוקיוס קוייטוס, אשר פעל בארצות המזרח כנגד היהודים המורדים. ייתכן ויד הברזל של מצביא זה פעלה אף כנגד המתמרדים בארץ ישראל. אך הגיוני הדבר שבר כוכבא הושפע ממרידה זו.
עם עלותו של אדריאנוס לשלטון, בשנת 117 לובו התקוות בקרב היהודים כי הקיסר החדש יקומם את חורבות ירושלים, ואף יבנה את בית המקדש. משהסתבר כי הקיסר אינו מתכוון לענות על תקוות אלו, גברה האכזבה בקרב עם ישראל, והעם עמד על סיפה של מרידה. רק תחנוניו של הרב המתון יהושע בן חנניה, אשר הזהיר את העם מחורבן נוסף, וזאת לאחר שהעם יצא מוכה וחבול מן המרד הגדול הצליחו להרגיע את רוח המרד. הייתה דעה כי גזירות השמד בהן אסר אדריאנוס את ברית המילה ואת שמירת השבת, קדמו למרד והיו בין הגורמים לו, אך ניתוח מדוקדק של המקורות אינו תומך בדעה זו. לעומת זאת, התכניות להקים עיר אלילית על חורבות ירושלים בשם איליה קפיטולינה, היא בסבירות גבוהה בין הגורמים שהביאו לפרוץ המרד. בעבר לא היה ידוע אם בנית העיר הייתה מגורמי המרד, או שנבנתה כעונש עליו, אך כיום, בעקבות ממצא של אוצר מטבעות (בו נמצאו מטבעות המתארות את חרישת איליה קפיטולינה, יחד עם מטבעות קדומים למרד בלבד), מתוארכת תחילת בנייתה של העיר לזמן שלפני פרוץ המרד.
המרידה, כמסתבר, הוכנה במשך זמן רב. חפירות ארכיאולוגיות בשפלת יהודה מצאו מערכת של מערות מסתור - מנהרות, אולמות ומסתורים תת קרקעיים, המשויכות לתקופת בר כוכבא. מוערך כי הכנת מסתורים אלו (אשר החליפו את המבצרים שחרבו בימי המרד הגדול כהרודיון, מצדה ומכוור) ארכה שנים מספר. בהכנת המסתורים השתתפה אף האוכלוסייה האזרחית, בקנה מידה גדול. המדובר במפעל שדרש כפי הנראה הקצאת משאבים מרובים, והראה על תכנון חכם, ועל היכולת לאחד את העם למאמץ מתואם למשך תקופה ארוכה וכל זאת מתחת לאפם של הרומאים. את היכולת להקים מפעל זה ניתן לשייך לאישיותו הכריזמטית ולמנהיגותו של בר כוכבא.
כשנתיים לפני המרד, בשנת 130 ביקר הקיסר אדריאנוס בארץ. בעת הביקור היו הרוחות כה שלוות, עד כי הקיסר מצא לנכון להטביע מטבע המתאר את הקיסר מקריב קורבן על מזבח, כשלצידו אישה המסמלת את יהודה, ולידם נערים המגישים לקיסר כפות תמרים כסמל לאחווה ולרעות. יש לציין שמטבע זה מתעלם בצורה בוטה מאופייה היהודי של הארץ - האישה המסמלת את יהודה מברכת את הקיסר במחווה אלילית. מטבע זה ממחיש פעולות נוספות שביצע אדריאנוס להפצת התרבות ההלנית בארץ וזאת דוקא בריכוזי אוכלוסין לא הלניים - הקמת הדריאניון בטבריה היהודית, העברת השלטון בציפורי מן הרוב היהודי למיעוט היווני, הקמת מקדש בהר גריזים (התגרות בשומרונים). חוסר התגובה היהודי התפרש על ידי הרומאים כשקט, אך היה זה שקט מלאכותי. במערות המסתור היה כבר מצבור של נשק ואספקה, והמורדים חיכו אך לאות. היה זה השקט שלפני הסערה.
