חץ (טיל)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

טיל חץ נורה מהמשגר

החץ הוא כינוי למערכת נגד טילים בליסטיים, אשר פותחה בישראל בסיוע מימון אמריקני ובשיתוף עם חברת בואינג האמריקנית. המערכת מורכבת ממספר רכיבים: מערכת ניהול ירי - "אתרוג זהב", מרכז בקרת המשגרים – "אגוז חום", מכ"ם יחודי - "אורן ירוק" משגר טילים והטיל. היחידה המפעילה את הטיל נקראת חרב מגן.

[עריכה] פיתוח וניסויים

תחילתו של הפרויקט בבקשת ישראל מארצות הברית להשתתף בפרויקט "מלחמת הכוכבים", של הנשיא האמריקני רונלד רייגן. ב־6 במאי 1985, נחתם מזכר הבנה בין ממשלות ארצות הברית וישראל. שנה לאחר מכן, נקבעה מערכת טיל נגד טילים בליסטיים, מתאימה לחלק הישראלי בתוכנית, כאשר ארצות הברית משתתפת ב־80 אחוז מעלות הפיתוח של הפרויקט. מהצד הישראלי נוהל פיתוח המערכת בידי מנהלת חומה אשר במפא"ת.

בעקבות מספר ניסויים מוצלחים ב"חץ 1" (ספטמבר 1992, 1993, ובקיץ 1994) הוכחה הטכנולוגיה של החץ כמוצלחת. בשנים 1995 עד 2003 בוצעו 10 ניסויים ב"חץ 2". ה"חץ 2" הוא אותו הטיל, אשר שופרו בו יכולות רבות, כמו הטווח, הגובה, זמני התגובה, והניידות. ב־5 בינואר 2003, נערך ניסוי מטחים, בו שוגרו 4 טילים.

הניסויים היחידים בחץ כנגד טילי סקאד אמיתיים נערכו בארצות הברית ב־29 ביולי 2004. בניסוי הראשון הצליח טיל החץ ליירט לראשונה טיל סקאד חמוש ששוגר לעברו מלב ים ממרחק של מאות קילומטרים. כל מרכיבי המערכת תפקדו בניסוי זה בצורה מלאה, אך בניסוי השני כשל טיל החץ ביירוט. בניסוי השני, שנערך בקליפורניה בטיל סקאד מדגם מתפצל, הצליח החץ להבחין בין הראש הקרבי של הטיל לבין גופו. ואולם, תקלה בשלב היירוט הסופי של הטיל מנעה את הצלחת הניסוי. כשלון זה לא הרתיע את מנהלי הפרויקט, שטענו שמדובר בליקוי קטן ובר תיקון.

ניסוי קודם של טיל החץ בוצע ב־2 בדצמבר 2005. החץ שוגר בשעה 10:30 בבוקר ויירט את טיל המטרה "אנקור שחור" אל מול חופי בסיס פלמחים. הניסוי הוכתר בהצלחה ובדק את יכולות המערכת אל מול איומים הדומים לאיום האיראני. הניסוי בוצע בגרסת המערכת החדשה של החץ, "בלוק 3", המשפרת משמעותית את מעטפת הביצועים של הטיל ומאפשרת לו התמודדות טובה יותר אל מול מטחים צפופים של טילים.

ב11 בפברואר 2007 בוצע ניסוי מוצלח נוסף במערכת. מטרות הניסוי היו בחינת הביצועים המשופרים שהוקנו למערכת הכוללים הרחבת מעטפת היירוט. בניסוי זה נבחנה המערכת בתצורה מבצעית משולבת בהשתתפות שתי סוללות מרוחקות גיאוגרפית תוך בחינת הפקת הלקחים מהעבר. הטיל המיירט, מסדרת הייצור המשותפת לתעשיה האווירית וחברת בואינג שוגר בתנאי חשיכה, בתרחיש דמוי מבצעי, לגובה הרב ביותר עד כה. כל מרכיבי מערכת הנשק פעלו בתצורתם המבצעית.

ב26 במרץ 2007 בוצע ניסוי מוצלח נוסף של הטיל, שבו נבדקו מערכות הטיסה בלבד, ולא הופעלו מערכות אחרות (כגון מכ"ם או טיל מטרה)לאחר ששופרו חלק ממערכות הטיל. [1].

[עריכה] יעילות

עפ"י העיתונות טיל חץ בודד מצליח ב-90% מהמקרים ליירט טיל בליסטי בודד. כדי לשפר את סיכויי היירוט משוגרים שני טילי חץ כנגד טיל בליסטי יחיד, ואם שניהם אינם מצליחים ביירוט, משוגר טיל שלישי. בניסויים האחרונים של המערכת שולבה גם מערכת הפטריוט כשכבת הגנה נמוכה יותר, בתור גיבוי.

[עריכה] הצבה

ב־29 בנובמבר 1998 התקיים טקס המסירה של טיל ה"חץ" הסדרתי הראשון ממנהל מפעל מל"מ של התעשייה האווירית לידי יחידת "חרב-מגן" במערך הנ"מ בחיל האוויר הישראלי.

