טיל בליסטי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טיל בליסטי הוא טיל שמסלולו הוא בליסטי (כלומר: דמוי פרבולה, ולא קשת כפי שמרבים לחשוב). טיל כזה מונחה לרוב רק בשלב בו הוא מונע ומסלולו נקבע על-פי חוקי האסטרודינמיקה והבליסטיקה. קיימים טילים בליסטיים עם הנחייה לראש הקרבי לאחר חדירתו לאטמוספירה. הנחייה זו נקראת ביות סופי. חלק ממסלול מעופו של הטיל הבליסטי מתנהל מחוץ לאטמוספירה.
מסלול הטיסה של טיל בליסטי כולל שלושה שלבים:
- השלב הממונע - בו הוא נע בכוח מנועו (רקטת דלק מוצק או נוזלי). יכול להמשך מעשרות שניות בודדות ועד מספר דקות ויכול להיות מורכב מעד שלוש שלבי רקטה.
- שלב הטיסה החופשית - השלב הארוך ביותר בטיסת בטיל, שנמשך מרגע סיום פעולת המנוע ועד לשלב הכניסה מחדש לאטמוספירה, במהלכו ממשיך הטיל לנוע בכח האינרציה עד לשיא המסלול, משם הוא נופל בכוח הכבידה.
- שלב הכניסה מחדש - בו חוזר הטיל לאטמוספירת כדור הארץ. הוא מתחיל בגובה שבו הגרר האטמוספרי מתחיל להשפיע משמעותית על מסלול הטיל, ונמשך עד לפגיעת הטיל.
ניתן לשגר טילים בליסטיים מאתרים נייחים או ממשגרים ניידים, לרבות כלי רכב קרקעיים (נושא-מזקיף-משגר), מטוסים, ספינות וצוללות.
על מנת להגיע למרחקים ארוכים, טילים בליסטיים משוגרים בדרך-כלל לטיסת חלל תת-מסלולית גבוהה; טילים בין-יבשתיים יכולים להגיע בשיא הגובה שלהם בטיסה חופשית לכ-1,200 ק"מ.
הנחיית הטיל הבליסטי היא בדרך כלל הנחייה אינרציאלית. מדי תאוצה מודדים את תאוצות הטילים בשלושה צירים, מחשב מחשב את הדרך שעשה הטיל ומיקומו על בסיס התאוצות, משווה לנתוני הירי שהוזנו מראש ומוציא פקודות תיקון להגאים.
ראשון הטילים הבליסטיים היה ה-A-4, הידוע יותר כ-V-2, שפותח על-ידי גרמניה הנאצית בשנות השלושים והארבעים תחת הנחייתו של וורנר פון בראון. השיגור המוצלח הראשון של ה-V-2 היה ב-3 באוקטובר 1942 והוא נכנס לשירות מבצעי ב-6 בספטמבר 1944 בתקיפה נגד פריז, ויומיים אחר כך בתקיפה על לונדון. עד לסוף מלחמת העולם השנייה במאי 1945 נורו למעלה מ-3,000 טילי V-2.
כיום יש בעולם דגמים רבים של טילים בליסטיים, רובם פותחו על־ידי ברית המועצות וארצות הברית במהלך המלחמה הקרה במטרה לשאת כמויות גדולות של חומר נפץ או ראשי קרב לא קונבנציונליים.
