אפרטהייד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אָפַּרְטְהַיְד (מאפריקאנס Apartheid: הפרדה) הינו המדיניות והמשטר הגזעניים שהונהגו על ידי ממשל המיעוט הלבן בדרום אפריקה משנת 1948 ועד שנת 1990. מדיניות זו הושתתה על עקרונות של הפרדה גזעית בין לבנים, שחורים וצבעוניים (בני תערובת), ומתן זכויות יתר לאלו הלבנים.
מדיניות האפרטהייד זכתה לגינויים הולכים וגוברים מצד הקהילה הבינלאומית החל משנות ה-60, תהליך שבהדרגה הביא לנידויה של דרום אפריקה ממשפחת העמים ולהטלת סנקציות כנגדה. אלה, בשילוב תסיסה פנימית חריפה מצד ארגוני התנגדות לאפרטהייד, הביאו בסופו של דבר לקריסת משטר האפרטהייד לאחר ארבעה עשורים, בתהליך שבוצע בדרכי שלום ותוך העברה מסודרת של השלטון לידי הרוב השחור בבחירות דמוקרטיות.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
החל מהמאה ה-17 החלו להתיישב אירופאים לבנים בדרומה של יבשת אפריקה. אלה היו בעיקר קלווינסטים ממוצא הולנדי, גרמני וצרפתי-הוגנוטי, שנודעו בכינוי בורים ומאוחר יותר אפריקאנרים. במהלך המאה ה-19 נכבשו שטחי דרום היבשת, בהדרגה, על ידי האימפריה הבריטית, תהליך שהיה מלווה במלחמות עקובות מדם, הן עם עמי הילידים השחורים והן עם המתיישבים הבורים שקדמו להם. כאשר קיבלה דרום אפריקה עצמאות בשנת 1910 הוקמה המדינה כחלק מחבר העמים הבריטי, על רקע של מתיחות ועוינות בין שתי קבוצות המתיישבים – האפריקאנרים הוותיקים יותר והבריטים החדשים יותר. תושבי המדינה השחורים, ערב רב של עמים ושבטים מסוכסכים ומפולגים, לא היוו מרכיב במשוואת כוחות זו.
הבסיס הכלכלי של המדינה נשען על כריית זהב ויהלומים, ענפים שהצריכו שפע כוח עבודה זול וזמין. כוח עבודה זה נמצא בדמות שבטי השחורים שהיו פזורים ברחבי המדינה. על רקע המציאות הקולוניאלית ברחבי אפריקה של אותה תקופה, התייחסות מפלה, מתנשאת ונצלנית כלפי אוכלוסיית הילידים האפריקאים וצאצאי העבדים שהובאו מאסיה לא הייתה חריגה. אף על פי כן, בניגוד לבריטים שניסו לפחות לשוות להתייחסותם המתנשאת מראית עין של נאורות, מצאו האפריקאנרים שפע של צידוקים אידאולוגיים ודתיים לגזענותם. הגרעין הקשה והלאומני של האפריקאנרים (שהיה באותה תקופה באופוזיציה) התנגד להשתתפותה הפעילה של דרום אפריקה במלחמת העולם השנייה לצד בריטניה ובעלות הברית, ומצא עצמו מצדד בגרמניה הנאצית, כשברקע עוינותם ההיסטורית לבריטים והזדהות עם עקרונות מסוימים של תורת הגזע.
[עריכה] תחילת האפרטהייד והתפתחותו
[עריכה] רקע
האפרטהייד התחיל כמדיניות רשמית מוצהרת בשנת 1948, עם עלייתה לשלטון של "המפלגה הלאומית" הימנית-לאומנית של האפריקאנרים, ששמה לעצמה למטרה לשמר את המשך השלטון הלבן במדינה. באופן מקורי טענו אבותיה מולידיה של מדיניות האפרטהייד, כי כוונתם להבטיח התפתחות נפרדת של בני הקבוצות האתניות השונות בדרום אפריקה תוך שמירה על צביונם, מורשתם ותרבותם. בפועל, התפתחה המדיניות למערכת מסועפת של חוקים ותקנות שהותירו בידי המיעוט הלבן את השליטה בפוליטיקה, בכלכלה, בחופש התנועה, תוך מניעתם מבני יתר הקבוצות האתניות.
