ספרד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ממלכת ספרד (בספרדית: Reino de España) שוכנת במרבית שטחו של חצי האי האיברי בדרום מערב אירופה. ספרד חולקת את חצי האי האיברי עם פורטוגל, השוכנת בחלקו המערבי של חצי האי. בצפונה, לאורך שרשרת הרי הפירינאים היא גובלת בצרפת ובנסיכות הקטנה אנדורה. בנוסף נכללים בתחומה של ספרד האיים הבלאריים בים התיכון סמוך לחוף המזרחי של חצי האי (ביניהם מיורקה ואיביזה), האיים הקנריים באוקיאנוס האטלנטי מול חופי מרוקו ושתי ערים על חוף צפון אפריקה (סאוטה ומלייה).

ספרד הפכה להיות דמוקרטיה מסוג מונרכיה חוקתית רק בשנת 1978, לאחר נפילת משטרו של הגנרליסימו פרנקו. היא מחולקת ל-17 קהילות אוטונומיות ושתי ערים אוטונומיות.

תוכן עניינים 1 מקור השם העברי 2 היסטוריה 2.1 ימיה הראשונים של ספרד 2.2 בית אומיה 2.3 הרקונקיסטה 2.4 ספרד הנוצרית 2.5 שקיעה מהירה 2.6 מלחמת האזרחים בספרד 2.7 ימי פרנקו 2.8 ספרד הדמוקרטית 3 פוליטיקה 4 כלכלה 5 קהילות אוטונומיות 6 גאוגרפיה 7 השפות בספרד 8 דמוגרפיה 8.1 יהדות ספרד 9 קישורים חיצוניים

[עריכה] מקור השם העברי

שמה העברי של ספרד לקוח מהתנ"ך: "וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים, עַד-צָרְפַת, וְגָלֻת יְרוּשָׁלַים אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב." (עובדיה א' 20). לא ברור לאיזה מקום התכוון הנביא עובדיה, אך בימי הביניים היה מקובל לזהות את "ספרד" עם "היספניה" ועל כך רומז רש"י בפירושו לפסוק.
בשם ספרד בחרו בימי הביניים יהודי ספרד לכנות את תפוצתם. שתי סיבות היו לדבר: ראשית, בכך שייכו את עצמם לשבט יהודה ונהנו מיוקרתו; ושנית, מכיוון שגלות היהודים לספרד המקראית קדמה לייסוד הנצרות, היווה השיוך כתב הגנה בפני טענות הנוצרים. זאת מכיוון שתפוצת ספרד יכלה לטעון כי היא עצמה לא הייתה עוד בארץ ישראל בזמנו של ישו ובעת צליבתו, ועל כן אין היא חולקת באשמת שאר היהודים. בנוסף לשם זה נקראה הארץ בימי הביניים בשמה הלועזי 'אספמיא', כדוגמת הביטוי 'חלום באספמיא' (תלמוד בבלי, נידה ל' ע"ב).

[עריכה] היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של ספרד

[עריכה] ימיה הראשונים של ספרד

במאה ה-8 לספירה, הופיעו בספרד מוסלמים ממוצא ערבי-ברברי בהנהגתו של עבד א רחמן. עבד א רחמן היה צאצא לבית אומיה, שושלת מלוכה מוסלמית, אך עקב מלחמות שלטון באימפריה המוסלמית, נאלץ עבד א- רחמן לברוח מדמשק לקורדובה שבספרד. הוא הגיע לקורדובה כאשר לצידו פמלייה גדולה ומפוארת, רובה נאמנים לשלטון אומיה. בהגיעו לספרד, נאלץ להילחם לא מעט על שלטונו.

[עריכה] בית אומיה

בימי בית אומיה, הייתה ספרד (שנקראה אל- אנדלוס) ממלכה משגשגת ביותר. חינוך חינם לעניים, יחסי שלום עם בני דתות אחרות בתוך ספרד, ספריות, אוניברסיטה מוסלמית ראשונה מסוגה, ומסחר פורה גרמו לספרד להיות הממלכה המצליחה ביותר באירופה. התרבות המקומית הושפעה חזק מימי השלטון הרומאי ומימי השלטון הוויזיגותי.

[עריכה] הרקונקיסטה

הרקונקיסטה היא תקופת כיבושה מחדש של ספרד מידי המוסלמים. ראשית התקופה בשנת 722, לאחר ניצחונו של האציל הנוצרי פלאיו (Pelayo) בקרב קובדונגה וסיומה בכיבוש גרנדה, המעוז המוסלמי האחרון שנותר בספרד, ב-2 בינואר 1492. בשנת 1469 נישאו איזבלה הראשונה מלכת קסטיליה ופרננדו השני מלך ארגון. שניהם החליטו על גירוש היהודים מארצותיהם ב-1492.

[עריכה] ספרד הנוצרית

בשנת 1492, שנת השלמת הרקונקיסטה, גילה כריסטופר קולומבוס את האיים הקאריביים ובעקבותיהם, לאחר מספר שנים, גם את יבשת אמריקה. בכך החל תור הזהב של ספרד הנוצרית, עת האימפריה הספרדית התפשטה על מרבית אמריקה הדרומית והמרכזית, על חלק מהאיים הקאריביים ועל דרומה של אמריקה הצפונית. ספרד שיעבדה את תושביה המקוריים של אמריקה וביססה בארץ החדשה את האימפריה שלה, בהתאם לחוזה טורדסיאס משנת 1494 שחילק את העולם החדש בין ספרד ופורטוגל.

במשך השנים הבאות שלטה ספרד באמצעות ירושות שונות של מלכיה על ארצות השפלה ואיטליה, וכמו כן התרחבה ספרד לאיים הקנריים והחלה במעורבות נחרצת באמריקה הדרומית ובמרכזה. גם דרומה של יבשת אמריקה הצפונית (פלורידה, טקסס וקליפורניה) הייתה בשלטון ספרדי. מלחמת הירושה הספרדית שהתרחשה בתחילת המאה ה-18 הייתה נקודת ציון חשובה בהיסטוריה הספרדית. במלחמה זו, נאבקו בריטניה ואוסטריה נגד צרפת בעניין כתרי צרפת וספרד: פיליפ מאנז'ו, נכדו של לואי ה-14, קיבל בירושה גם את ספרד. בריטניה, האויבת הגדולה של צרפת וספרד שתיהן, נאבקה בירושת הענק. אוסטריה הצטרפה אליה. בתום המלחמה, בחוזה אוטרכט (1713) נקבע כי פיליפ יהפוך לפליפה מלך ספרד בלבד וחל איסור מוחלט על איחוד המדינות. בשנות לחימה בלתי פוסקות בהולנדים, בריטים, אוסטרים ועמים נוספים, איבדה ספרד כמעט כל מה שיכלה לאבד במושבותיה, אך נהנתה משגשוג פנימי.

[עריכה] שקיעה מהירה

במאה ה-19 ספרד החלה לשקוע מכל עבר: בדרום אמריקה ובמרכזה הכריזו המדינות עצמאות; פלורידה אבדה לה לטובת ארצות הברית בתחילת המאה; נפוליאון ריסק אותה בעזרת שלטון אחיו בממלכה; ובסוף המאה, מלחמת ספרד-ארצות הברית גזלה ממנה את מושבותיה האחרונות- קובה, פוארטו ריקו והפיליפינים. באפריקה, נותרה ספרד עם המושבות גינאה המשוונית, איפני (מושבה זעירה בדרום מערב מרוקו), וסהרה הספרדית (כיום סהרה המערבית). בתחילת המאה ה-20, החליטו ספרד וצרפת לכבוש את מרוקו ולחלקה, וספרד קיבלה את צפון מרוקו - מרוקו הספרדית. ספרד המשיכה בשקיעתה, ובתחילת המאה ה-20 כבר נחשבה למדינה נחשלת. בשנת 1931 הודח מלכה האחרון של ספרד ותמו 449 שנות שלטון מלוכני בספרד (1492- 1931). באותה השנה קמה הרפובליקה הדמוקרטית של ספרד. אולם, לאחר שהולאמו רכושם והונם של האצילים, הכנסייה, משפחת המלוכה וקציני צבא בכירים החליטו הם יחדיו (ללא משפחת המלוכה) לצאת להילחם בכוח במשטר וב"בולשביזציה".

