לונדון הית'רו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

הית'רו (Heathrow)
מגדל הפיקוח של לונדון הית'רו
IATA: LHR - ICAO: EGLL
נתוני השדה
סוג השדה	ציבורי
מפעיל	BAA plc
עיר סמוכה	לונדון
גובה מעל פני הים	80 רגל (24 מ')
מיקום	51°28′39″N, 0°27′41″W
מסלולי המראה
כיוון מגנטי	אורך		סוג מסלול
כיוון מגנטי	רגל	מטר	סוג מסלול
09L/27R	12,801	3,902	אספלט
09R/27L	12,001	3,658	אספלט

מטוסים על מסלול ההמראה בנמל התעופה.

שדה התעופה לונדון הית'רו ( AirportLondon Heathrow), הנקרא לרוב בקיצור "הית'רו", הוא נמל התעופה העמוס ביותר בבריטניה, המקושר למספר הרב ביותר של יעדים בעולם. בנוסף, הוא השדה העמוס ביותר באירופה, ומספר הנוסעים העוברים בו גדול מבכל נמל תעופה אחר בעולם. נמל התעופה ממוקם במחוז הילינגדון של לונדון הבירה, כ-24 ק"מ ממערב לעיר.

[עריכה] היסטוריה

הית'רו החל לפעול בשנות ה-30 של המאה ה-20 תחת השם Great Western Aerodrome, שהיה בבעלות פרטית בידי חברת התעופה Fairy Aviation, שעשתה בו שימוש בעיקר לטיסות ניסוי. לצורך הקמת השדה, הקרקע נרכשה מהכומר של הרמונדסוורת' (Harmondsworth). השדה נקרא על-שם יישוב קטן בשם "Heath Row" ששכן במקום, ולאחר מכן נהרס כדי לפנות מקום לשדה התעופה. הכפר שכן בסמוך למקום שבו ניצב כיום טרמינל 3 של השדה. באותה העת לא הייתה בשדה כל תנועה של תעופה מסחרית, ונמל התעופה של קרוידון הוא זה ששימש את הבירה הבריטית.

בשנת 1944 הית'רו עבר לפעול תחת אחריות משרד האוויריה. הרולד בלפור (לימים לורד בלפור), שכיהן בשעתו כתת-שר האוויריה בין השנים 1938-1944, כתב באוטוביוגרפיה שלו בשנת 1973 כי הוא הוליך שולל את הוועדה הממשלתית באופן מכוון, באומרו כי רכישת השדה נחוצה כדי לעשות שימוש בשדה כבסיס למטוסי הפצצה. למעשה, כתב בלפור, כוונתו הייתה תמיד לעשות שימוש באתר עבור התעופה האזרחית והוא רק ניצל את מצב החירום כדי למנוע דיון ציבורי ארוך ויקר. חיל האוויר המלכותי (RAF) מעולם לא עשה שימוש בשדה, והשליטה בו עברה למשרד התעופה האזרחית בינואר 1946. הטיסה האזרחית הראשונה באותו היום המריאה לבואנוס איירס, עם עצירה בליסבון לצורך תדלוק.

שדה התעופה נפתח באופן כולל לתעופה אזרחית ב-31 במאי 1946. בשנת 1947 היו בהית'רו 3 מסלולי טיסה, ושלושה נוספים היו בתהליכי בנייה. המסלולים הישנים ביותר, שנבנו עבור מטוסי בוכנה, היו קצרים ומצטלבים, כדי לאפשר המראות בכל תנאי הרוח. משטח הבטון הראשון של המסלול המודרני הראשון בשדה הונח על ידי המלכה אליזבת השנייה, בשנת 1953. שנתיים לאחר מכן, ב-1955 חנכה המלכה את בית הנתיבות הראשון (Europa Building), לימים טרמינל 2.

זמן קצר אחר-כך החל לפעול בית הנתיבות השני (Oceanic Terminal), לימים טרמינל 3. טרמינל 1 נפתח בשנת 1968, והשלים את אשכול המבנים במרכז השדה. מיקום הטרמינלים במרכז הפך מאז למגבלה בפני תוכניות ההתרחבות. ההחלטה למקם את המבנים במרכז המסלולים נסמכה על ההנחה כי הנוסעים לא יזדקקו למקומות חנייה רבים, שכן באותם ימים הטיסה הייתה בעיקר נחלת של העשירים, שבמרבית המקרים הוסעו לשדה בידי נהגים פרטיים.

טרמינל 4 נבנה במנותק מהטרמינלים הישנים, מדרום למסלול הדרומי. הטרמינל נפתח בשנת 1986 והפך לביתה של חברת התעופה בריטיש איירווייז שהופרטה באותם ימים. בשנת 1987 הפריטה הממשלה את רשות שדות התעופה הבריטית, British Airports Authority (הנקראת כיום "BAA plc"), שכללה שבעה מתוך שדות התעופה של בריטניה, ביניהם הית'רו.