חוקי האפרטהייד כפו הפרדה מוחלטת באזורי המחיה, מוסדות החינוך, אמצעי התחבורה, שרותי הבריאות ותרבות הפנאי, תוך הקצאת המיטב שבהם לשימוש בני המיעוט הלבן. הם גם אסרו על נישואים ויחסי מין בין בני הגזעים השונים, העניקו ללבנים בלבד את הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון, הגבילו את חופש התנועה של השחורים, ואסרו עליהם את ההתאגדות הפוליטית והמקצועית.
[עריכה] חוקי האפרטהייד
חוקי האפרטהייד נוצרו והתפתחו בהדרגה, מרביתם במשך העשור הראשון למשטר תחת הנהגתו של ראש הממשלה הלאומן הקיצוני דניאל פרנסואה מאלאן, ואחריו יוהנס סטריידום והנדריק פרוורד (Hendrik Verwoerd) שנודע כ"אדריכל האפרטהייד". אלה עיקריהם:
- חוק איסור נישואי תערובת (1949) – אסר על נישואים בין-גזעיים
- חוק המוסר (תיקון משנת 1950) – אסר על יחסי מין בין לבנים לבני גזעים אחרים
- חוק מרשם האוכלוסין (1950) – חייב כל אזרח להרשם כלבן, שחור או צבעוני
- חוק דיכוי הקומוניזם (1950) – איפשר לממשלה לתייג כ"קומוניסטי" ולהוציא מחוץ לחוק כל ארגון, תנועת אופוזיציה, או התאגדות שלא היו לרוחה
- חוק אזורי הקבוצות (1950) – הקצה את אזורי המחיה העירוניים בין הגזעים השונים, ולמעשה התיר ללבנים בלבד להתגורר בתוך הערים
- חוק המעבר (1952) - חייב כל שחור מעל גיל 16 לשאת בכל עת תעודת מעבר, שבה הוטבעו אשרות מהמשטרה או המעביד המתירות או מגבילות את התנועה
- חוק שמירת מתקנים נפרדים (1953) – חייב הפרדה במתקני שעשועים, גנים ציבוריים, שרותים, חופי רחצה וכדומה, ובפועל מנע מלא-לבנים את השימוש במרביתם
- חוק חינוך הבנטו (1953) – קבע את רמת שירותי החינוך שזכאים שחורים לקבל, וברמה נמוכה משמעותית מזו של הלבנים
- חוק המכרות והעבודה (1956) – מיסד את האפליה בתעסוקה וקיבע את העסקת לבנים בלבד בתפקידים בכירים
- חוק עידוד שלטון עצמי שחור (1958) – הציג חבלי ארץ חלקיים במדינה כ"בנטוסטן" לשחורים, שם יוכלו ליהנות מאוטונומיה לכאורה
- חוק אזרחות ארצות המולדת השחורות (1971) – שלל את האזרחות הדרום-אפריקנית מתושבי אותם בנטוסטנים
[עריכה] אכיפה והתנגדות
בצד חוקי האפרטהייד התפתחה מערכת נוקשה של אכיפת החוקים תוך שימוש בעונשים מחמירים, מעצר מנהיגי אופוזיציה פוליטית, שיטור ברוטאלי ופיזור הפגנות מחאה באש חיה. ב-21 במרץ 1960 נורו למוות 69 מפגינים שחורים בעיירה שארפוויל בידי כוחות המשטרה בעת הפגנת מחאה של 20,000 איש נגד "חוק המעבר" - החוק שחייב אזרחים שחורים לשאת בכל עת תעודות מעבר מיוחדות שהונפקו בידי השלטונות בכדי לשלוט בתנועותיהם בתוככי המדינה. אירוע זה, שזכה לכינוי טבח שארפוויל, עורר את מנהיגי ההתנגדות למשטר להחליף את קו האי אלימות שנקטו בו בקו תקיף יותר של טרור וחבלה, והביא להסלמה של העימות, שגררה מעצרים נרחבים. בין היתר נעצר נלסון מנדלה, מנהיג הזרוע הצבאית של תנועת הקונגרס הלאומי האפריקני שהוצאה אל מחוץ לחוק. העצורים הועמדו למשפט ונשפטו לתקופות מאסר ממושכות, פעילים אחרים חמקו מהמדינה וגלו, ולמשך העשור וחצי הבאים עבר המאבק אל מחוץ לגבולות המדינה ואל הזירה הבינלאומית.
