טיל קרקע-אוויר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

המונח טיל קרקע-אוויר (בראשי תיבות: טק"א; באנגלית: Surface to Air Missile ובראשי תיבות SAM) מתייחס למערכות טילים המיועדות להגנה מפני מטוסים, על־ידי שיגור טילים לעברם ממשגרים קרקעיים.

דוקטרינת הגנת שמי המדינה בדרך זו נפוצה הייתה בעיקר בקרב ברית המועצות לשעבר ומדינות חסותה, בעוד דוקטרינת הגנת שמי המדינה המערבית נסמכת בעיקר על מטוסי יירוט ככלי לעליונות אווירית.

מערכת כזו מורכבת בדרך כלל משלוש יחידות עיקריות, והן:

מכ"ם הגילוי, שתפקידו לאתר ולעקוב אחר המטרה.
המשגר, שממנו משוגר הטיל לעבר המטרה
הטיל, הנושא מכ"ם עקיבה או מנגנוני חישה אחרים ובקצהו ראש נפץ.

המשגרים מאוגדים בדרך כלל בסוללות, כך שמספר משגרים הנמצאים במחפורות ממוקמים סביב יחידת גילוי וניהול אש משותפת. למשגרים יכולת תנועה ממחפורת למחפורת, כאמצעי הגנה וכדי להגביר את שרידותם.

מערכות נפוצות מתוצרת ברית המועצות לשעבר הן המערכות מסוג SA-1, SA-2 ו־SA-3 וכן מערכת ה־SA-5 המיועדת למטרות גבוהות, איטיות ורחוקות במיוחד. מערכות ה־SA-6, ה־SA-8 וה־SA-10 נחשבות חדישות ומתוחכמות יותר.
דוגמאות למערכות מתוצרת מערבית הן ההוק, הצ'פארל וה"פטריוט".

טיל ה"חץ" הוא טיל קרקע אוויר המיועד נגד טילי קרקע-קרקע ולא נגד מטוסים ולכן מכונה בדרך כלל טיל-נגד-טילים.

מערכת ה־SA-7 ("סטרלה"), ה-SA-18/16 המתקדמות, והסטינגר המערבי הן דוגמאות לטילי קרקע-אוויר ממשפחת טילי הכתף (נקראים בחיל האוויר הישראלי טזק"א: טיל זעיר קרקע אוויר).