[עריכה] מלחמת האזרחים בספרד

ב-1936 פרצה מלחמת אזרחים בספרד. במלחמה התקוממו חלק מיחידות הצבא כנגד הממשלה הרפובליקאית. מקרב הנהגת הצבא התבלט הגנרל פרנסיסקו פרנקו, שעמד, בסופו של דבר, בראש ההתקוממות. המורדים, שכינו עצמם "לאומנים", זכו לתמיכת מגזרים שמרניים מקרב החברה הספרדית, כגון הכנסייה, תומכי המלוכה ומפלגות הימין, ונתמכו בידי כוחות איטלקיים וגרמניים. מנגד התגוננו ה"רפובליקאים", שכללו את מרבית יחידות הצבא הסדיר, מפלגות השמאל ומרבית המיעוטים העיקריים בספרד, דוגמת הבאסקים והקטלונים. כוחות אלו נתמכו בידי ברית המועצות ומתנדבי הבריגדות הבינלאומיות. לאחר כשלוש שנות מלחמה, בשנת 1939, תמה מלחמת האזרחים בנצחונם של ה"לאומנים".

[עריכה] ימי פרנקו

הגנרל פרנסיסקו פרנקו היה מנהיג- עם ספרדי, ימיני קיצוני, פאשיסט, שתיעב את התנועה הקומוניסטית. הוא נתמך על ידי הכנסייה ומפלגת ה"פלאחנה". הוא הנהיג דיקטטורת ברזל שנשענה על הצבא. בימיו, נתן חסות לבני משפחות המלוכה שנאלצו לברוח ממדינות מזרח אירופה, בימי הבולשביזציה שלהן. בימי מלחמת העולם השנייה היה פרנקו נייטרלי למדי, על אף שתמך במשטר הנאצי. הוא העביר כמות מעטה של יהודים לרשות גרמניה הנאצית ואף שלח את "הדיויזיה הכחולה" לעזרת הגרמנים בחזית הרוסית. כשארצות הברית הצטרפה למלחמה, הוצע לו להחזיר את כוחותיו לארצו על מנת להימנע ממלחמה בבעלות הברית. פרנקו נשמע לעצה זו, והשיב את החיילים הביתה. כך ניצל פרנקו מעונש.

בשנים הראשונות אחרי המלחמה וגם בשנות החמישים סבלה ספרד של פרנקו מבדידות פוליטית וכלכלית. מאחר שהמשטר היה אנטי- דמוקרטי ואנטי- קומוניסטי, לא ברית המועצות ולא מדינות המערב כוננו קשרים טובים עם ספרד. קשריו עם ארגנטינה ותמיכתו של מנהיגה, חואן דומינגו פרון בתקופה שמתום מלחמת העולם ועד לתחילת המלחמה הקרה איפשרו את השרדותו של המשטר הרודני. ב-14 בדצמבר 1955 הצטרפה ספרד לאו"ם אך רק בשנות ה-60 הבינו ארצות הברית וחברות ברית נאט"ו את חשיבותה של ספרד במלחמה הקרה ועל פי כן החלו הקשרים להתפתח. כסף זר החל לזרום בצורה שוטפת לספרד וענף התיירות החל להתרומם.

בימיו האחרונים, ביקש פרנקו מחואן קרלוס, נכדו של אלפונסו ה-13, אחרון מלכי ספרד, להיות יורשו לאחר מותו ולהנהיג מלוכה חוקתית בספרד. פרנקו עצמו נפטר בשנת 1975.