[עריכה] ניסיונות להפרדה מדינית
ערך מורחב – בנטוסטן
החל משנות ה-50 ניסתה ממשלת דרום אפריקה לקדם תוכנית הפרדה במסגרתה יינתנו לאוכלוסייה השחורה שטחים ברחבי המדינה להקמת מדינות "עצמאיות", לפי חלוקה שבטית. הרעיון מאחורי התוכנית היה להוציא חלק ניכר מהאוכלוסייה השחורה מכלל ההגדרה של אזרחי דרום אפריקה, תוך מימוש, לכאורה, של שאיפותיהם לעצמאות וריבונות במסגרת שטחי מולדתם השבטית-היסטורית. הוכרזו 10 "ארצות מולדת" (homelands) כאלה, כפי שקראה להם ממשלת דרום אפריקה, והוחל תהליך הדרגתי של מתן אוטונומיה מסוימת לחבלי ארץ אלה, ואף עצמאות מלאה לחלק מהם. אך התוכנית הייתה בעייתית: השטחים שהוקצו ל"ארצות" אלה היו קטנים, שוליים, נעדרי תשתית כלכלית ואוצרות טבע, וחסרי רצף טריטוריאלי (לעתים אותה "מדינה" הורכבה מ-7 מובלעות שונות). יתרה מזאת: חלק ניכר מהאוכלוסייה שהוגדרה לאותן ארצות מולדת כלל לא התגורר בשטחן, כי אם בצמוד לריכוזי האוכלוסייה הגדולים של דרום אפריקה ה"לבנה" – שם היו מקורות התעסוקה והפרנסה.
השחורים, וכן יתר העולם, סירבו לראות בשטחים אלה "ארצות מולדת" וכינו אותם בזלזול "בנטוסטנים" ("בנטו" – שבטי השחורים של דרום אפריקה, "סטן" – כסיומת שמן של מדינות מרכז אסיה). בפועל, למעט ממשלת דרום אפריקה, אף מדינה בעולם לא הכירה במדינות אלה. המדינות היחידות שקיימו יחסים מיוחדים עם הבנטוסטנס היו טייוואן וישראל. התוכנית, שהתגלגלה במשך כשלושה עשורים, נחלה בסופו של דבר כישלון חרוץ.
[עריכה] ההתייחסות הבינלאומית לאפרטהייד
בתחילתם היו חוקי האפרטהייד המשך ישיר והרחבה תחיקתית של מדיניות המשטרים הקולוניאליים האירופיים שהונהגו במושבות הילידים באפריקה וברחבי העולם השלישי, ואף דמו לשיטת ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה במדינות דרום ארצות הברית. ככאלה, לא גררו תגובה בינלאומית חריפה. החל משנות ה-60, עם קריסת הקולוניאליזם האירופי, עליית תנועות השחרור הלאומי ברחבי העולם השלישי, ביטול ההפרדה הגזעית בדרום ארצות הברית, ותחת התהודה העולמית שקיבלו אירועי טבח שארפוויל, החלה מדיניות האפרטהייד של ממשלת דרום אפריקה לזכות בגינויים הולכים וגוברים מצד האו"ם והקהילייה הבינלאומית. בהדרגה מצאה עצמה דרום אפריקה מבודדת במישור הבינלאומי ונגזרו עליה סנקציות כלכליות, אמברגו נשק, הרחקה ממוסדות בינלאומיים והחרמתה באירועי תרבות וספורט. לחץ חיצוני זה, במקביל ללחץ פנימי מצד הרוב השחור והאופוזיציה הליברלית, נמשכו והתעצמו על פני שנות ה-70 וה-80. המונח אפרטהייד, שמתחילה נטבע על ידי השלטון כמונח נייטראלי, תמים ולגיטימי לכאורה, הפך להיות מילת גנאי נרדפת לגזענות, אפליה ממוסדת, ושלטון מיעוט על רוב.
ביוני 1976 פרצו מהומות בעיר השחורים סווטו שבפאתי יוהנסבורג. המהומות החלו כהפגנות תלמידים על רקע כוונת השלטונות להנחיל את שפת האפריקאנס של שלטון המיעוט הלבן כשפת לימוד בבתי הספר השחורים, אך במהרה התפתחו להתנגשויות אלימות בכל ריכוזי השחורים ברחבי המדינה. למעלה מאלף איש קיפחו את חייהם באותן התנגשויות בין כוחות הביטחון למפגינים שחורים, ודעת הקהל העולמית נזעקה. רבים רואים באותן מהומות את נקודת המפנה, שציינה את תחילת התמוטטותו של האפרטהייד.
