היסטוריה של מצרים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה של מצרים בעת העתיקה
ערך מורחב – היסטוריה של מצרים העתיקה
האימפריות הגדולות של העת העתיקה - פרס ובבל כבשו את מצרים והפכו אותה לחלק מנחלתם. למרות הכיבושים, המצרים שמרו על תרבות יחודית, וכאשר אלכסנדר הגדול הגיע לשם הוא מצא תרבות שונה ומרתקת. לאחר התפרקות האימפריה שלו, אחד מהגנרלים שלו, תלמי בן לאגוס, ניכס לעצמו את מצרים והיא הייתה תחת שלטון בית תלמי עד המאה הראשונה לפנה"ס.
לאחר מכן מצרים נכבשה על ידי רומא. כאשר האימפריה הרומית חולקה לשניים, מצרים עברה לאימפריה הרומית המזרחית - האימפריה הביזנטית. במאה ה-8 נכבשה על ידי המוסלמים. חשוב לציין, שהמצרים של היום הם תערובת של המצרים הקדומים ושל הכובשים ששלטו בה, ערבים ואחרים. במאה ה-12 לספירה, עלתה במצרים שושלת הממלוכים ששלטה בה עד המאה ה-16 ואז היא נכבשה שוב, הפעם על ידי האימפריה העותומנית.
היו ניסיונות שונים של הנוצרים לכבוש את מצרים, אחד המפורסמים הוא מסע הצלב השביעי וניסיונו של נפוליאון, אך רק הבריטים הצליחו בכך בסוף המאה ה-19.
[עריכה] היסטוריה מודרנית
[עריכה] השלטון הבריטי והמלוכה
במלחמת העולם הראשונה שימשה מצרים כבסיס אנגלי, שממנו תקפו הבריטים את הטורקים בארץ ישראל. ב1922 העניקו עצמאות כביכול למצרים ומינו את המלך פואד כשליט. עם מותו בשנת 36 ירש אותו בנו פארוק. במלחמת העולם השניה שימשה כמחסום אחרון לפני גייסותיו של רומל מלכבוש את ארץ ישראל ולהשתלט על תעלת סואץ. עם תום המלחמה, ב1947 נסוגו כוחות הצבא הבריטי מרוב מצרים אל האזור האסטרטגי של תעלת סואץ.
ב1948, עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל הייתה מצרים ממנהיגות פלישת צבאות ערב, אולם נחלה מפלה, ובסוף המלחמה נותר בידה רק השטח של רצועת עזה.
הרוחות הלאומיות כנגד השלטון הבריטי, וההתמרמרות על התבוסה שנחלה מידי ישראל הובילה למהפכת הקצינים החופשיים ב23 ביולי 1952. המלך נשלח לגלות, והגנרל מוחמד נגיב נעשה לנשיא לזמן קצר, אך עד מהרה גמאל עבד אל נאצר הדיח אותו ונבחר כנשיא, בבחירות בהן היה המועמד היחידי.
[עריכה] שלטון נאצר
נאצר הוביל קו של לאומנות ערבית סוציאליסטית, וקשרים חמים עם ברית המועצות (למרות השתייכות רשמית לקבוצת המדינות הבלתי מזדהות). ב26 ביולי 1956 הכריז בתגובה על ביטול הסיוע הכספי של הבנק העולמי לבניית סכר אסואן על הלאמת תעלת סואץ על מנת להשתמש ברווחיה לבניית הסכר. בתגובה רקחו בריטניה צרפת וישראל תוכנית לפיה ישראל תתקוף את מצרים, ואילו בריטניה וצרפת ייכנסו לאזור בשביל להפריד כביכול בין הניצים, ובכך יישתלטו על אזור התעלה. מבצע קדש החל בנחיתת צנחנים ישראלים במעבר המיתלה שבחצי האי סיני ב29 באוקטובר, כוחות בריטניה וצרפת הצטרפו ב1 בנובמבר, ותוך כמה ימים נכבש כל חצי האי סיני. אולם בלחץ ברית המועצות וארצות הברית נאלצו הכוחות הפולשים לסגת, והתעלה הוכרה כרכוש מצרים.
בשנת 1958 התאחדה מצרים עם סוריה ליצירת "הרפובליקה הערבית המאוחדת". במסגרת ניסיונה לצרף גם את תימן לאיחוד, היא התערבה במלחמה שם. האיחוד התפרק בשנת 1961 אולם, מצרים המשיכה להלכה להיקרא בשם זה עד 1971.
בחודש מאי 1967 הכניסה מצרים כוחות צבא גדולים לחצי האי סיני, וחסמה שוב את מצרי טיראן לתנועת ספינות ישראליות בדרכן לנמל אילת. במלחמת ששת הימים, שפרצה בעקבות צעדים אלה, ספגה מצרים תבוסה נוספת מידי ישראל, חצי האי סיני נכבש על-ידי ישראל, ותעלת סואץ נסגרה לשייט.
ב8 במרץ 1969 הכריז נאצר על ביטול הפסקת האש עם ישראל, ובכך החלה מלחמת ההתשה, שהמשיכה עד ה7 באוגוסט 1970.
ב28 בספטמבר מת נאצר, וסגנו, אנואר סאדאת ירש אותו.
[עריכה] שלטון סאדאת
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] שלטון מובארק
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] היסטוריונים מרכזיים בתחום
- עפאף לוטפי מרסו
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מיסט, אתר סיכומי מאמרים ומידע של תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב
