הקונגרס הלאומי האפריקני
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC - African National Congress) היא מפלגת השלטון בדרום אפריקה מאז שנת 1994 – השנה בה לראשונה הורשה הרוב השחור במדינה להשתתף בבחירות דמוקרטיות. מבחינה אידאולוגית מגדירה עצמה המפלגה כסוציאל דמוקרטית. בין שנות ה-60 לשנות ה-80, במשך מרבית שנות שלטון האפרטהייד, פעל ה-ANC כתנועת מחתרת לא חוקית שהצמיחה חלק ניכר ממנהיגי המאבק נגד האפרטהייד.
תוכן עניינים |
[עריכה] ייסוד ושנים ראשונות
הקונגרס הוקם ב-8 בינואר 1912 תחת השם "הקונגרס הלאומי הדרום אפריקני של הילידים", כתנועה שנועדה להגן על זכויותיו של הרוב השחור. התקופה הייתה שנותיה הראשונות של דרום אפריקה כמדינה, לאחר קבלת עצמאותה (1910) מהאימפריה הבריטית. הקונגרס מראשיתו כלל ייצוג הן של האלמנטים המסורתיים באוכלוסיית המדינה והן של השחורים המודרניים, מצ'יפים שבטיים ועד אנשי כנסייה, משכילים ומנהיגים קהילתיים. מאבקם הראשון היה ב"חוק הקרקעות" (1913), שנישל שבטים שחורים מאדמתם. החל משנת 1931 קיבל הקונגרס נשים לשרותיו כחברות-נספחות, ומ-1943 כחברות מלאות.
הקמת ליגת הנוער של הקונגרס בשנת 1944 על ידי נלסון מנדלה, וולטר סיסולו ואוליבר טמבו סימנה נקודת מפנה בהתפתחותה של התנועה, עם דור חדש של מנהיגות צעירה ותחילתו של מאבק מסיבי לא-אלים נגד שלטון הלבנים במדינה. הימים ימי מלחמת העולם השנייה, והשלטון במדינה פרו-בריטי ומתון יחסית; תחתיו, אמנם, האוכלוסייה השחורה מנוצלת ומופלה לרעה, אך טרם החל שלטון האפרטהייד הגזעני במוצהר.
ב-1947 התמזגו לתוך שורות ה-ANC תנועות אפריקניות אזוריות להרחבת בסיס האופוזיציה.
[עריכה] ימי האפרטהייד
בבחירות 1948 עלתה לשלטון "המפלגה הלאומית", מפלגה ימנית קיצונית המונהגת על ידי לבנים אפריקאנרים לאומנים וגזענים. הממשלה החדשה בראשות דניאל פרנסואה מאלאן החלה מייד בתכנון ויישום מדיניות האפרטהייד שכוונה להבטחת המשך השלטון הלבן במדינה תוך קיפוח גובר והולך של האוכלוסייה הלא-לבנה. במשך שנות ה-50 נשללו מעט הזכויות האזרחיות שעוד החזיקו השחורים, והוצרו צעדיהם חברתית ופוליטית. הגבלות חלו גם על פעילותו הפוליטית של ה-ANC.
ביוני 1952 שילב ANC כוחות עם ארגוני אופוזיציה נוספים להקמת "קמפיין ההתנגדות" נגד ההגבלות החברתיות והפוליטיות. קמפיין זה כלל הפרה מכוונת ומתריסה של החוקים המגבילים, ברוח דרכו של מהטמה גאנדי, שאת מאבקו לשוויון זכויות החל בדרום אפריקה. לאחר כשנה, באפריל 1953, הופסקו פעולות אלה בעקבות סדרת חוקים חדשה שאסרה על התכנסויות מחאה.
ביוני 1955 התקיים "קונגרס העם" בקליפטאון שליד יוהנסבורג בהשתתפות נציגי ה-ANC ותנועות התנגדות מקבילות של צבעונים, לבנים והודים. הקונגרס אימץ במעמד זה את "אמנת החופש" (Freedom Charter), הקוראת לשוויון זכויות מלא לכל תושבי דרום אפריקה ללא הבדל גזע ומוצא אתני. אמנה זה הפכה להיות מסמך היסוד של המאבק נגד האפרטהייד. פעולות המחאה נגד השלטון נמשכו, והובילו לגל מעצרים נרחב ב-1956 בו נעצרו 156 מפעילי ההתנגדות, והועמדו לדין באשמת בגידה. לאחר משפט שנמשך 5 שנים, נמצאו כל הנאשמים זכאים ב-1961.
בשנת 1959 פרשו מספר חברים מהתנועה על רקע חילוקי דעות אידאולוגיים והקימו ארגון מתחרה – הקונגרס הפאן אפריקניסטי (PAC) בהנהגתו של רוברט סובוקווה. הרקע לפילוג היה התנגדותם של מקימי ה-PAC לסטיית ה-ANC מהעקרונות הלאומניים-אפריקניים והליכת ANC בדרך הקוראת לשוויון בין בני הגזעים השונים. לשיטתה של PAC, על המאבק לשאוף להחליף את העליונות הלבנה בעליונות שחורה.