[עריכה] אישיותו של בר כוכבא
לעמידה על אישיותו של בר כוכבא ישנם שני מקורות עיקריים - אגדות חז"ל העוסקות בו, ואיגרותיו שנשתמרו. איגרותיו, הכתובות חלקן עברית וחלקן ארמית (האיגרות ביוונית שנמצאו יחד עם איגרות בר כוכבא לא נשלחו על ידי בר כוכבא עצמו) מראות על אדמיניסטרטור מוכשר ותקיף, אשר לא חשש לאיים על מפקדיו בכבילתם באזיקים על מנת לקבל את מבוקשו. חלק מן האגרות עוסקות בשמירת השבת ובאספקת ארבעת המינים ללוחמים. במסמכים הכלכליים (חוזים וכיו"ב) הוא מוזכר בשמו ותארו המלא "שמעון בר כוסבא נשיא ישראל". התואר "נשיא ישראל" הינו זהה לתואר אותו לקחו לעצמם ראשוני בית חשמונאי כיונתן הוופסי ושמעון התרסי. בתקופת המרד הגדול לא היה אדם שנקרא בתואר זה, והלוחמים היו מפוצלים לכתות וכתי כתות, הלוחמים זה בזה באותה המידה שהם לוחמים ברומאים. העובדה שבר כוכבא הצליח לאחד את העם תחת הנהגתו הינה רבת משמעות, ואומרת הרבה על אופיו של האיש, אם כי חשוב לציין כי לאחר המרד הגדול חדלה או לפחות הצטמצמה פעילותן של רבות מן הכתות, כגון הצדוקים.
בעיני חז"ל תדמיתו של בר כוכבא הינה מעורבת. אחד מגדולי המנהיגים הרוחניים שקמו לעם ישראל, רבי עקיבא בן יוסף, התרשם כנראה מגבורתו הפיזית (ראה להלן) של האיש, ודרש עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" (במדבר, כ"ד י"ז). בתלמוד הירושלמי לא צוינה כל התנגדות לדעת ר' עקיבא פרט לר' יוחנן בר תורתא. רבי יוחנן אמר לרבי עקיבא: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדין בן דוד לא בא". בכל זאת אי אפשר לתאר זאת כמחלוקת בין חכמים ברמה שווה. משקלו של ר' עקיבא ודאי גדול יותר. לעומת זאת בתלמוד הבבלי נאמר שחכמים בדקו את בר כוכבא, מצאו שאינו משיח והרגוהו. ברור שזהו מקור המשקף התנגדות חריפה, אך הדעה המקובלת במחקר היא שהמקור משקף התנגדות לבר כוכבא - בתלמוד הבבלי, דהיינו שלוש מאות שנה מאוחר יותר ואלף קילומטר מזרחה. אין מקור זה משקף התנגדות חכמים לבר כוכבא בזמן המלחמה.
על אף שהוכרז כמשיח וכ"כוכב", לא לקח על עצמו בר כוכבא את ההנהגה הדתית של העם, והשאיר אותה לדודו, אלעזר המודעי ולחכמים האחרים. המטבעות מתקופת בר כוכבא נושאים בחלקם את הכיתוב "אלעזר הכהן" ויש דעה שאלעזר הכהן הוא ר' אלעזר המודעי אך חשוב לציין שאין לכך הוכחה. נראה כי כוחו של בר כוכבא היה יותר כגיבור מלחמה, מאשר כאיש דת. יתרה מכך, לפי הירושלמי והמדרשים בר כוכבא אף העז כלפי שמים, והתבטא כלפי האל במילים "לא תסעוד ולא תכסוף", שפירושן "אל תזיק ואל תועיל" (ובמשתמע – פניה לאלוהים באמירה: אני אשמיד את הרומאים בכוחי שלי, ללא עזרה ממך, ובלבד שלא תפריע לי). מצד שני, כפי שצוין, באיגרותיו ובמסמכים הכלכליים הוא מתגלה כאדם ירא שמים המשתמש בביטוי "מעיד אני עלי את השמיים", דואג לשמירת השבת, משקיע מאמץ בהספקת ארבעת המינים, מקפיד על השמיטה ודואג להפרשת תרומות ומעשרות.
