גירוש ספרד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גירוש ספרד הוא הכינוי לצו שפורסם בשנת 1492 על ידי פרננדו השני מלך ארגון ואשתו המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה ובו נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בממלכות קסטיליה וארגון ולאופן מימושו של צו זה. צו זה היווה את שיאה של מסכת הגבלות ורדיפות שננקטו כנגד היהודים בספרד, והביא לקיצה של הקהילה היהודית הוותיקה והמפוארת שישבה בספרד.
הגירוש סימל סיומו של פרק בתולדות עם ישראל ופתיחתו של פרק חדש. תוצאותיו הרות האסון הותירו רושם משמעותי בספרות, בשירה ובספרות ההלכה בדורות הבאים.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
בשלהי המאה ה-15 שלטו בספרד פרננדו השני מלך ארגון ואשתו איזבלה הראשונה מלכת קסטיליה. בשנת 1492 הם החליטו לגרש כל היהודים מספרד. צו הגירוש הוצא במקביל למלחמה כוללת של הספרדים בכל ריכוזי המוסלמים בספרד.
עד תחילת המאה ה-12 התקיים בספרד שלטון מוסלמי. שלטון זה היה, בדרך כלל, סובלני כלפי הקהילה היהודית הגדולה בספרד. היהודים נהנו תחת שלטון זה מחופש דתי, תרבות משגשגת, כלכלה פורחת ואף זכו לרכוש השכלה גבוהה. תקופה זו כונתה "תור הזהב" של יהדות ספרד. בתקופה זו כתבו יהודי ספרד שירים, פואמות ומאמרים פילוסופים ודתיים.
מהמאה ה-12 החלה רדיפה של היהודים בספרד, בתחילה על ידי המוסלמים (מורים) שכבשו את האזור, ולאחר מכן נכבש האזור מחדש על ידי הנוצרים שהמשיכו לרדוף את היהודים. רבים מהיהודים המירו את דתם לנצרות או לאיסלם. רבים מהם התנצרו או התאסלמו כלפי חוץ, אך בסתר המשיכו לקיים את מצוות הדת היהודית, ויהודים אלה נקראו "אנוסים".
מוסד בשם האינקוויזיציה היה בית משפט מטעם הכנסייה הקתולית שמטרתו איתור מינים נוצריים, ועל כן רדף גם נוצרים חדשים, ביניהם האנוסים, שנחשדו בנאמנות לדתם הקודמת, היהדות.
האינקוויזציה החלה לפעול בספרד ב־1 בינואר 1481. אלה שנמצאו אשמים הועברו מסמכותה של האינקוויזיציה אל בתי הדין החילוניים, שם לרוב נידונו לעינויים (ככפרה על עוונותיהם) או למוות באמצעות שריפה על המוקד או תליה.
היו יהודים שבחרו לא להמיר את דתם (או להעמיד פנים שעשו זאת כפי שעשו האנוסים), מנהיג האינקוויזיציה תומס דה טורקומדה סבר כי היהודים משפיעים לרעה, מבחינה דתית, על היהודים שהתנצרו, ולכן שכנע את המלך פרדיננד והמלכה איזבלה בשנת 1492 להוציא צו שיורה על גירוש כל היהודים מספרד. מטרתו של הצו הייתה בעיקרה מניעת ההשפעה של היהודים על המומרים.
[עריכה] צו הגירוש
הפקודה הוכרזה בכל ערי ספרד ב-31 במרץ, 1492, על ידי כרוז הממונה מטעם בית המלוכה הספרדי. היהודים אולצו לעזוב את ספרד בתום שלושה חודשים ולא לחזור אליה לעולם. בנוסף לכך, נאסר על הספרדים הלא-יהודים להסתיר או לעזור ליהודים בגלוי או בסתר. רק בשנת 1968 הכריזה ממשלת ספרד על ביטול צו זה בטקס בבית כנסת במדריד, דבר שאיפשר ליהודים לחזור ולגור באופן רשמי בספרד.
הסיבה הנזכרת בצו הייתה השפעתם הרעה של היהודים על המתנצרים, וחוסר הסכמתם של היהודים להכיר באל אחר חוץ משלהם.
על היהודים המגורשים נאסר לקחת דברי ערך כמו זהב, כסף ותכשיטים, בהתאם להשקפה המרקנטליסטית שרווחה באותם ימים. הותר להם להוציא רכוש אחר, וניתן להם זמן למכור את נכסיהם עד ל 31 ביולי, שיצא, על פי הלוח העברי בתשעה באב, באותה שנה. אנשי ספרד ידעו שהיהודים נאלצים למכור את נכסיהם או להפקיר אותם. ידיעה זו הקשתה על היהודים למכור את נכסיהם. היו כאלה שמכרו את חפציהם, אך היו גם כאלו שלא הספיקו ופשוט נטשו את רכושם. אומדן מגורשי ספרד אינו מדויק; המספר נאמד בין שבעים אלף לשלוש מאות אלף איש.
[עריכה] יציאת היהודים מספרד
היהודים המגורשים חיפשו להם מקום אחר להתגורר בו. יש שניסו להיקלט במדינות השכנות של ספרד, כמו פורטוגל, שדמתה לספרד מבחינה תרבותית. אבל מלכי ספרד לא רצו שהאנוסים מספרד יברחו לפורטוגל השכנה, מפני ששם הייתה קהילה יהודית גדולה. לכן עודדו מלכי ספרד לגרש את היהודים גם מפורטוגל. ואכן, ארבע שנים לאחר שגורשו ממלכתם ספרד שינה מלך פורטוגל את גישתו; ב־1497 יזם המלך מהלך של התנצרות קולקטיבית של כלל המגורשים וגירוש של יהודי פורטוגל. חלק מן המגורשים פנו אל ארצות שנקראו אז "ארצות השפלה" - והיו באזור המדיני של הולנד ובלגיה של היום. חלקם יצאו באמצעות ספינות אל אפריקה הצפונית, איטליה. אבל רוב רובם של המגורשים פנו לעבר ארצות שהיו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ולארצות צפון אפריקה.
היהודים שגורשו מספרד נקראו בהמשך ספרדים, ושמרו על המנהגים המיוחדים שהתפתחו בקהילה בספרד גם בארצות אליהן היגרו. כמו כן, רבים מהם הוסיפו להשתמש בשפת הלאדינו, היהודית ספרדית. בהמשך התערבו בקהילות המקומיות בארצות מושבם. חלק מן המזרחים הם ספרדים, וכמה מנהגים 'מזרחיים' מקורם בתרבות הספרדים שהשתלבו בקהילות השונות.
[עריכה] תוצאותיו של הגירוש
המעבר מתקופת הראשונים לתקופת האחרונים הוא תוצאה של צירוף כמה אירועים רבי משמעות שהתרחשו בסוף המאה ה-15 ובתחילת המאה ה-16. אחד המרכזים שבהם הוא גירוש ספרד, שהביא לפיזור גדול של היהודים ברחבי אירופה וארצות האיסלאם, וביטל את המצב שהיה קיים בתקופת הראשונים של שני מוקדים מרכזיים של יצירה תורנית (יהדות אשכנז ויהדות ספרד).
