טראודל יונגה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טראודל יונגה (בגרמנית Traudl Junge) (16 במרץ 1920 - 10 בפברואר 2002), מזכירתו של אדולף היטלר במשך שנתיים וארבעה חודשים, עד יומו האחרון.
טראודל יונגה נולדה כגרטרוד הומפס ב-16 במרץ 1920 במינכן.
לקראת סוף 1942 התקבלה לעבודה כמזכירה בלשכת הפיהרר בברלין ומהר מאוד, בחודש דצמבר אותה שנה, היא קודמה להיות מזכירתו האישית של היטלר. בגיל 22 עבדה במפקדתו של היטלר ברסטנבורג ("מאורת הזאבים"), במזרח פרוסיה ונלוותה אליו גם אל מעונו בברכטסגאדן.
במסגרת תפקידה היא הדפיסה את נאומיו והתכתבויותיו של היטלר. ביולי 1943 נישאה להאנס יונגה, שלישו הצבאי של היטלר, קצין ב"ואפן אס אס", שנהרג שנה לאחר מכן בחזית נורמנדי.
ב-15 בינואר 1945 היטלר ומטהו, ויונגה בתוכם, ירדו למערכת הבונקרים התת קרקעית בברלין, מתחת ללשכת הקנאצלר. יונגה נכחה בחתונתו של היטלר עם אווה בראון, ב-28 באפריל. מיד לאחר מכן היא הדפיסה את צוואתו הפרטית והפוליטית של היטלר, ושהתה בבונקר עד לאחר התאבדותו ב-30 באפריל.
כשיצאה מהבונקר ברחה מכפר לכפר, תוך שהיא עוברת בתוך עיי ההריסות שהותירה המלחמה מאחוריה. כעבור זמן היא נעצרה בידי הרוסים. היא הוחזקה במעצר ואחר כך הועברה לידי האמריקנים. לאחר חצי שנה בכלא שוחררה. תחילה שימשה כמזכירה וגם כעיתונאית עבור מספר בתי הוצאה ומו"לים גרמנים, ביניהם ככתבת לענייני מדע עבור השבועון "קוויק". היא ניסתה להגר לאוסטרליה, בעקבות אמה, אך בקשתה לאישור הגירה נדחתה על ידי האוסטרלים.
ב-10 בפברואר 2002 היא מתה ערירית בבית חולים בעיר הולדתה מינכן. היא זכתה לפרסום מחודש בשנת 2004 , לאחר עשרות שנות שתיקה, בעקבות פרסום ספר זכרונותיה "עד הרגע האחרון" (בגרמנית: Bis zur Letzen Stunde). במשך שנים ניסו עיתונאים, סופרים ומו"לים לשכנע אותה לכתוב את זכרונותיה אולם היא סירבה, עד ליום שבו מליסה מולר (Melissa Müller), עיתונאית ממוצא אוסטרי שחיברה את "אנה פרנק: הביוגרפיה", שכנעה אותה לפרסם את זכרונותיה.
סרט תעודה, שעוסק ביונגה ובהיטלר, (באנגלית: Blind Spot: Hitler's Secretary), נוצר לאחר שהבמאי האוסטרי אנדרה הלר שכנע אותה לספר את זכרונותיה בפני המצלמה ולהעניק לו ראיון אישי חושפני. הסרט הושלם ימים ספורים לפני מותה, וזכה בפרס בפסטיבל הסרטים ה-52 של ברלין. בסרט היא מדברת בתיעוב על המשטר הנאצי וגם אינה סולחת לעצמה על כך שעמדה מנגד. לדבריה היא לא ידעה על רדיפות ורציחות היהודים וטענה כי היטלר ומנהיגי הנאצים שאותם פגשה במהלך עבודתה כמזכירת הפיהרר, מעולם לא הזכירו בנוכחותה את המילה "יהודי".
לדבריה למדה על השואה ועל ממדיה רק בתום המלחמה, ואז כעסה על עצמה "משום שיכולתי לחבב את הפושע הגדול ביותר שחי אי פעם". היא הוסיפה כי אין זה כלל משנה אם הגרמנים היו מודעים לרצח היהודים אם לאו, העובדה שהם עמדו מנגד מדברת בעד עצמה. מליסה מולר, עורכת ספר הזכרונות של יונגה, אמרה באותו הקשר כי "יונגה לא ידעה כי לא רצתה לדעת".
הספר מתאר בפשטות, כמעט בנורמליות, את חיי היומיום לצדו של היטלר. יונגה מתארת את הדיאטה הצמחונית האובססיבית של היטלר, את אהבתו לכלבים ולחיות מחמד, את נימוסיו, את שנאתו לריח הניקוטין, את טעמו הזעיר-בורגני באמנות פיגורטיבית, בציור ובפיסול ואת העובדה שהתקפי המגלומניה והטירוף שלו היו נדירים למדי.
היטלר, כך אפשר להתרשם מזכרונותיה של יונגה, היה עבורה מעין דמות אב, לאור העובדה שהוריה היו גרושים. לכן כה רבה הייתה אכזבתה ממנו. על פי עדותה היא החלה לשנוא אותו רק לאחר מותו "בגלל כשלונותיו". זמן קצר לפני מותה צוטטה יונגה כשהיא אומרת: "כיום אני מצטערת על שני דברים. על גורלם של מיליוני אנשים שנרצחו בידי הנאצים ועל גורלה של טראודל האמפס שחסרה את הביטחון העצמי ואת השכל הישר לצאת נגד אותן זוועות במקום ובזמן הנכון".
לאחר הקרנת סרטה בפסטיבל ברלין אמר "צייד הנאצים" אפרים זורוף, מנהל מרכז ויזנטל בישראל, כי "סיפורה של יונגה משקף את הנאמנות העיוורת של גרמנים רבים, שצייתנותם להיטלר ולמפלגה הנאצית איפשרה את ביצוע הפתרון הסופי והשמדת שישה מיליון יהודים".
