גז פחמימני מעובה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גז פחמימני מעובה (גפ"מ), המכונה בישראל גם גז בישול, הוא תערובת של גזים פחמימניים המשמש כדלק לצרכי הסקה והנעת כלי רכב. הגז מתעבה תחת לחץ נמוך יחסית , דבר המקל על האחסון והשינוע המסחריים שלו.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרכב ותכונות
התערובות המסחריות של גפ"מ מגוונות בהרכבן. ביניהן תערובות שמרכיבן העיקרי הוא פרופאן, שמרכיבן העיקרי הוא בוטאן, וכן תערובות בעלות אחוזים דומים של פרופאן ובוטאן. פרופילן ובוטילן נוכחים בדרך-כלל גם כן, בריכוזים קטנים.
גפ"מ הוא דליק, אך חסר ריח, ולכן מייצרים אותו גם עם ריכוז נמוך של אתאנתיול – חומר בעל ריח חזק ואופייני, המאפשר לבני אדם לזהות נזילות.
הגז כבד מן האוויר, ולכן בנזילה ממיכליו הוא זורם צמוד לרצפה ונוטה להתרכז במקומות נמוכים כגון מרתפים, דבר שיש בו סכנת הצתה וחנק כתוצאה של חוסר חמצן אם הוא לא מטופל בזמן.
[עריכה] הפקה ואחסון
המקורות לגפ"מ הם נפט גולמי, ממנו מופקים מרכיבי הגפ"מ בתהליך הזיקוק, וכן גז טבעי, אשר מכיל בצורתו הגולמית פרופאן ובוטאן בריכוזים שבין חלקי האחוז לבין כ-20% (הריכוז משתנה בין שדות ההפקה).
האפשרות לעיבוי גפ"מ בלחץ מתון התגלתה לראשונה בארצות הברית בשנת 1910 על-ידי המדען ד"ר וולטר סנלינג, אשר ערך ניסויים על פרופאן. בשנת 1912 הופיע לראשונה גפ"מ כמוצר מסחרי בארצות הברית.
הגפ"מ מאוחסן ומשווק במיכלי פלדה, ביחס דחיסה של כ-250:1 בין נפח הגז בלחץ ובטמפרטורה רגילים, לבין נפח הנוזל במיכל.
[עריכה] הגפ"מ בישראל
[עריכה] שימוש
השימוש העיקרי בארץ לגפ"מ הוא כדלק לבישול, ומכאו שמו העממי "גז בישול", או פשוט "גז". בשנים האחרונות הותר גם להניע כלי רכב באמצעות גפ"מ (ראה להלן). כמו-כן משמש הגפ"מ להסקת מבנים, לחימום האוויר בכדורים פורחים, לעיבוד אמנותי של זכוכית, ועוד.
לאחרונה עוברים לשימוש בפרופאן ברמת זיקוק גבוהה כתחליף לגזי פחמן כלורו-פלואורי (CFC) לצרכי קירור וכחומר ההדף במכלי תרסיס, על-מנת להפחית את תופעת הדלדלות שכבת האוזון.
[עריכה] שוק הגפ"מ
עד ראשית שנות התשעים היה שוק הגז בישראל בפיקוח מינהל הדלק שבמשרד התשתיות הלאומיות (בשמו הקודם – "משרד האנרגיה והתשתיות"). רשיון לשיווק גז ניתן לארבע חברות גז בלבד – אמישראגז, סופרגז, פזגז ופטרולגז, והמינהל קבע את המחיר לצרכן [1].
בשנת 1990 יושמה רפורמה בענף הגז, במסגרתה נפתח השוק לספקים נוספים, והוסר הפיקוח על המחירים. במגזר התעשייתי והחקלאי אכן התפתחה תחרות בין הספקים, שהוזילה משמעותית את המחיר לצרכן. לעומת זאת, במגזר הביתי דווקא עלו המחירים, ובעקבות זאת הוחזר הפיקוח על המחירים במגזר זה. הפיקוח הוסר שוב בשנת 1995 וכיום מפקח משרד התשתיות על נושאי בטיחות בתחום, ועל הרישוי של חברות הגז, אך לא על מחיר הגפ"מ לצרכן.
נכון לינואר 2007 יש 33 חברות המורשות לספק גפ"מ בישראל [2], כולל שלוש הראשונות הנזכרות לעיל (פטרולגז התמזגה לתוך פזגז). מרבית הצרכנים המשיכו להיות מנויים של ארבע החברות הגדולות. בשנת 2001 הייתה החלוקת המנויים הבאה בין החברות:
- חברת פזגז – כ- 600,000 מנויים.
- חברת אמישראגז – כ- 550,000 מנויים.
- חברת סופרגז – 450,000 מנויים.
- חברת דורגז – 150,000 מנויים.
- יתר הספקים – 100,000 מנויים.
[עריכה] הסבת מכוניות להנעה בגפ"מ
כיום מרבית המכוניות משתמשות בבנזין או סולר כחומר דלק למנועי בעירה פנימית. הסבת רכב להנעה בגז פחמימני מעובה (או בקיצור הסבה לגז), מאפשרת חיסכון בעלויות בשל עלותו הנמוכה יחסית של הגז, שהוא תוצר לוואי של תהליך כימי שמטרתו העיקרית זיקוק נפט.
החסרונות בהסבת מכונית בנזין להנעה בגפ"מ הם איבוד קל של עוצמת מנוע, וויתור על נפח בתא המטען (שבו יש להתקין את בלון הגז) וסיבוך הרכב במערכת תדלוק כפולה.
הסבת מכוניות לגפ"מ מונעת בעיקר משיקול כלכלי. בנסיעה שנתית מסוימת (הנאמדת בכמה עשרות אלפי ק"מ), עלות התקנת מערכת תדלוק הגפ"מ מחזירה את עצמה בחסכון במחיר התדלוק. סיבה חשובה נוספת היא התרומה לאיכות הסביבה, על ידי צימצום נזקי פליטת גזי שריפת הבנזין בכ-70% על פי נתוני האיחוד האירופאי לשנת 2005.
גפ"מ אוטומוטיבי בוער בעירה נקייה יותר מבנזין, ומנועים השורפים גפ"מ פולטים פחות חלקיקים. גפ"מ גם בטוח יותר במקרה של תאונה, למרות שמטעמים פסיכולוגיים רוב הנהגים סבורים אחרת.
הערכות בישראל מדברות על בין 1000 ל-1500 מכוניות שעברו הסבה לגפ"מ עד סוף שנת 2005. עלות ליטר גז זולה בכ-50% מעלות ליטר בנזין במרבית תחנות הדלק בישראל. מכיוון שיצרני הרכב כפופים ללחץ עולמי הדוחף לכיוון שמירת איכות הסביבה, החליטו רבים מהם לייצר מכוניות ידידותיות לסביבה. בישראל הוחלט - כחלק ממדיניות עידוד השמירה על איכות הסביבה - להקטין את מס הקנייה על רכב חדש המאפשר הנעה בגז.
בשל חשש המדינה מאובדן הכנסות ניכר בשל המעבר לגפ"מ, אשר מקטין את צריכת הבנזין (הממוסה בכבדות), הגבילה מדינת ישראל את חוקיות ההסבה לגפ"מ למכוניות משנת ייצור 1995 ומעלה. כמו כן, מיעוט תחנות מורשות לתדלוק בגפ"מ, אי הוודאות בקשר למחירי הגפ"מ בעתיד ומיעוט מתקינים מקצועיים מערים קשיים על נהגי ישראל המעוניינים בהסבת רכבם לגפ"מ. הבירוקרטיה הכרוכה באישור התקנת מערכת הגפ"מ באופן חוקי מרתיעה גם היא נהגים רבים.
בישראל אסורה חניית מכוניות המונעות בגפ"מ בחלק מהחניונים התת-קרקעיים.
ישנן יצרניות רכב המציעות בישראל מכוניות המותאמות לתדלוק בגפ"מ עוד במפעל הייצור, הבולטת ביניהם היא סובארו, אשר אינה מייצרת דגמי דיזל כלל.