על כוחו הפיזי של בר כוכבא סיפרו חז"ל כי "היה מקבל אבני בליסטרא באחת מארכובותיו, וזורקן והורג בהן כמה נפשות". את לוחמיו היה בוחן באמצעות קטיעת אצבעם (או פציעת אצבעם עד שתטפטף דם-יש חילופי גירסאות), עד שחכמים העירו לו - "עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין". אז שינה את "מבחן האצבע" והחל מיישם את "מבחן הארז" - גייס לצבאו רק את מי שהצליח לעקור ארז מארזי הלבנון תוך כדי רכיבה על סוס. גם סיפור זה מציג את בר כוכבא כמי שנשמע לחכמים ולא כמי שנמצא עימם בקונפליקט.
[עריכה] המרד ומהלכו
ערך מורחב – מרד בר כוכבא
- ערך מורחב – גיוס צבא בר כוכבא
בשלב הראשון למרד, היכו המורדים, ממקומות מסתורם המצויים במחילות ובמערות המסתור, ברומאים, אשר לא היו מוכנים למרידה, והנציב הרומי בארץ, טיניוס רופוס, נאלץ לסגת תוך שהוא נוחל אבדות כבדות.
הניצחון הביא שוב לתקופת עצמאות של עם ישראל בארצו. בר כוכבא הוכרז כ"נשיא ישראל", והטביע מטבעות שעל צדם האחד הכתובת "לגאולת ישראל" או "לחרות ירושלים" והשנה "שנת א'", "שנת ב'" (בדומה למטבעות המרד הגדול), ועל צדם השני "שמעון נשיא ישראל", "אלעזר הכהן" או "ירושלים". עדיין יש ויכוח למה מכוונת הכתובת "ירושלים" על המטבעות. יש האומרים שזוהי רשות שלטונית שלישית שאולי מייצגת את העם ויש אומרים שזו סיסמה בעלמא.
נראה כי בשיא התפשטותו הטריטוריאלית של המרד החזיק בר כוכבא בטריטוריה שהשתרעה על פני כל אזור יהודה, מעקרבה בצפון ועד באר שבע בדרום (ייתכן שהדרים עד ערוער שמדרום לבאר שבע), במדבר יהודה ובאזור ים המלח, כולל חופו המזרחי. לא נמצאו ממצאים חד משמעיים המראים שהחזיק בשפלת החוף או ביבנה. אין לדעת עד כמה התקרבו המורדים להשגת שאיפתם המרכזית - האם החזיקו בירושלים והאם החלו לקומם את בית המקדש מחורבותיו. ניתן להניח שהחזיקו בירושלים לאור העובדה שהחזיקו בשטח מצפון, מדרום, ממזרח וממערב לירושלים, אך אין ראיה לא מן הממצא הארכיאולוגי ולא מן המקורות לפעילות כלשהיא של היהודים בירושלים (למעט אולי עליה לרגל, דבר שנהגו עוד לפני המרד).
אדריאנוס, אשר בתחילה לא ייחס חשיבות למרד, עמד עתה מול תמותת צבאותיו. הוא שלח לדיכוי המרד חיל גדול ממצרים ומפרובינציות אחרות בראשותו של המצביא הבכיר ביותר שיכול היה לגייס, נציב בריטניה יוליוס סברוס. אל מול לוחמת הגרילה של בר כוכבא נקט סברוס ב"שיטת הסלאמי". בידוד מעוזי הלוחמים, ניתוק דרכי האספקה, והכנעת הנצורים במחבואם. בזה אחר זה נפלו כך מעוזי בר כוכבא. המעוז האחרון שהוחזק בידי בר כוכבא בשנתו השלישית של המרד היה העיר ביתר, אך גם לאחר נפילת ביתר נמשכו פעולות גרילה פזורות במדבר יהודה ובאזורים נוספים.