בנובמבר 2002, הוצבו שתי סוללות טילים. אחת מהן הוצבה בבסיס חיל האוויר בפלמחים, בו מוצבת סוללת ה"חץ" הראשונה של צה"ל, והשנייה בעין שמר. בשלב זה הכריז חיל האוויר כי ישראל מוגנת מפני איום הטילים.

עלות הפרויקט כולו, מתחילת הפיתוח ועד להצטיידות, מוערכת בכ־2.2 מיליארד דולר, מדינת ישראל נשאה בכ-20% מהעלות, ויתר הכסף הגיע ממימון אמריקאי. מחיר טיל בודד כשלושה מיליון דולר.

[עריכה] הפולמוס סביב הפרויקט

בתחילת שנות ה־90 שררו חילוקי דעות במערכת הביטחון ומחוצה לה. היו שגרסו כי הפרויקט מיותר, בזבזני ולא יעיל. אך רוב הספקות נעלמו ב־1991, כאשר מלחמת המפרץ הוכיחה עד כמה מוחשי הוא איום הטילים על ישראל. בין מובילי ההתנגדות לפרויקט היום הם אריה סתיו וד"ר ראובן פדהצור, המטילים ספק באסטרטגיה שמנחה את פיתוח הטיל.

אריה סתיו, עורך ביטאון "נתיב", טוען שהקונספציה שבה הינך נדרש לפגוע בקליע של האקדוחן שממולך איננה נכונה, הובילה למירוץ חימוש של טילים מצד מדינות ערב, איננה יכולה לסגור הרמטית את שמי ישראל, אינה עונה על טיל באליסטי עם ראשים מתפצלים, ובזבזנית מאוד מכיוון שעל כל שיגור של טיל סקאד זול יחסית יהיה צריך לשגר שני טילי חץ בעלות של 3 מיליון דולר לאחד. לטענתו, היה צריך לפתח מערכת אקטיבית שפוגעת במשגרי הטילים מיד עם השיגור על הקרקע, ולא לחכות שהטילים הבליסטיים יגיעו אלינו, דבר שהיה לדעתו מייצר נזק לאויב במקרה של טילים לא קונבנציונאלים, כושר הרתעה גבוה יותר והיה גם זול יותר. סתיו טוען כי העובדה ששום מדינה בעולם (כולל ארצות הברית) לא רכשה את מערכת החץ, מעיד על הבעייתיות של מערכת זו.

ואילו ד"ר ראובן פדהצור הולך יותר רחוק ממנו, ומשווה את פרויקט החץ לפרויקט הלביא השאפתני שבוטל, וטוען שהוא מסוכן אף מבחינה כלכלית וטכנולוגית, ואף מצביע על ליקוי במערכת קבלת ההחלטות במדינת ישראל.

מה שמערער במעט את טענתו הכלכלית, היא העובדה שבשנת 2002 הודו רכשה מספר אמצעים מלחמתיים וביניהם את המכ"ם "אורן ירוק", שפותח במסגרת החץ, כך שפרויקט זה גם התחיל להניב פירות כלכליים. כמו כן ב-31 בינואר 2006 חתמה דרום קוריאה על קניית 36 טילי חץ ו-3 יחידות של מכ"ם אורן ירוק.

בנוסף, התבררה לימים נחיצותה של המערכת עם בואו של האיום האיראני וטיל השיהאב 3 המגיע לטווח של 1,300 ק"מ שלימים אף עלול לשאת ראש נפץ גרעיני. בטווחים אלו האפשרות להשמיד את משגרי השיהאב מוגבלת ביותר, מה שמערער את טענתו של אריה סתיו.

מנהל מפעל מל"מ של התעשייה האווירית לשעבר (הודח לאחר שנחשד בפלילים) ואחד מהוגי הרעיון, דב רביב, טען שהמתנגדים אינם מבינים את מטרת המערכת. לשיטתו מערכת החץ נועדה למנוע התקפת פתע של טילים גרעיניים על ישראל מצד מדינה עוינת שתשיג נשק גרעיני ולא תעמוד בפיתוי להשמיד באיבחת ירי טיל יחיד או מטח של כמה טילים בודדים את ישראל. זאת, על ידי החזקת שתי סוללות בעלת מספר מוגבל של טילים שמתאים (עד כמה שניתן להעריך) לירוט כמות מכסמלית של טילים שניתן לירות מבלי לחשוף את המערכות לירי. לטענתו, אחרי ירוט מטח הפתע הראשון סיימה המערכת את תפקידה. טיעון זה בא להתמודד מול הטענה שטיל גרעיני עלול להיות משוגר לאחר שיגורם של כמה עשרות סקאדים (לא גרעיניים), אשר "יגמרו" את כל מאגר טילי החץ.

המצדדים בפרויקט מעבר להגנה עצמה, מצביעים על העליונות הטכנולוגית המרשימה של ישראל, שהיא המדינה היחידה בעולם שפיתחה נשק מבצעי מסוג זה. על ההתקדמות הטכנולוגית שהשיגה ישראל בעקבות הפיתוח בטילים, מערכות הנחיה ומכ"מים, ושניתנת ליישום לתחומים נוספים, על המסר המועבר למדינות העויינות לישראל בפיתוח נשק אסטרטגי זה, על מערכת הקשרים שנרקמה עם ארצות הברית ועל כך שמדינות רבות ירצו לקנות מערכות טכנולוגיות בישראל.