[עריכה] ספרד הדמוקרטית

לאחר מותו של פרנקו, עלה חואן קרלוס למלוכה. בניגוד לפרנקו, חואן קרלוס תומך בדמוקרטיה ואכן הוביל את ארצו לדמוקרטיה משגשגת. תחת הנהגתו, הושגו הסדרים עם המיעוטים הבאסקי והקטאלוני ואף נחקקו שורת חוקים סוציאליסטים לטובת השכבות החלשות. למרות עלייה בשיעור האבטלה, הכלכלה הספרדית היא אחת המצליחות בעולם וגם ענף התיירות בה הוא אחד המפותחים בימינו.

במרץ 2004 התמנתה ממשלה חדשה בספרד בראשות חוסה לואיס רודריגס ספאטרו מטעם המפלגה הסוציאליסטית של ספרד. היא הוציאה את צבא ספרד מעיראק והממשלה ממשיכה בתפקידה עד ימינו.

[עריכה] פוליטיקה

ערך מורחב – פוליטיקה של ספרד

ספרד היא מונרכיה חוקתית מאז כינון החוקה הספרדית של 1978, שבראשה עומד מלך ספרד. בדומה למדינות מערביות אחרות בעלות מונרכיה חוקתית, למלך יש תפקיד סמלי בלבד. למרות שהוא מוגדר כראש המדינה וכמפקד העליון של הכוחות המזוינים, כל החלטותיו חייבות לקבל את אישור ראש ממשלת ספרד ויושב ראש הקונגרס (הבית התחתון).

מאז כינון חוקת 1978 המשטר במדינה חזר להיות דמוקרטיה פרלמנטרית עם פרלמנט דו-ביתי (הקורטס חנרלס). הבית העליון הוא הסנאט הספרדי ויושבים בו 259 חברים, שמתוכם 208 נבחרים בבחירות ישירות ועוד 51 נבחרים על ידי המחוקקים המקומיים. הבית התחתון הוא קונגרס הנבחרים הספרדי ובו יושבים 350 חברים, שנבחרים כולם בבחירות ישירות. בשני הבתים, החברים נבחרים לתקופה של 4 שנים. הבית העליון מחוקק חוקים מתוקף תפקידו והבית התחתון אחראי על מינויו ופיטוריו של ראש הממשלה (המכונה גם 'נשיא ממשלת ספרד').

כיום, ספרד מכונה מדינה של אוטונומיות, ואולם בפועל היא מתפקדת כפדרציה של קהילות אוטונומיות כשלכל קהילה סמכויות וחוקים משלהם, כך למשל חלק מהקהילות בעלות מערך חינוך עצמאי ולאחרות יש כוח משטרה עצמאי וחופשי.

מבחינת בעלי תפקידים, חואן קרלוס הראשון הוא המלך הנוכחי של ספרד שעלה לשלטון אחרי מותו של פרנסיסקו פרנקו בשנת 1975, וראש הממשלה הוא חוסה לואיס רודריגס ספאטרו מאז הבחירות במרץ 2004, הבחירות ההיסטוריות בהן נבחרה המפלגה הסוציאליסטית, לאחר שנות שלטון ארוכות של המפלגה השמרנית-קתולית.

[עריכה] כלכלה

ערך מורחב – כלכלת ספרד

כלכלת ספרד המודרנית היא כלכלה קפיטליסטית מעורבת המוגדרת אחת הכלכלות החזקות באירופה, על פי הבנק העולמי היא הכלכלה ה-8 בעולם לשנת 2004. עם עלייתו של פרנקו לשלטון הייתה כלכלת ספרד כלכלה נחשלת וריכוזית. בשנים 1959-1973, הידועות בכינויין "הנס הספרדי", ידעה ספרד צמיחה כלכלית מהירה. תהליך זה זה עודד על-ידי פרנקו, שהפחית במידה ניכרת את ריכוזיות המשק בשנים אלו, אם כי המשק נותר ריכוזי בסטנדרטים מערביים. תהליך זה הואץ בזכותה של תמיכה אמריקאית מסיבית, שניתנה בתמורה להצבת טילים ובסיסים אמריקאיים בשטח ספרד, על רקע המלחמה הקרה. אחת מתוצאותיו החשובות של תהליך זה הייתה היווצרותו של מעמד ביניים נרחב, שהקל על המעבר לשלטון דמוקרטי בעשורים הבאים.

