דיני טומאה וטהרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

דיני טומאה וטהרה הוא הכינוי הרווח בהלכה היהודית למכלול ההלכות הנוגעות לטומאה וטהרה. טומאה היא היותו של חפץ או אדם מסוים במצב של ריחוק, ואילו טהרה היא היותו נקי מכל שמץ של לכלוך וזוהמה. ברוב המקרים הטהרה היא המעשה הנדרש כדי לצאת ממצב של טומאה, אך לעתים היא גם עומדת כערך בפני עצמו.

[עריכה] מהות הטומאה

על מהותה וטיבה של אותה רוח המיטמאת רבו הדעות והמחלוקות:

ישנם הסבורים כי יש צורך לפרש את ענינה בתפיסה דמונית, המניחה קיום של רוחות שאינן נראות לעיניים, הנמצאות או חופפות על המושא הטמא, ומזיקות לבא עמו במגע. רוחות אלו חפפו בעיקר על מתים, אך גם על חריגים אחרים, כזב, זבה, נידה ואפילו יולדת.

לעומתם, סבורים פרשנים רבים אחרים, שאין צורך בהנחת קיומה של רוח כזו, וענין הטומאה הוא ריחוק מטעמים מוסריים, לרוב כביטוי סמלי של רעיון מוסרי כלשהו.

אנתרפולוגים שחקרו את תופעת הטומאה בתרבויות שונות הגיעו למסקנה שהטומאה היא ביטוי של אנומליה וחוסר סדר, כאשר תופעות לא רגילות שהאדם נפגש בהן גורמות לו חוסר נחת בולט, ואחת הדרכים להתמודד עם חוסר נחת זה היא על ידי הרחקתו של המושא האנומלי והגדרתו כטמא. לפי הגדרה זו, הטומאה היא היפוכה של הקדושה והשלמות, כפי שנראה גם במקומות שונים בתנ"ך, ואין היא היפוכה של הטהרה.

הקבלה רואה בטומאה השתלשלות של כוחות הרוע המטפיזיים הבאים לידי ביטוי בעולמינו בדמותם של הטמאים.

מקורה של הטומאה הוא במוות או בקירבה למוות, וגם בכל מקום בו הטבע כופה את נוכחותו על רצונו החופשי והמוסרי של האדם, או בכל מקרה של אנומליה. לעומתה - הטהרה מבטאת את החיים, החירות המוסרית והסדר.

[עריכה] דיני הטומאה והטהרה בהלכה

בתורה ישנן מצוות רבות המפרשות הלכות הטומאה והטהרה. באופן כללי לא קיים איסור להטמא. האיסור הוא לאכול קודש או להכנס למקדש בטומאה. יוצאים מן הכלל הזה הם הכהנים והנזירים עליהם חל איסור להטמא למתים.

אף על פי כן, נהגו כל ישראל להתרחק מן הטומאה. בימים שבית המקדש היה קיים, היו לדינים אלו השלכות רבות, שכן לא היה ניתן להשתתף בעבודת המקדש בהיותך טמא או נושא טומאה. אף לאחר החורבן היו תלמידי חכמים שהקפידו על אכילת מזונם בהיותם טהורים, ובידלו את עצמם מיתר החברה.

כתות רבות, כמו כתות קיצוניות מבין כתות האיסיים, הקפידו ביותר על דיני הטומאה והטהרה. אחת ההשלכות של הקפדה זו היא הרחקתן של הנשים הנוטות להיטמא מדי חודש בטומאת נדה, וקיומה של חברה בה חיו גברים בלבד.

בהלכה היהודית בת זמננו, ההשלכה המשמעותית ביותר לדיני טומאה וטהרה היא בהלכות נידה; אישה מוגדרת טמאה בימי הוסת ובשבוע שלאחר מכן, ובימים אלו אסור לה לקיים מגע מיני עם בעלה. אך לדעת פוסקים רבים אין סיבת איסורה של הנידה מחמת טומאתה, ודין האיסור שבה ודין הטומאה שבה הם שני דינים מקבילים שאינם נובעים זה מזה. דין נוסף הנוהג בימינו הוא חובת נטילת הידיים לפני הארוחה, והיא ביטוי להקפדה על אכילה בטהרה שהוזכרה לעיל. גם בימינו חל איסור הלכתי על הכהנים להטמא למתים.

בספרות הקבלה מופיעים ענינים רבים נוספים להם מיוחסת טומאה, כמו הקם משנתו, הכועס, ועוד רבים.

הטהרה העיקרית היא הטבילה במקוה מים שבו מי גשמים בנפח של ארבעים סאה, אך בדרגות טומאה שונות מועילה גם טהרה פחותה מזו, כמו נטילת ידים או עירוי של תשעה קבים של מים, ובדרגות טומאה חמורות יותר יש צורך להמתין, בנוסף לטבילה, עוד זמן מסוים - עד הערב השמש, או שבעה ימים. הנטמא על ידי מגע במת טומאתו חמורה יותר, ולטהרתו הוא זקוק להזאה פעמיים, ביום השלישי (לפחות) לטומאתו וביום השביעי לטומאתו באפר פרה מפרה אדומה.

חכמי ישראל נחלקו אם הטהרה מפקיעה את הטומאה כיון שהיא סותרת לה, או שהטהרה היא מעלה הנרכשת על ידי הנטהר, ובהיותו במעלה זו הופכת הטומאה לבלתי רלוונטית כלפיו.

הטהרה כערך בפני עצמה מופיעה בתהליכי הגעה לרוח הקודש, כמפורט בין היתר בספר מסילת ישרים.