בשנת 1983 השתכנע הממשל הדרום אפריקאי להנהיג חוקה חדשה שכללה שותפות חלקית ומוגבלת בשלטון לנציגי קבוצות לא-לבנות, בצד ביטול חלק מהחוקים המפלים והמשפילים. הוחלט להקים במקביל לפרלמנט הלבן גם פרלמנט לצבעונים ופרלמנט למיעוט ההודי הגדול. ההודים והצבעונים הבינו כי מדובר ברעיון של "הפרד ומשול" כדי להוציא אותם מ"המאבק" וסירבו להשתתף בבחירות. רק 15 אחוז מהם הלכו להצביע. בעולם המערבי עוררה פעולה זו גיחוך, ובקרב הרוב השחור נתפסה כמעליבה. בעקבות כשלון ההקלות לכאורה, פנו ממשלת דרום אפריקה והנשיא פיטר וילם בותה לדכא בקשיחות את כל גילויי המאבק. ב-1986 הוחרף המצב לכדי הכרזת "מצב חירום", תהליך שהוביל להשלמת הסנקציות.
[עריכה] סוף האפרטהייד וחילופי השלטון
לאחר התפטרותו של בותה בשנת 1989 החליפו בתפקיד חברו למפלגת השלטון פרדריק וילם דה קלרק, אשר בשנת 1990 הפתיע את דרום אפריקה והעולם בהכריזו כי הוא מכיר בכך שמדיניות האפרטהייד נכשלה. הוא ביטל את יתר חוקי האפרטהייד המפלים ובראשם את חוק מרשם האוכלוסין, שהיווה את הבסיס להבדלה בין אזרחי דרום אפריקה (החוק בוטל ב-17 ביוני). קלרק התיר מחדש את פעילותה של מפלגת "הקונגרס הלאומי האפריקאי" (ANC) ותנועות פוליטיות אחרות ושחרר מכלאו את מנהיג ה-ANC נלסון מנדלה. הוא גם פתח במגעים עם מנדלה לקיום בחירות רב גזעיות לראשונה במדינה, והעברה מסודרת ושקטה של השלטון לידי הרוב על בסיס דמוקרטיה אמיתית. על פעילות זו זכו שניהם בפרס נובל לשלום לשנת 1993.
בשנת 1994 התקיימו הבחירות הדמוקרטיות הרב גזעיות לראשונה במדינה, בהן זכה הקונגרס הלאומי האפריקאי ברוב מוחץ. הנשיא הנבחר, נלסון מנדלה, ערך מחדש את חוקת המדינה והקים את ועדת האמת והפיוס. תפקיד הוועדה היה לחקור ולהוקיע את עוולות משטר האפרטהייד תוך מתן חנינה ומחילה למבצעי מדיניות האפרטהייד, בתנאי שימסרו את כל האמת על מוראות המשטר הקודם ויביעו חרטה על חטאיהם, לתועלת הדורות הבאים.
[עריכה] האפרטהייד וישראל
בשנות החמישים והשישים, מדיניות החוץ של ממשלת ישראל התמקדה במדינות אפריקה השחורות ולכן נטתה להתעלם מדרום אפריקה שנחשבה אויבת מסורתית של אותן מדינות. גם הידיעה שרבים ממנהיגי האפרטהייד תמכו בגרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה לא סייעה ליחסים.
לאחר מלחמת יום הכיפורים, כמעט כל המדינות באפריקה שישראל סייעה להן במשך שנים, חקלאית וצבאית, החליטו לנתק את קשריהן עם ישראל. השגריר אלון ליאל, איש משרד החוץ הישראלי, הסביר כי אפריקה השחורה ראתה בהאחזות בסיני על ידי ישראל כיבוש קולוניאליסטי של מדינה זרה על שטח אפריקה. בישראל רווחת הסברה כי מדינות הנפט הבטיחו סיוע נרחב לכל מדינה אפריקאית שתנתק את קשריה עם ישראל, אף שסיוע כזה לא ניתן. הניתוק נתפש בישראל כבגידה, וכך, מדיניות החוץ של ישראל פנתה אל זרועותיה הפתוחות של דרום אפריקה, שכבר נחשבה כמצורעת בעקבות האפרטהייד.