עם נפילת המשטר הדיקטטורי בספרד עמד התוצר הלאומי לנפש על 80% בערך מהממוצע המערב-אירופאי. מאז שנות ה-80, בעידוד האיחוד הארופי המדינה פתחה את כלכלתה, שיפרה את התשתיות, הפכה את התעשייה למודרנית ועדכנה חוקים שונים כדי שיתאימו לקווים המנחים של האיחוד הארופי. כתוצאה מהרפורמות השונות, הסקטור הפרטי התחיל לגדול והשקעות חוץ לא איחרו לבוא.

ספרד מדורגת כיעד התיירות מספר שתיים בעולם (אחרי צרפת), כאשר בשנת 2003 מספר התיירים במדינה עמד על 52.5 מיליון איש (במקום הראשון צרפת עם 75 מיליון, ובמקום השלישי ארצות הברית עם 40.4 מיליון). וזאת תודות לפיתוח העצום לאורך חופי הים התיכון להקמת קומפלקסים תיירותיים, וכן אודות להיסטוריה היחודית של ספרד, למקומות ולמבנים המרהיבים במדינה.

בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים, הממשלה הימנית עודדה ליברליזציה, הפרטה, דה-רגולציה, הקטנת שיעור המס וב-1 בינואר 1999 ספרד הייתה בקבוצה הראשונה של המדינות באיחוד שהחליפו את המטבע המסורתי שלהן באירו הכלל אירופי. לאחר הבחירות של 2004 המדינה הקטינה עוד יותר את המעורבות הממשלתית בעסקים, נלחמת ביתר שאת בהונאות מס, ומעודדת יצירתיות, מחקר ופיתוח.

[עריכה] קהילות אוטונומיות

ערך מורחב – קהילות אוטונומיות של ספרד

ספרד מחולקת ל-17 קהילות אוטונומיות ושתי ערים אוטונומיות. שמות האזורים הם (מצפון מזרח לדרום):

• קטלוניה (Catalunya / Cataluña)
• אראגון (Aragón)
• נווארה (Nafarroa / Navarra)
• לה ריוחה (La Rioja)
• חבל הבסקים (Euskadi / País Vasco)
• נסיכות אסטוריאס (Principáu d'Asturies / Principado de Asturias)
• קנטבריה (Cantabria)
• גליסיה (Galiza / Galicia)
• קסטיליה ולאון (Castilla y León)
• האיים הבלאריים (Islas Baleares)
• ולנסיה (Valencia)
• קסטיליה-לה מנצ'ה (Castilla-La Mancha)
• מדריד (Madrid)
• אקסטרמדורה (Extremadura)
• מורסיה (Murcia)
• אנדלוסיה (Andalucía)
• האיים הקנריים (Islas Canarias)

הערה: כאשר מופיעים שני שמות בלועזית, הראשון הוא בשפת האזור והשני בספרדית קסטליאנית

שתי הערים האוטונומיות הן:

• מלייה (Melilla)
• סאוטה (Ceuta)

רוב האזורים מחולקים לפרובינציות (provincias) שאלו מחולקות לעתים לאזורים היסטוריים (comarcas). סך כל הפרובינציות במדינה הוא 50.

[עריכה] גאוגרפיה

ערך מורחב – גאוגרפיה של ספרד

בספרד שלושה אזורי אקלים: יבשתי במרכז, ימי בצפון וים-תיכוני בדרום ובמזרח. ספרד שוכנת במרביתו של חצי האי האיברי והיא גובלת בפורטוגל, בצרפת ובאנדורה.בצפון מז' המדינה נמצא רכס הרי הפירנאים, שהוא גם הגבול עם צרפת.

