שמעון התרסי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שמעון התרסי (או שמעון התטי לפי יוסף בן מתתיהו בספר קדמוניות היהודים)(? - 134 לפנה"ס) בן לשושלת החשמונאים, בנו השני של מתתיהו. כהן גדול ונשיא היהודים החל משנת 153 לפנה"ס.
שמעון היה השני בבניו של מתתיהו הכהן והשתתף במרד החשמונאים בתחילה תחת הנהגתו של אביו, ולאחר מכן תחת הנהגת אחיו הצעיר יהודה המכבי. לאחר הנצחונות על אנשי הממלכה הסלאוקית בקרב אמאוס, וכיבוש ירושלים, החליטו אנשי בית חשמונאי לכבוש את הארץ ולטהרה מזרים. שמעון נשלח אל הגליל, שם עמדו היהודים כנגד אנשי הערים ההלניסטיות עכו, צור וצידון. במאבק האתני בין האוכלוסיות הצליח שמעון להכות בחילות תושבי הגליל שאינם יהודים, אשר רבים מהם נמלטו אל עכו המבוצרת. בו בזמן העביר יהודים שהיו מצויים במיעוט ובסכנה במקומות מגוריהם אל ארץ יהודה.
לאחר תבוסתו ומותו של יהודה המכבי בשנת 160 לפנה"ס בקרב אלעשה, נמלטו שמעון ואחיו יונתן הוופסי אל עבר הירדן, והמשיכו משם את המרידה.
יונתן הצליח לנצל את הסכסוכים הפנימיים בממלכה הסלאוקית, ולהשיג לעצמו מן השליט אלכסנדר באלאס את משרת הכהן הגדול. הייתה זו תקופה של ביסוס ויציבות של השלטון היהודי העצמאי בארץ, בחסות הסלאוקים, אך לאחר שבאלאס נרצח, והוחלף בדמיטריוס השני, החלה שוב תקופה של אי יציבות. על שלטונו של דמיטריוס השני ערער אנטיוכוס השישי בנו הצעיר של באלאס, שהיה אך ילד, ונתמך על ידי שר צבא בשם טריפון. יונתן תמך בטריפון, אך זה פיתה אותו לעכו, ושם כלא אותו.
כליאתו של המנהיג הכריזמטי והפופולרי אשר הנהיג את העם לעצמאות מאז מותו של יהודה המכבי, הייתה נקודת שפל, ופחד נפל על רבים מפני אובדן העצמאות וחידוש הגזירות, אך שמעון לקח על עצמו את ההנהגה באופן מיידי. הוא היה אחרון האחים מבית חשמונאי שנותרו בחיים, ועל אף שהיה כבר מבוגר בשנותיו, לא נרתע מפני המשימה שעמדה בפניו.
בתחילה נלחם בטריפון וצבאו, והניסם מיהודה. במלחמה זו ניסה טריפון בתחילה להשתמש ביונתן כקלף מיקוח, אך לאחר מכן, במהלך נסיגתו, רצח אותו. שמעון כרת ברית עם אויבו של טריפון דמיטריוס השני. ברית זו הייתה המשך למדיניותו של יונתן לנצל את הסכסוכים הפנימיים בין הפלגים היריבים בממלכה הסלאוקית, על מנת להשיג הישגים מדיניים. עקב הברית הוכרזה ממלכת יהודה לממלכה חופשית ועצמאית, שאינה משלמת מס לממלכה הסלאוקית. שנה זו 142 לפנה"ס בה קיבלה הממלכה את עצמאותה, נחשבה אז לשנה הראשונה לספירה החדשה, וממנה החלו למנות את השנים בימי ממלכת החשמונאים, אשר הייתה הממלכה העצמאית הראשונה מאז ימי צדקיהו אחרון מלכי בית דוד.
שמעון ניצל את מעמדו החדש, והשיג הישגים צבאיים. בין השגיו הצבאיים נמנים כיבוש גזר, יפו והכנעת חיל המצב היווני שישב במצודת החקרא בירושלים, והיה מיטרד בלתי פוסק בימי יהודה ויונתן, ומעוזם האחרון של המתיוונים. המצודה נכבשה בכ"ג אייר, שנת 141 לפנה"ס ויום זה נקבע אף הוא ליום שמחה בימי ממלכת החשמונאים. האירוע נחשב לאחד מהשגיו הצבאיים הגדולים של שמעון, והונצח בספר המכבים, ואף במגילת תענית. כן נחרטו לוחות נחושת המפרטים את מעלליו של שמעון, וביניהם כיבוש החקרא, והוצבו על הר ציון.
