גונאר יארינג
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ד"ר גונאר יארינג (12 באוקטובר 1907 - 29 במאי 2002) מלומד ודיפלומט שבדי. במשך שנים רבות שימש כמתווך מטעם האומות המאוחדות בסכסוך במזרח התיכון בין מדינת ישראל ושכנותיה.
תוכן עניינים |
[עריכה] קריירה דיפלומטית מוקדמת
יארינג נולד למשפחה כפרית בשבדיה, בשם גונאר ינסון. בצעירותו החל לגלות כשרון לשפות, ועניין בשפת האויגור, קבוצה אתנית הדוברת שפה המקורבת לתורכית בצפון מערב סין. לאחר לימודי בלשנות באוניברסיטת לונד הצטרף בשנת 1929 למשלחת מסיונרים שבדית למסע מרוסיה דרך הרי פאמיר, לחבל קשגר, בצפון מערב סין, בו שוכן עם האויגור. מסע זה השפיע עליו עמוקות, ובמהלכו שינה את שמו משם שבדי נפוץ, אותו נשא, למילה "יארינג" שפירושה בשפת האויגור "הידיד שלך".
בשנת 1933 הוסמך לתואר דוקטור בשפות טורקיות. לאחר שלימד שפות טורקיות באוניברסיטה במהלך שנות ה-30, החל לעבוד בשירות החוץ השבדי כנספח בשגרירות באנקרה בשנת 1940. לאחר מכן התקדם בשירות החוץ, ואחז במשרות דיפלומטיות בטהרן, בגדד, אדיס אבבה והודו. לאחר מספר משימות דיפלומטיות נוספות, הוא מונה לשגריר שבדיה לארגון האומות המאוחדות וישב כנציג שבדיה במועצת הביטחון בין השנים 1956 - 1958. הוא שימש כשגרירה של שבדיה לארצות הברית בין 1958 ל-1964 ולאחר מכן כשגריר שבדיה לברית המועצות בין השנים 1964 - 1973.
[עריכה] שליחותו למזרח התיכון
[עריכה] הטלת המינוי
בנובמבר 1967, בסמוך לאחר מלחמת ששת הימים קיבלה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות את החלטה 242, אשר התוותה את הפתרון הראוי, לדעת המועצה, לסכסוך הישראלי ערבי. שניים מארבעת סעיפי ההחלטה, עסקו במינויו של שליח מיוחד למזרח התיכון, וזו לשונם:
- 3. מועצת הביטחון מבקשת מן המזכיר הכללי למנות נציג מיוחד אשר יפעל במזרח התיכון ויקים ויחזיק שם קשרים עם המדינות המעורבות, על מנת לקדם הסכמים ולסייע למאמצים להשיג הסדר שלום מקובל בהתאם להחלטות והעקרונות המנויים בהחלטה זו.
- 4. מועצת הביטחון מבקשת מן המזכיר הכללי לדווח על התקדמות מאמצי הנציג המיוחד בהקדם האפשרי.".
המזכיר הכללי של האומות המאוחדות, או תאנט מינה את יארינג, אשר המשיך לשמש במקביל כשגריר שבדיה במוסקבה, לתפקיד השליח המיוחד.
[עריכה] סבב השיחות הראשון
יארינג החל במסע דילוגים בין בירות מדינות ערב וירושלים, כן קיים דיונים עם נציגי המדינות המעורבות בסכסוך בניו יורק ובאירופה. מסעותיו של יארינג נמשכו במהלך שנת 1967 עד לאמצע 1968. על אף שהתקבל בברכה, וישראל אף הודיעה כי כמחווה תאפשר פינוי אוניות זרות שנתקעו בתעלת סואץ לאחר מלחמת ששת הימים, לא הייתה כל תוצאה מעשית לשיחות. השוני בפרשנות בנוגע להחלטה 242 בין מדינות ערב אשר דרשו נסיגה מלאה מכל השטחים שנכבשו במהלך מלחמת ששת הימים, ובין ישראל אשר פרשה את ההחלטה כמחייבת נסיגה מ"שטחים", גרם לכך שיארינג לא הצליח לגרום למשא ומתן ישיר בין הצדדים (בכוונתו היה לכנס ועידה בקפריסין, אך הוא לא התקרב לכך), או אף לקרב בין עמדותיהם. ברקע הדברים עמדה נחישותה של ישראל לשמור בידה את השטחים שכבשה, כאשר הגישה לאחר מלחמת ששת הימים התבטאה בדברי משה דיין לפיהם הוא "מחכה לטלפון מחוסיין". אל מול גישה זו עמדה מדיניותם המלחמתית של ראשי מדינות ערב כגמאל עבד אל נאצר, אשר ראתה עדיין בכוח את הדרך לפתרון הסכסוך, ולא השלימה עם תוצאות מלחמת ששת הימים. במקביל לניסיונות התיווך של יארינג קיימה ישראל בשנים אלו מגעים ישירים עם חוסיין מלך ירדן אך גם אלו כשלו.