[עריכה] השפות בספרד

החוקה הספרדית, למרות שהיא מאשרת את הריבונות של האומה הספרדית, מכירה בלאומים היסטוריים.

הספרדית שמקורה בקסטיליאנית (הקרויה español או castellano בשפה עצמה) היא השפה הרשמית ברחבי ספרד, אך שפות אזוריות אחרות גם הן מדוברות. בלא לאזכר אותן בשמן החוקה הספרדית מכירה באפשרות של שפות אזוריות כרשמיות, במקביל לספרדית, באזורים האוטונומיים המתאימים של כל שפה ושפה. השפות להלן הן השפות האזוריות הרשמיות במקביל לספרדית, בחלוקה לפי אזורים:

• קטלאנית (català) - בקטלוניה (Catalunya), באיים הבלאריים (Illes Balears), בולנסיה (València) וברצועה המזרחית של אראגון (Aragó). קטאלנית מדוברת גם באלגרו בסרדיניה ורוזיון בצרפת.
• בסקית (euskara) - בחבל הבסקים (Euskadi) ובחלקים של נווארה (Nafarroa). מוצאה של שפה זו לא ידוע ולא מוכר קשר שלה לשפות אחרות.
• גליסית (galego) - בגליסיה (Galicia או Galiza)
• אוקיטנית (הניב האראנזי) - בואל ד'אראן (Val d'Aran) בקטלוניה.

קטלאנית, גליסית, אוקיטנית וספרדית קסטיליאנית התפתחו כולן מהלטינית ולכולן ניבים משלהן, שחלק מדובריהם מתייחסים אליהם כאל שפה נפרדת (כמו למשל ולנסיאנית שהיא ניב של קטלנית). כמו-כן ישנן עוד שפות מיעוטים ששרדו משפת הרומנסה: אסטוריאנית/לאונית באסטוריאס ובחלקים מלאון, זמורה וסלמנקה, ואקסטרמדורית בקסרס ובסלמנקה, שהתפתחו שתיהן מהניב האסטור-לאוני העתיק; האראגונית (או פאבלה, fabla), המדוברת בחלקים של אראגון; הפאלה (fala) המדוברת בשלושה כפרים באקסטרמדורה; וכן מספר ניבים פורטוגזיים באקסטרמדורה ובקסטיליה-לאון. עם זאת, שלא כמו הקטלאנית, הגליסית והבסקית, אין להן כל מעמד רשמי.

חוקרי לשונות רבים טוענים כי ניבי הספרדית המדוברים באמריקה הלטינית (המקסיקאי, הארגנטינאי, הקולומביאני וכו') מקורם בספרדית של דרום מערב ספרד (אנדלוסיה, אקסטרמדורה והאיים הקנריים).

באזורים התירותיים של חופי הים התיכון ובאיים הבלאריים, אנגלית וגרמנית מדוברות על ידי תיירים, תושבים זרים ועובדי תיירות. מהגרים רבים מאפריקה וצאצאיהם דוברים את השפה האירופית הרשמית בארץ מוצאם (פורטוגזית, אנגלית, צרפתית ואף אפריקנס).

[עריכה] דמוגרפיה

ערך מורחב – דמוגרפיה של ספרד

לפי ממשלת ספרד יש במדינה כ-3.7 מיליון תושבים זרים חוקיים. מתוכם כ-500,000 הם מרוקאים וכמספר הזה אקוודוריאנים, יותר מ-300,000 הם רומנים ו-270,000 קולומביאנים. כמו כן ישנו מספר נכבד של בריטים וגרמנים. ב-2005 לבדה גדלה אוכלוסיית המהגרים בספרד בכ-700,000 איש ובמדינה יש את אחוז ההגירה ביחס לנפש הגבוה באיחוד האירופי.

[עריכה] יהדות ספרד

ערך מורחב – יהדות ספרד

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: ספרד
דיווח חדשותי בוויקיחדשות: ספרד
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ספרד

• שלמה בן-עמי, ספרד בין דיקטטורה לדמוקרטיה, הוצאת עם עובד, 1990.