ב-21 במרץ 1960 פיזרה המשטרה בברוטאליות ותוך שימוש בנשק חם הפגנת מחאה לא-אלימה בעיירת השחורים שארפוויל. במהלך אירוע זה, שנודע בשם טבח שארפוויל, נהרגו 69 ונפצעו 180 מבין המפגינים. בתגובה פרץ גל הפגנות, מהומות ושביתות ברחבי המדינה, שבעקבותיו הכריזה הממשלה על מצב חירום והוציאה את ארגוני ההתנגדות מחוץ לחוק, ביניהם ה-ANC וה-PAC.
באותה שנה (1960) קיבל מנהיג ה-ANC אלברט לוטולי את פרס נובל לשלום. נושא המאבק נגד האפרטהייד קיבל תהודה בינלאומית במישור המדיני, הדיפלומטי ובדעת הקהל.
ה-ANC, שפעילותו הפוליטית הוצאה אל מחוץ לחוק, היה בעל כרחו לארגון מחתרת והחליט על רוויזיה איסטרטגית בדרכו לנוכח המצב החדש. על אלימות יש להגיב באלימות, כך גרס, ודרכי האי-אלימות של מהטמה גאנדי, שהתאימו למאבק נגד האימפריה הבריטית, אינן מתאימות למאבק מול משטר האפרטהייד הברוטאלי. ברוח זו ייסד ה-ANC ב-1961 את הזרוע הצבאית שלו - "חנית האומה" (Umkhonto we Sizwe), שמטרתה להלחם בדרכי טרור נגד מטרות שלטוניות. המטרה המוצהרת דיברה על פעולות שיכללו בעיקר חבלה ברכוש, עם מינימום פגיעות בנפש. בראש "חנית האומה" עמד נלסון מנדלה, אך זמן קצר לאחר מכן, ב-1962, נעצר מנדלה יחד עם פעילים נוספים. הם הועמדו לדין על פעילות טרור במשפט שנודע כמשפט ריבוניה, וב-1964 הורשע מנדלה ונשלח, עם מורשעים נוספים, למאסר ממושך באי רובן.
לאחר משפט ריבוניה נותר הארגון מפורר ומפוזר, כשמרבית מנהיגיו בכלא, בגלות מחוץ לגבולות המדינה, או עמוק במחתרת. מעט פעילותו כללה מאמצים של הפעילים הגולים בחו"ל לגייס דעת קהל ותמיכה בינלאומית למאבקם. מהומות סווטו, שפרצו ספונטנית ב-16 ביוני 1976, סייעו להביא לתודעת העולם את המצב בדרום אפריקה. מהומות אלה נחשבות כיום לנקודת מפנה שסימנה את תחילת התמוטטותו של משטר האפרטהייד, וה-ANC גאה להציגן כחלק מההיסטוריה של הארגון, אך בפועל אין תימוכין למעורבותו בארגונן.
[עריכה] עלייה לשלטון
ב-1990, לאחר עלייתו לשלטון של הרפורמיסט פרדריק וילם דה קלרק, הותרה מחדש פעילותם החוקית של הקונגרס הלאומי האפריקני, הקונגרס הפאן אפריקניסטי, וארגוני אופוזיציה נוספים. נלסון מנדלה, שב-27 שנות ישיבתו בכלא הפך לסמל המאבק באפרטהייד בעולם ובדרום אפריקה, שוחרר מכלאו והתקבל ללא עוררין כמנהיגו של ה-ANC - כעת תנועה חוקית ולגיטימית, המתארגנת כמפלגה לקראת הבחירות החפשיות הראשונות.
בבחירות 1994, בהן לראשונה השתתפו בני כל הגזעים במדינה, זכה ה-ANC ברוב מוחץ עם מנדלה בראשו כנשיא המדינה. בכל מערכות הבחירות מאז הוביל ה-ANC ברוב ניכר, ומאז כינון הדמוקרטיה המלאה בדרום אפריקה הוא עומד בראש קואליציית השלטון. מנהיג ה-ANC היום (2005) הוא תאבו מבקי, נשיא דרום אפריקה הנוכחי ובנו של גובן מבקי, מחבריו של נלסון מנדלה לספסל הנאשמים במשפט ריבוניה.
[עריכה] ביקורת
פעילים מרכזיים וזוטרים של הקונגרס הלאומי האפריקני הואשמו ונחקרו באשר לפעילויות טרור ורצח, בידי ועדת האמת והפיוס בראשות הארכיבישוף דזמונד טוטו, אשר חקרה את עוולות תקופת האפרטהייד משני הצדדים. מסקנות הוועדה, שפורסמו ב1998, כללו גינוי חריף לאלה שעסקו ברצח וטרור, ולא כולם זכו לחנינה ממנה.
בשנת 2004 חזר דזמונד טוטו בביקורת על ה-ANC, הפעם בשבתה כמפלגת שלטון, בטענה שהתנהלות הנהגת המפלגה פטרונית ואינה מעודדת שיח. הוא גם ביקר שיטות רפורמה עיסקיות שהיטיבו עם בודדים מקורבים, תחת להיטיב עם המוני העם העניים. גם בקרב רבים מתומכי המפלגה, שחורים ולבנים כאחד, נשמעת ביקורת זו, ואף טענות על שחיתות שלטונית, טיוח וחיפוי על מקורבים החשודים בפלילים.