בין פעולותיו החשובות של שמעון הייתה חידוש הברית עם רומא, עליה כתב ההיסטוריון צבי גרץ כי "חזון נפרץ הוא, כי יד הנוטע את עץ הדרור תשים בקרבו גם את התולעת המכרסמת את פרחי החן", ואכן, ברית זו, ככל שנראתה בשעתה מעשה מתבקש, וכריתת ברית עם כוח עולה שיוכל לסייע לממלכה החדשה כנגד אויביה החיצוניים, נשאה בחובה את פירות החורבן העתידי.
בתחום מדיניות הפנים פעל שמעון למתן לגיטימציה לשלטון שושלת החשמונאים, מסוג זו שהייתה בעבר לשלטון בית דוד. בשנת 140 לפנה"ס כינס שמעון את "אספת העם" (המכונה בספר מכבים "כנסת גדולה"). אספה זו הייתה מכונסת אך למקרים חריגים, בהן נדרשה החלטה קונסנסואלית בעניין הרה גורל. כך למשל כינסה עזרא הסופר על מנת להחליט בעניין "הנשים הזרות", ונחמיה כינסה על מנת להכריז על חתימת "האמנה". בעתיד תכונס האספה בימי המרד הגדול על מנת למנות את "ממשלת החירות". אספה זו כונסה על מנת לתת לגיטימציה לשלטונו של שמעון ושלטון יורשיו. שמעון הוכרז כ"כוהן הגדול", אך למונח זה ניתנו משמעויות רבות מעבר למשמעות הדתית. שמעון היה עתה מלך לכל דבר, פרט לתואר "מלך" אותו לא נטל לעצמו.
תחום מלכותו של שמעון השתרע אף על מקומות בהם גרו לא יהודים, ואלו לא השלימו בקלות עם שליטם החדש. בתל גזר נמצאה כתובת בה מקלל אדם בשם פמפרס -
- "Παμπρς Σιμοονος κατοπαςη πυρ βασιλειον".
משמע "פמפרס (אומר) : מי יתן ותרד אש השמים על בית שמעון".
יורשו של דמיטריוס השני הוא אנטיוכוס סידטס, האיר פנים בתחילה כלפי שמעון, שכן היה זקוק לו במלחמתו כנגד טריפון. הוא אישר את מעמדו העצמאי, ואף אישר לו לטבוע מטבעות. קיים ויכוח האם מטבעות שונים שנטבעו בתקופה זו (מטבע שקל שעליו כתובת "שקל ישראל" מצד אחד, ומן הצד השני "ירושלים הקדושה" אכן משוייכים לתקופת שמעון. יש הסבורים כי כן, ויש הסבורים כי שמעון לא טבע מטבעות על אף שקיבל זכות זו, מסיבות כלכליות). אך לאחר מכן, משניצח סידטס את טריפון נשתנה טעמו, והוא דרש דרישות שונות, כגון החזרת מצודת החקרא. לאחר ששמעון סירב לדרישות שלח סידטס את צבאו כנגד שמעון. שמעון העמיד מולו צבא גדול בפיקוד בניו יוחנן ויהודה, ואלו הביסו את צבא סידטס. אירוע זה הביא לשלווה ושלום בשארית כהונתו של שמעון.
אנטיוכוס המשיך לחרוש מזימות כנגד שמעון, וקנה את ליבו של חתנו של שמעון, תלמי בן חבוב, שליט יריחו. תלמי הזמין את שמעון לסעודת חג במבצר דוק, ובמהלך הסעודה התנפל לפתע על שמעון ושניים מבניו שנוכחו שם - יהודה ומתתיהו, ורצחם. (בחודש שבט, שנת 134 לפנה"ס). גורלו זה של שמעון היה זהה לגורל אחיו - אף אחד מבניו של מתתיהו הכהן לא זכה למות מיתה טבעית, וכולם מתו בחרב, אם בשדה הקרב ואם במזימותיהם של הסלאוקים.
בנו של שמעון, יוחנן הורקנוס הראשון, אשר לא השתתף בסעודה שערך גיסו, ונותר על משמרתו בגזר, לקח לידיו את עטרת חשמונאי שנפלה מראש אביו, והמשיך את דרכו. העם היהודי זוכר לטובה את שמעון ואת יתר בניו של מתתיהו, אשר עלילותיהם מונצחות בספר המכבים.
| שליטי בית חשמונאי |
|
מתתיהו הכהן | יהודה המכבי | יונתן הוופסי | שמעון התרסי | הורקנוס הראשון | אריסטובולוס הראשון | אלכסנדר ינאי | שלומציון המלכה | אריסטובולוס השני | הורקנוס השני | מתתיהו אנטיגונוס השני |