[עריכה] נפילת ביתר
ביתר נמצאת כ-11 ק"מ דרומית מזרחית לירושלים סמוך לכפר הערבי בתיר. העיר נמצאת בראש גבעה מוקפת גאיות עמוקים ממזרח ממערב ומצפון. רק מדרום הגבעה מחוברת לרכס על ידי אוכף צר. באוכף זה נחפר חפיר עמוק. לפי הסקרים וחפירת הבדיקה שנעשו בביתר, ביצורי העיר הוקמו בחיפזון ומכאן שהכוח הרומאי שצר על ביתר כנראה לכד את בר כוכבא בהפתעה עם חלק מכוחותיו אך לא הצליח להשתלט על העיר בהתקפה והטיל עליה מצור. הרומאים מנו כ-8000 חיילים שהתגוררו בשני מחנות גדולים מדרום לביתר וכן במספר מחנות קטנים. לצורך המצור הרומאים בנו סביב העיר דייק (במקורות נקרא "כרכום") בהיקף של קרוב ל-5000 מ' שסגר על העיר מסביב. בנוסף הוקמו עמדות תצפית ומחנות קטנים בכמה נקודות סביב הדייק.
המצור נמשך כנראה כחודשיים שלושה באביב ובקיץ של שנת 135 ובמהלכו ניתן להניח שהרומאים ניסו לפרוץ לעיר בעזרת אמצעים הנדסיים כמגדלי מצור תחת חיפוי של בליסטראות, אבני קלע וחיצים. היהודים ניסו למנוע זאת על ידי ירי של אבני קלע וחיצים ועל ידי גלגול אבני דרדור אל הרומאים המנסים לעלות. כמו כן קבוצות לוחמים היו יוצאות מן העיר כדי לפשוט על הדייק או על המחנות הרומאיים.
על פי המדרש, נפלה ביתר בעקבות פעולתו של בוגד. אלעזר המודעי שהיה מנהיגם הרוחני של הנצורים בביתר היה שרוי בצום ובתענית, והיה ידוע כי כל עוד עומדת לנצורים זכותו של אלעזר, הרי שהעיר לא תיפול. כותי (שומרוני) אחד חדר לעיר, ודיבר עם אלעזר המודעי דברים של מה בכך. משתפס בר כוכבא את הכותי, החשיד הכותי את אלעזר המודעי בכך שהוא מתכוון למסור את העיר לאויב. בר כוכבא חקר את אלעזר בדבר חשד זה, ואלעזר הכחיש את הדברים. בר כוכבא לא האמין להכחשות, בעט באלעזר, והלה מת. לאחר מות אלעזר נפסקה ההגנה האלוהית על העיר, והתאפשר לאדריאנוס לכבשה. על פי המסורת נפלה ביתר ביום תשעה באב המועד לפורענות, הוא היום שבו חרב בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. בר כוכבא עצמו לא מת מידי הרומאים, כי אם הוכש על ידי נחש, כעונש מאלוהים. אולם גם בסיפור זה יש מגמת שבח: בר כוכבא היה כל כך גיבור עד כדי כך שהרומאים לא היו מסוגלים לגבור עליו ורק אלוהים היה מסוגל לכך.
[עריכה] תוצאות המרד
ההיסטוריון דיו קסיוס מוסר כי חמישים מצודות נפלו, 985 כפרים נחרבו, חמש מאות ושמונים אלף איש מתו בקרב, ורבים אחרים ברעב ובמגפות, וכי יהודה כמעט והתרוקנה מתושביה. אל מול הנתון של ארבע מאות אלף לוחמים בצבא בר כוכבא שנותן המדרש, נראה כי נתוניו המחרידים של דיו קסיוס תואמים את המציאות.
