ימת החולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ימת החולה (ים סומכי, מי מרום) היא אגם מים מתוקים בעמק החולה שיובש בשנים 1932-1978, על ידי הקרן הקיימת לישראל כפרויקט לאומי של מדינת ישראל.

הימה השתרעה מצפון לכנרת בשטח של ביצות והיוותה חלק ממערכת נהר הירדן.

עקב התפרצויות וולקניות ברמת הגולן לפני כ-122 אלף שנה, נוצר המפתן הבזלתי של האזור שליד גשר בנות יעקב, 18 ק"מ מצפון לכנרת. זרם הלבה, שנקרש, יצר מחסום בזלת והיקוות המים בימה נתאפשרה מצפון לו. על ידי סילוק המחסום, העמקת האפיק במקום, וחפירת שתי תעלות, נתאפשרה יציאת המים מן הימה ומן הביצות. התעלות מובילות את מי הירדן מצפון החולה לדרומה, אל האפיק הטבעי של הנהר.

ההחלטה על ייבוש הביצות נתקבלה על ידי הרשויות כדי להרחיב את שטחי החקלאות של היישובים בעמק החולה וכחלק מן המלחמה במלריה. בעקבותיה התנהל מאבק ציבורי נרחב, שהוליד את החברה להגנת הטבע. ההחלטה כללה גם את ייבוש הימה והותרת גוף מים בשטח של כאלף דונם בדרום מערב החולה, וזאת לצורכי מחקר, הוראה וראווה. כדי לשמור על הצומח והחי המיוחדים שהתקיימו בביצות, הוחלט על הקמת שמורת טבע, היא שמורת החולה. בנוסף לשמורת החולה קיים אתר "אגמון החולה" של הקרן הקיימת לישראל ובה מאכילים את העגורים הנודדים דרומה לישראל בחורף.

כעבור שנים התברר כי אי אפשר לקיים חקלאות בשטחים שיובשו בשל המלחת הקרקע, וכמו כן פגע הייבוש באיכות המים המגיעים לכנרת. כפרק ביניים בתולדות המקום, הוחלט להציף שטח נוסף באזור ליצירת אתר טבע חדש שישמש גם את העופות הנודדים. לאחר שעסקי התיירות ביישובי האזור החלו פורחים, התגבשה דעתם של רבים להציף שטחים נוספים.

ימת החולה והביצות סביבה היו עשירות במגוון ביולוגי מיוחד: ישראל שוכנת בצומת חשוב, בין שלוש היבשות של העולם הישן – אסיה, אפריקה ואירופה. כתוצאה ממיקום מרכזי זה, הארץ מהווה מפגש למיני חי וצומח מאזורי תפוצה שונים בעולם. החולה הייתה גבול תפוצה דרומי לעולם החי והצומח של האזור האירו-סיבירי וגבול תפוצה צפוני לעולם החי והצומח של האזור הסהרו-סודני. החולה גם הייתה תחנה חשובה לעופות הנודדים מאפריקה לאירופה ובדרכם בחזרה. עם ייבוש החולה נעלמו מנוף הארץ מיני חי וצומח ששכנו בה בלבד ומינים אנדמיים, בהם עגלשון שחור גחון, נון הגליל, תת המין טברנון חולתי, ותת המין לבנון החולה, נכחדו כליל.

כיום, ניתן לצפות בהחולה בעופות ימיים חורפים ומקומיים ובעופות נודדים שעוצרים באזור למנוחה; מדי שנה מבקרים בהחולה למעלה מ-200 מיני עופות מים ^[1]. בין העופות הללו ניתן למנות את העגוריים, האגמית, הקורמורנים, השקנאים והבזים. בנוסף, מתקיימים בהחולה ממאמצים להשבה לטבע של מיני עופת שנכחדו מישראל כגון העיטם לבן הזנב, וכן קיימי אתרי צפייה בעופות. בין היונקים המצויים בימת החולה ובסביבתה ניתן למנות את הנוטריה הימית, את הלוטרה ואת הג'מוס (תאו; בכמות מצומצמת). הפלורה של החולה וסביבתה כוללת הן צמחייה האופיינית לאזור הימה והן צמחייה ימית כגון נימפאה לבנה.

משלחת שאורגנה בתחילת שנות ה-40 על ידי זואולוגים מן האוניברסיטה העברית אספה את האוסף היחיד הקיים היום מימת החולה.

פרויקט ייבוש החולה נחשב כיום על ידי רבים כמשגה היסטורי ומשמש כדוגמה לתוצאות התערבות האדם בטבע, שכן ההשלכות של התערבות שכזו עלולות לגרום לנזקים בלתי צפויים, שעולים על שיעור התועלת המתקבלת ממנה.

סירת הדיג של קיבוץ חולתה במימי ימת החולה, 1943	ימת החולה כפי שנצפית ממרומי הרי נפתלי	האכלת עגורים באגמון החולה	ג'מוסים בשמורת החולה, דצמבר 2004
צבי ביצה בשמורה, דצמבר 2004	שדה חיטה בשמורה לנוף החרמון, מרץ 2007

[עריכה] קישורים חיצוניים

• שמורת החולה - תמונות ומידע למטייל מתוך אתר ישראל - תמונות
• עמק החולה - מסלול טיול מפורט מאתר טיולים בארץ

[עריכה] סימוכין

1. ^ רשות הטבע והגנים, שמורת טבע החולה