הדפס אבן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ליתוגרפיה (הדפס אבן) היא טכניקת הדפסה על משטח חלק. ניתן להשתמש בה כדי להדפיס טקסטים או יצירות אמנות על גבי נייר או על גבי חומר מתאים אחר. ניתן גם לכנות אותה בשם פוטוליתוגרפיה שהיא טכניקת ייצור–מיקרו שמשמשת להכנת מעגלי זרם משולבים, או מערכות מיקרו-מכניות. הליתוגרפיה הומצאה בשנת 1798 על ידי אַלְוַאִיס זֶנֶפֶלְדֶר בבוהמיה והיא טכניקה המשמשת לשכפול תמונות באיכות גבוהה ובמחיר נמוך (יחסית לאותה תקופה).
כוחה של הליתוגרפיה הוא בדחייה שבין המים לשמן. הדמות שאותה רוצים להציג מוצגת על המשטח של לוח הדפסה באמצעות מדיום המבוסס על שמן הידרופובי (דוחה מים). מגוון החומרים המבוססים על שומן הוא למעשה בלתי מוגבל. לעומת זאת, החדות של הדמות המבוקשת מותנית בתוכן השומני שבו אנחנו משתמשים, כלומר ביכולת שלו לעמוד בפני מים וחומצה. לאחר הַשְטָחַת הדמות placement באה הוספת תמיסה מתחלבת (emulsion) של חומצה עם גומי ערבי. תפקידה של התמיסה הוא ליצור שכבת מלח ישירות מסביב לאזור של הדמות. שכבת המלח מחלחלת אל תוך הנקבוביות של האבן, ומקיפה לגמרי את הדמות המקורית. תהליך זה נקרא בשם חריטה או צריבה (etching). באמצעות השימוש ב[טרפנטין ליתוגרפי, ההדפסה מסלקת את חומר השרטוט השומני, ומשאירה רק את שיכבת המלח; שיכבת מלח זאת היא שמשמרת את השלד של הצורה המקורית של הדמות. בזמן ההדפסה מרטיבים כל הזמן במים את האבן או את הפלטה. המים נמשכים באופן טבעי אל שיכבת המלח שנוצרה על ידי השטיפה החומצית. גליל דיו בעל תוכן שומני גבוה מועבר על פני המשטח. המים דוחים אז את השומן שבמים והמקום היחיד שהם יכולים להתפנות אליו הוא השקערורית שנוצרה על ידי חומר הציור המקורי. כאשר השקערורית מתמלאת ככל האפשר, האבן והנייר מועברים דרך מכבש דפוס שמפעיל לחץ אחיד על המשטח ותוך כדי כך הוא מעביר את הדיו מהאבן אל הנייר.
טכנולוגית הליתוגרפיה מפיקה שני תוצרים עיקריים:
- תחריט - דגם האב שיוצר האמן ובאמצעותו מדפיסים. התחריט הינו יחיד ונקרא לפעמים תחריט אב.
- הדפס - דף הנייר שיוצר המדפיס, אחד מני רבים.
