הצרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

הצרות הוא מונח המתאר תקופה בהיסטוריה של צפון אירלנד של מהומות קהילתיות והתנגשויות בין ארגונים פרה-צבאיים, המשטרה והצבא הבריטי מסוף שנות השישים ועד אמצע שנות התשעים. ישנן גישות שונותו הרואות בתקופה זו קונפליקט בעל פנים רבות, לוחמת גרילה ואפילו מלחמת אזרחים. ה-IRA טען שמסע האלימות מצידו היה התנגדות חמושה לכיבוש הבריטי. "הצרות" היו פרק נוסף בשנאה ארוכת השנים בין הפלגים הפרוטסטנטים והקתולים בצפון אירלנד. הצרות הסתיימו בעקבות תהליך השלום בצפון אירלנד שכלל הכרזה על הפסקות אש על ידי מספר ארגונים פרה-צבאיים, הסגת רוב החיילים הבריטיים מהרחובות ויצירת כוח משטרה חדש בסדרה של רפורמות, בעיקר הסכם בלפאסט (המוכר גם בשם "הסכם יום שישי הטוב").

למרות שמספר המשתתפים בפועל בצרות היה קטן, והארגונים הפרא-צבאיים שהתיימרו לייצג את הקהילות בפועל לא יצגו את רוב האוכלוסייה, הצרות השפיעו על חייהם של רוב האנשים בצפון אירלנד באופן יומיומי, כשלעתים ההשפעה אף גלשה לבריטניה ולאירלנד. מספר ההרוגים בצרות נאמד בין שלושת אלפים לארבעת אלפים נפש (רובם אזרחיים). הגישה הפוליטית, החברתית והציבורית של אנשים רבים עוצבה על ידי הצרות.

קמפיין "זכויות האזרח" בצפון אירלנד, שעוצב בדמות תנועת זכויות האזרח האמריקאית של מרטין לותר קינג ואחרים, שאמנם לא היה חלק מהצרות עצמן, נחשב בעיני חלק מקהילת תומכי האיחוד כנקודת ההתחלה של הצרות. לטענם התנועה הובילה לחוסר יציבות של הממשל וליצירת חלל שהתמלא מאוחר יותר על ידי קבוצות פרא-צבאיות. אחרים, רובם לאומנים אך לא רק, אינם מסכימים וטוענים שקמפיין זכויות האזרח היה תגובה לשיטת ממשל מושחתת, כשל שלטוני שגרם לקריסת הסדר הציבורי והחוק שהתגלם בצרות. כולם מסכימים שהצרות כוללות את יום ראשון העקוב מדם, יום שישי העקוב מדם, מעצרים ללא משפט, השעיית ממשלת שלטון הבית של סטורמונט, שנשלטה בעיקר על ידי תומכי האיחוד, מערכות אלימות של הארגונים הפרא-צבאיים, כולל הפיצוצים בדבלין ומונאגהאן (אם כי יש הסוברים שאלו לא בוצעו על ידי ארגונים פרא-צבאיים אלא על ידי בוגדים בשירות השירות החשאי הבריטי), פיצוץ La Mon, הריגת לואי מאונטבטן ומשפחתו, ההתנקשות בסר כריסטופר יוארט-ביגס, שהיה בזמנו השגריר הבריטי באירלנד, נסיון ההתנקשות בראש ממשלה מרגרט תאצ'ר ורוב הקבינט שלה בפיצוץ מלון בברייטון, ההתנקשות באיראיי ניאב, ונסיון ההתנקשות בג'ון דייוויד טיילור, הפיצוצים באניסקילן ואומהה, שביתות הרעב בכלא מייז, הקמת ארגון "אנשי השלום" (שזכה בפרס נובל לשלום), הפיצולים ב-IRA ולבסוף הסכם בלפאסט.

[עריכה] "ארבע הקהילות"

בצפון אירלנד קיימות ארבע קהילות שחלקן חופפות באופן חלקי. רוב תומכי האיחוד מכונים "יוניוניסטים" ומחוייבים לתמיכה במפלגות כגון "המפלגה היוניוניסטית של אלסטר" (שנודעה במהלך שנות השבעים והשמונים כ"מפלגה היוניוניסטית הרשמית") או בפלג הפרוטסטנטי המיליטנטי יותר - "המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית". הפלג הגדול יותר של הקהילה הלאומנית הקתולית מכונה פשוט "לאומני" (Nationalist) ותמך פעמים רבות במפלגה הלאומנית ומאז שנות השבעים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית ומפלגת העבודה. לשתי הקהילות היו פלגים קטנים יותר ורדיקליים יותר שתמכו במה שכינה אחד מהאסטרטגים של ה-IRA "ארמאלייט ותבת ההצבעה" (כלומר, שילוב של פוליטיקה אלקטורלית ואלימות במידת הצורך). פלגים קיצניים במיוחד בקרב הקהילה היוניוניסטית כונו "הנאמנים" (Loyalists) בעוד הלאומנים הרדיקליים תוארו כ"רפובליקנים". כל פלג קיצוני הוציא מתוכו שלל קבוצות פרא-צבאיית כמו: ה-Provisional IRA, Official IRA, Continuity IRA, Real IRA, Irish National Liberation Army וכו' (כולם רפובליקנים) וה-Ulster Defence Association, Ulster Freedom Fighters, Red Hand Commandos וכו' (לויאליסטים). לרוב הקבוצות שנמנו לעיל היו ארגונים פוליטיים משלהן, ובחלק מהקבוצות היו אנשים שהיו שייכים ליותר מקבוצה אחת. למרות שהקבוצות הרדיקליות טענו לדבר בשם "רוב האנשים", המצב האלקטורלי הוכיח שרוב קולות המצביעים הלכו בשנות השישים, השבעים והשמונים ל"נשיונליסטים" ול"יוניוניסטים" על חשבון ה"רפובליקנים" וה"לויאליסטים", למרות שהאחרונים דווקא זכו להשגים אלקטורליים מדי פעם, בעיקר ראויים לציון בחירת חברי פרלמנט מקרבם במחוזות הבחירה של מערב בלפאסט ו-Fermanagh & South Tyrone. בשיאה, בבחירות של שנת 1981, זכתה שין פיין בשני מושבים בפרלמנט מתוך מאה שישים ושישה. ההצלחה האלקטורלית של שין פיין חזרה על עצמה רק לאחר הפסקת האש של ה-IRA בשנות התשעים.