[עריכה] תוכנית רוג'רס
ערך מורחב – תוכנית רוג'רס
בספטמבר 1968 התחדשה הלחימה בין ישראל ומצרים, כאשר פרצה מלחמת ההתשה. נשיאה החדש של ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, מינה את מזכיר המדינה ויליאם פירס רוג'רס כמתווך בסכסוך הישראלי ערבי מטעמו. רוג'רס הציע תוכנית שלום, לפיה יחל משא ומתן אותו ינהל יארינג, שיביא בסופו של דבר לנסיגה ישראלית מלאה תמורת הסכמי שלום. תוכנית זו אף היא לא התקבלה על דעת הצדדים, והסתיימה בכישלון. עם זאת, התערבותם של "יועצים" סובייטים בלחימה בתעלה העלתה חשש להצתת סכסוך בין מעצמתי, והביאה, ביוני 1970 לפרסום תוכנית נוספת, בה דובר על הפסקת אש למשך 90 יום, במהלכם ישוב יארינג וינסה לתווך בין הצדדים. ישראל קיבלה את ההצעה, בהסתייגות כי היא מסכימה להפסקת אש למשך 90 יום ולהמשך שליחות יארינג, אך אינה מקבלת את "תוכנית רוג'רס" הראשונה.
[עריכה] סבב השיחות השני
יארינג החל בשליחות נוספת, אשר נתקלה בקשיים חמורים מראשיתה. המצרים החלו בקידום טילי קרקע אוויר לאזור תעלת סואץ, בניגוד להסכמה שהושגה על ידי רוג'רס לפיה יוקפא המצב הצבאי באזור התעלה. כתוצאה מכך, הקפיאה מדינת ישראל את השתתפותה בשיחות.
אך בספטמבר 1970 אירעו אירועים דרמטיים ובלתי צפויים. גמאל עבד אל נאצר הנשיא המצרי, אשר היה אויבה המושבע של ישראל, מת ב-28 בספטמבר 1970. הנשיא החדש, אנואר סאדאת נראה בתחילה כנשיא חלש לתקופת ביניים, אך הסתבר כי הוא יכול לנקוט בקו עצמאי, ואכן כבר במהלך הלוויתו של נאצר, בה השתתף שר הבריאות האמריקני, אליוט ריצ'רדסון נועדו השניים, והחלה התקרבות מדינית בין מצרים וארצות הברית. האירוע השני היה סילוקו האלים של אש"ף מאדמת ירדן, אשר נודע בשם אירועי ספטמבר השחור.
יארינג הודיע כי בכוונתו לדווח למזכיר הכללי על התקדמות השיחות ב-5 בינואר 1971, וכי על ישראל להודיע על חידוש השתתפותה לפני מועד זה. מחלקת המדינה של ארצות הברית, אף היא פעלה במרץ לחידוש השיחות, ובפגישה שנערכה ביזמת האמריקנים בסוף דצמבר במשרדי האו"ם הודיעו נציגי "ארבע המעצמות" כי ישובו וייפגשו לדון במצב במזרח התיכון ב-6 בינואר 1971. המסר, כמעט אולטימטום לישראל, התקבל בישראל בהבנה. בהתאם לכך התקבלה החלטת ממשלה המאפשרת חידוש השיחות, אשר אושרה בכנסת ברוב קולות.
יארינג המשיך במגעים בין ישראל ומדינות ערב, ובמהלך ינואר ופברואר 1971 התקבלו הצעות מפורטות מממשלות ישראל ומצרים, וכן מממשלת ירדן. בין ההצעה הישראלית וההצעה המצרית היו הבדלים חשובים, כגון אופיו של הכוח המצרי שיוצב בסיני (כוח שיטור או כוח צבא) או עומק הנסיגה הישראלית. אך השוני העיקרי היה באופיו של ההסכם. האם יהיה זה, כגרסת המצרים "הסכם ביניים" ממנו משתמע כי אין המדובר בהסכם סופי כי אם בשלב ראשון בשורת הסכמים שיובילו לנסיגה כוללת, או הסכם עצמאי, העומד בפני עצמו, כדרישה הישראלית.
יארינג העלה הצעה משלו, ב-8 בפברואר 1971. ואלו עיקרי הצעתו:
- ישראל:
- ישראל תתחייב להסיג כוחותיה משטח הרפובליקה הערבית המאוחדת לגבול הבינלאומי הקודם בין מצרים ובין שטח המנדט הבריטי על פלסטינה, מתוך הבנה כי יתקיימו הסדרים משביעי רצון לנושאים הבאים:
-
- א. הקמת אזורים מפורזים.
- ב. הסדרי ביטחון מעשיים באזור שארם א שייח להבטחת חופש התנועה הימית דרך מצרי טיראן.
- ג. חופש התנועה דרך תעלת סואץ.
- הרפובליקה הערבית המאוחדת.
- הרפובליקה הערבית המאוחדת תתחייב לחתום על הסכמי שלום עם ישראל, שיכללו את התנאים הבאים:
-
- א. סיום מצב המלחמה.
- ב. הכרה הדדית בריבונות, בשלמות הטריטוריאלית ובעצמאות הפוליטית.
- ג. כיבוד הזכות של כל צד לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים.
- ד. קבלת האחריות לעשות כל שביכולתה למנוע מעשי איבה ולחימה משטחה.
- ה. אי התערבות בענייניה הפנימיים של המדינה השנייה.
המצרים הודיעו כי הם מקבלים את ההצעה, ואילו ישראל דחתה אותה בנימוק כי לא תיסוג לגבולות 5 ביוני 1967, וכי אינה מוכנה לכל משא ומתן המותנה מראש בנסיגה כוללת. הייתה זו הפעם הראשונה בה הצהיר נשיא מצרים כי הוא מוכן להכיר בישראל ולהגיע עמה לשלום.
התשובה הישראלית הייתה באופן מעשי סופה של יזמת יארינג. השיחות נמשכו בעצלתיים במהלך כל שנת 1971, ובדצמבר החל יארינג בניסיון חדש לפתוח במו"מ עם ישראל ומצרים, על אף התשובה הישראלית השלילית, אך גם ניסיון זה נכשל.
יארינג המשיך להחזיק בתואר "השליח המיוחד של מזכ"ל האו"ם" עד לפרישתו בשנת 1990.
[עריכה] לאחר סיום שליחותו
גונאר יארינג המשיך לפרסם מחקרים בשפות תורכיות מזרחיות במהלך הקריירה הדיפלומטית שלו. בשנת 1982 תרם לאוניברסיטת לונד אוסף מקיף של כתבי יד בשפות תורכיות.
עם פטירתו של יארינג, בשנת 2002 פרסם המזכיר הכללי של האומות המאוחדות, קופי ענאן הודעה בה ספד ליארינג, על יושרו, יושרתו, ושיקול הדעת שלו, כמו גם יכולתו יוצאת הדופן בניתוח מצבים, ובשכנוע.
יש הסבורים כי לו היה מתווך נמרץ יותר בשנת 1971, ניתן היה להגיע כבר בשלב זה להסכם, שהיה חוסך את שפיכות הדמים של מלחמת יום הכיפורים. לעומתם יש הסבורים כי הקשחת עמדות הצדדים הייתה אך טבעית לאור המצב, וכי היה צורך בהלם הפסיכולוגי שגרמה בישראל מלחמת יום הכיפורים על מנת לאפשר את פריצת הדרך המדינית בשנת 1977 שהביאה להסדר דומה מאוד לזה שניסה יארינג להשיג בשנת 1971.