באפריל 1976 ביקר בארץ נשיא דרום אפריקה ג'ון פורסטר, כאורחו של ראש הממשלה יצחק רבין. היה זה כמובן ביקור נדיר של פורסטר במדינה זרה, בשל הסנקציות. ביקור זה סימל את תחילת ירח הדבש בין שתי המדינות. בימי התחזקות הסנקציות על משטר האפרטהייד בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים, שתי המדינות המערביות היחידות שקשריהן כמעט ולא נפגעו היו ישראל וטייוואן. בין הסיבות לקשרים הטובים בין ישראל ומשטר האפרטהייד ניתן למנות את:
- הלחץ של יהדות דרום אפריקה על ממשלת ישראל לשמור על יחסים חיוביים עם מדינתם, למרות הבעייתיות בשדה העולמי. יהדות זו היא יהדות עשירה מאוד ובעלת חוקים המפלים לטובה בדרום אפריקה, במיוחד בתחום שינוע כסף זר (שהגיע פעמים רבות אל ישראל).
- השוק רחב ההיקף שישראל מצאה לתעשיותיה הבטחוניות בצבא דרום אפריקה, שהיה עסוק במלחמות שונות בנמיביה, ובמשטרתה, שהייתה טרודה בפיזור הפגנות השחורים
- מחצבי האורניום שנפוצים בדרום אפריקה וסייעו להתחמשות האטומית של שתי המדינות, כך על פי פרסומים זרים
- "ברית מצורעות" בין שתי מדינות שסופגות ביקורת בעולם ומספר הידידות שלהן אינו רב
- הדמיון בין החרם על דרום אפריקה לחרם הערבי
- אכזבת ישראל ממדינות אפריקה השחורות בעקבות ניתוק הקשרים הדיפלומטיים ב-1973
- החשש שדרום אפריקה שחורה תתמוך באופן מסורתי באש"ף ולא בישראל, בעקבות הקשר בין הקונגרס הלאומי האפריקאי למדינות ערב
הקשר בין המדינות היה חשאי, אך פרסומים בינלאומיים דיברו על פיתוח משותף של ספינות מלחמה, טילי ים וטילים בליסטיים לטווח בינוני, השבחת טנקים ומכירת מזל"טים ומטוסי התראה, שריוניות לפיזור הפגנות. כלי מלחמה ישראלים יוצרו בדרום אפריקה תחת שם אחר. למשל, מטוס הכפיר יוצר תחת השם צ'יטה. הקשרים הגרעיניים בין המדינות נותרו עמומים גם היום, אבל הנשיא בוש (האב) התבטא כי הקשר הגרעיני בין ישראל ודרום אפריקה יכול לסבך את היחסים בין ישראל לארצות הברית.
אלון ליאל, שגריר ישראל בדרום אפריקה בשלהי ימי האפרטהייד, מי שפתח את המגעים עם הרוב השחור, מסביר בספרו צדק שחור כי לאורך תקופה ארוכה ישראל העדיפה ליצור קשר עם הצ'יף בוטולזי, מנהיג הזולו, איש מפלגת אינקאתה, שניהלה יחסים עם ממשלת האפרטהייד, ולא עם מנהיגות אותנטית של השחורים, שנתפשה כפרו-פלסטינית.
בדצמבר 1986 הייתה ישראל המדינה הדמוקרטית היחידה שלא נקטה או עמדה להטיל סנקציות על דרום אפריקה. אך שנה מאוחר יותר, בעקבות לחץ בינלאומי ואיומים (גם של סנטורים פרו-ישראלים כאדוארד קנדי) על הפסקת הסיוע מארצות הברית, החליט משרד החוץ, בדחיפתו של יוסי ביילין ששימש סגן שר, על גיבוש מדיניות נוקשה יותר כלפי שלטון האפרטהייד והצטרף לחלק מהסנקציות על המדינה. אחת הסיבות לכך היה הרצון לשבור את "ברית המצורעות", שבו נכרכו יחדיו דרום אפריקה וישראל. בספטמבר 1987 הוחלט בממשלת ישראל על מגוון סנקציות נגד משטר האפרטהייד, פעולה שזכתה בתחילה לחוסר אמון בעולם.