המדרש מתאר את החורבן במילים קשות ביותר:
- "נכנסו שמונים אלף קרני מלחמה לכרך ביתר והיו הורגים בה אנשים ונשים וטף, עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצינורות, והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה, והולך בים ארבעה מילין. שמא תאמר שקרובה - רחוקה הייתה מן הים מיל. וכרם גדול היה לו לאדריאנוס שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמין טבריה לציפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר במלוא קומה ובפישוט ידיים, וגזר עליהם שלא ייקברו, עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם וקברום...
- שנו: שבע שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן מדמם של ישראל בלא זבל... אמר רבי יוחנן: שלוש מאות מוחי תינוקות נמצאו על אבן אחת. ר' אסי אמר: ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת".
נראה כי גם הרומאים ספגו אבדות מחרידות, שכן הקיסר אדריאנוס, אשר דיווח על המרד לסנאט הרומי, נמנע מלנקוט בלשון המקובלת "אם לכם ולבניכם שלום, טוב הדבר, שכן גם לקיסר ולצבאותיו שלום".
[עריכה] הערכה היסטורית של בר כוכבא
חז"ל כאמור היו חלוקים ביחסם אל בר כוכבא. מחד - היה האיש נערץ על ידי רבי עקיבא, וקשה לקום כנגד הערכתו של רבי עקיבא. מאידך, היו הם עדים לאסון ההיסטורי שהתרחש בעקבות המרד הכושל, לגזירות השמד ולמותם של רבים על קידוש השם, וביניהם עשרת הרוגי מלכות. מכיוון שכך מתואר בספרות חז"ל בר כוכבא כמנהיג כריזמטי ותקיף בעל כוח פיזי רב, אך מתוארת גם הריגתו של אלעזר המודעי (ואין לדעת את מידת האמת שבבסיס סיפור זה), ועל בר כוכבא נדרש הפסוק מספר זכריה יא יז: "הוי ורעי האליל עוזבי הצאן, חרב על זרועו ועל יד ימינו".
יש לציין שדווקא הרמב"ם בעל הגישה הרציונליסטית לנושא ימות המשיח רואה במקרה של בר כוכבא הוכחה לשיטתו שהמלך המשיח אינו צריך לעשות ניסים ומופתים אלא להיות לוחם את מלחמות ה' בונה המקדש ומפיץ תורה בעם ישראל. כראייה לדבריו הוא מביא את מה שלהבנתו זו לא רק עמדת ר' עקיבא אלא עמדת כל חכמי דורו שתמכו בבר כוכבא עקב היותו גיבור מלחמה.
עם תחילת הציונות והרגשות הלאומיים היהודיים, חלה גם תחיה לעיסוק באישיותו של בר כוכבא, תוך העלאתו על נס כלוחם חירות. הציונים ראו בבר כוכבא משום חוליה בשלשלת ההיסטורית של מאבק העם היהודי לעצמאות במולדתו, ושיבחוהו על כך. המיתוס שנוצר מסביבו העלים לחלוטין את כשלון המרד. החג הדתי ל"ג בעומר, בו חוגגים את הפסקתה של מגפה שקטלה עשרים וארבעה אלף מתלמידיו של רבי עקיבא, כמו גם את יום פטירתו של שמעון בר יוחאי, הפך לחג חילוני כמעט, בו חוגגים את "ניצחון בר כוכבא על הרומאים", המסופר לפרטי הפרטים, מהדלקת המשואות והמדורות, הירי בחץ וקשת ועוד מנהגים וסיפורים העוסקים ב"ניצחון" זה. בבתי הספר ובגני הילדים למדו לפרטי הפרטים מיתוס ששוכלל בשירים ובסיפורים שרובם עוסקים במאבקו של בר כוכבא באריה.
סיפור זה, שמקורו אינו בן התקופה, אלא הומצא באמצע המאה ה-19 וקיבל נוסח פואטי בידי שאול טשרניחובסקי בשירו "ביתר", עיקרו בכך שבר כוכבא הוטל לזירה בקיסריה שם נלחם באריה ורכב על גבו עד ביתר, וכדברי המשורר טשרניחובסקי:
- "שמאלו שלח ברעמת לביא,
- ואת ימינו אל ההר,
- על אזרועו עוד יצלצל,
- שריד אזיקיו - כבלי צר.