[עריכה] האפרטהייד והקהילה היהודית
ככלל, לא סבלה הקהילה היהודית הגדולה של דרום אפריקה מגזענות האפרטהייד. היהודים, ברובם יוצאי אירופה (ואף ה"מזרחיים" וכהי העור שביניהם), היו חלק אינטגרלי מהאוכלוסייה האנגלו-סכסית הגדולה במדינה, סווגו כ"לבנים" והיוו חלק מהאליטות, אם לא השלטוניות אזי לפחות החברתיות והכלכליות. עם זאת, מספר יוצא דופן של יהודים נמצא בין ראשי המתנגדים למשטר האפרטהייד - במסגרת החוק ובמחתרת. יהודים שעסקו באופן פעיל ב"מאבק", נעצרו ונשפטו - לא על רקע יהדותם, אלא בשל פעילותם הפוליטית. הקהילה היהודית הוקיעה באופן גורף ועקבי את היהודים שתמכו בקונגרס הלאומי האפריקני ובדרך כלל התייחסה אליהם כבוגדים.
בשנות ה-80, על רקע המתיחות הבין-גזעית והסנקציות הבינלאומיות, החל גל עזיבה גדול של יהודים. חלקם נימקו רשמית את הגירתם ב"התנגדות למשטר האפרטהייד", אך נראה כי רבים חשו את תחילת הקץ של ימי השלטון הלבן וחששו משלטון שחור, מושחת וקשה ללבנים, כמו בשכנה זימבבואה שבה עד היום סובל המיעוט הלבן מהשלטון של רוברט מוגאבה. זמן מה לאחר התבססות המשטר החדש בדרום אפריקה, החשש בקרב הקהילה היהודית מהידרדרות נגוז. בסוף השבוע שלפני הכתרתו, ב-7 במאי 1994, ביקר נלסון מנדלה בכנסייה, במסגד ובבית כנסת בקייפטאון, כסמל לתחילת ירח הדבש שלו עם המיעוט היהודי.
[עריכה] אישים יהודים בולטים במאבק נגד האפרטהייד
- הלן זוסמן - חברת פרלמנט יהודיה מהמפלגה הפרוגרסיבית, שהייתה הקול העקבי הבודד בפרלמנט נגד האפרטהייד, בתקופה שאופוזיציה כזאת הייתה לא פופולרית בקרב הלבנים. כמו כן, זוסמן הייתה חברת הפרלמנט היחידה שנפגשה עם מנדלה בכלאו.
- יהודי ריבוניה - ב11 ביולי 1963 נעצרו, ומאוחר יותר הועמדו לדין, 17 ראשי הקונגרס הלאומי האפריקאי, כולל נלסון מנדלה, בעת שתכננו לארגן מערכת גרילה כנגד המשטר. אירוע זה נודע כ"משפט ריבוניה" (Rivonia Trial) על שם השכונה שבה הם ישבו. בין העצורים היו 5 לבנים - כולם יהודים: ארתור גולדרייך, ליונל (ראסטי) ברנסטיין, הילארד פיינשטיין, דניס גולדברג ובוב הפל. גולדרייך ורעייתו היו בעלי החווה שבה נתפסה הנהגת המאבק. צוות ההגנה כלל עורכי דין יהודים שהתמחו בזכויות האדם.
- ג'ו האיום - מבחינת הקהילה היהודית, הדמות השנואה ביותר מקרב היהודים תומכי "המאבק" הייתה ג'ו סלובו, מנהיג הזרוע הצבאית של מפלגת הקונגרס הלאומי. סלובו נחשב באותם ימים לטרוריסט וכונה "ג'ו האיום".
- רוני קסריל - חניך תנועת הנוער של בית"ר שבעקבות הטבח בשארפוויל הצטרף לקונגרס האפריקאי, השתתף בפעילות טרוריסטית ומונה לימים לראש אגף המודיעין הצבאי. "תמיד הייתי יהודי גאה", אמר שנים אחר כך לעיתונאית נעמי לויצקי. קסריל העיד אחר כך כי כלוחם נאבק מול נשק ישראלי פעמים רבות. מחבר האוטוביוגרפיה "חמוש ומסוכן" ולימין סגן שר הביטחון בממשלת מנדלה.
לאחר סיום האפרטהייד, אותם אנשים שנודו הפכו ברובם לסמלים לאומיים ולמקור גאווה בעיני הקהילה היהודית.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מוזיאון האפרטהייד ביוהנסבורג
- יואב קרני, בנטוסטן, אמר קולין פאוול, והפליג במנהרת-הזמן, התפרסם בטור קו המשווה בגלובס
- אטול פוגארד - מחזאי של מדיניות האפרטהייד (בוויקיפדיה האנגלית)
- זיו מאור, אפרטהייד? אצלנו? - על השוואת המשטר בישראל למשטר האפרטהייד של דרום אפריקה, באתר "אומדיה"