- דהרות אימה, דהרות לביא,
- כולו רוחץ בגלי ריר;
- מני קרקס של קיסריה,
- נישא ביתרה העיר".
שיר זה עובד לשיר ילדים על ידי המשורר וסופר הילדים לוין קיפניס:
- "...יום אחד קרה מקרה,
- הה, מקרה עצוב -
- בר-כוכבא נפל בשבי,
- והושם בכלוב.
- שם אריה ענק,
- תוך הכלוב שאג,
- בר-כוכבא, אל תפחד,
- בר-כוכבא, חזק! חזק!"
כשם שהציונים ניכסו לעצמם את בר כוכבא לצורכיהם, כך גם מתנגדיהם. אחד ממתנגדיה העיקריים של הציונות, הרב יואל טייטלבוים מנהיג חסידות סאטמר בספרו "ויואל משה" מביע את הדעה כי בר כוכבא ראוי היה להיות המשיח, אך מכיוון שפעל לקבלת הגאולה והממשלה "טרם הזמן הראוי" נענש, ועמו עם ישראל.
המזרחן והמומחה ליחסים בינלאומיים ולאסטרטגיה פרופ' יהושפט הרכבי הציג בספריו את בר כוכבא כהרפתקן, אשר הוביל את העם למרד שלא היה לו סיכוי, ואשר הביא לחורבן לשמד ולגלות, שתוצאותיה ניכרות עד היום, כאלף שמונה מאות וחמישים שנה לאחר מכן. יש לציין שבעצם מי שעניין את הרכבי לא היה בר כוכבא אלא ראש הממשלה מנחם בגין. הוא השווה את סרבנותו היחסית של בגין מול ארצות הברית למרידת בר כוכבא ברומא וכנראה שצפה שהתוצאות יהיו דומות ובלוח זמנים דומה.
אכן, תוצאות המרידה היו חמורות, והיישוב ביהודה גופא (הכוונה ליהודה כאזור בארץ ישראל, להבדיל מהפרובינציה כולה שנקראה אף היא יהודה) כמעט וחרב, אך לא היה זה מרד בר כוכבא שהביא לגלות ולהתרוקנות הארץ מיהודיה, שאירעה רק כמה מאות שנים לאחר מכן. העם היהודי הוסיף לשמור על מרכזים תורניים ותרבותיים, כמו גם על מסורת עיבוד האדמה והדבקות בארץ, עוד שנים רבות לאחר מכן. מרכזי לימוד התורה בבית שערים, באושה, בציפורי ובטבריה היוו בית היוצר למפעל האדיר של חתימת המשנה והתלמוד. במובן זה הייתה תדמיתו של בר כוכבא קורבן לאותו האתוס הציוני עצמו לפיו היה צורך במרידה כושלת על מנת להביא לעזיבת היהודים את הארץ בכפייה. האמת הינה שונה לחלוטין. המדובר בתהליך ארוך ואיטי שהיגיע לשיאו בהמאה השביעית והמאה השמינית לספירה, בימי שלטון האיסלאם. בר כוכבא, אם כגיבור ולוחם חירות, ואם כקנאי דתי, אינו הגורם בו ניתן לתלות את העובדה כי הארץ התרוקנה מיהודים, וכי מרכזם הדתי והפיזי של בני הדת היהודית עבר לגלות.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- בר כוכבא - מלך המשיח(?)!
- בר כוכבא - מלך המשיח(?)! ב'
- מרד בר כוכבא בראי הדורות באתר "דעת".
- מרד בר כוכבא ותוצאותיו, באתר "דעת"
- אריה אלדד, פולמוס החורבן ולקחיו
- אלי אשד, על המקורות המודרניים של סיפור בר כוכבא, בר כוכבא ויסמילר
