לוציפר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לוציפר (מלטינית Lucifer, "נושא אור"), הידוע גם כהילל בן שחר, הוא כינויו של השטן באמונה הנוצרית.
מקור השם מגיע מפרק י"ד בספר ישעיה, פסוקים י"ב-ט"ו: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר; נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל-גּוֹיִם. וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה--מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל, אָרִים כִּסְאִי; וְאֵשֵׁב בְּהַר-מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן. אֶעֱלֶה, עַל-בָּמֳתֵי עָב; אֶדַּמֶּה, לְעֶלְיוֹן. אַךְ אֶל-שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל-יַרְכְּתֵי-בוֹר.", אשר במקור כוונו כדברי תוכחה למלך בבל, ועל-פי הפרשנות הנוצרית המקובלת מרמזים לנפילתו של השטן מגן העדן כתוצאה מגאוותו. בתרגום הוולגטה, "הילל בן שחר" תורגם כLucifer, שמו הלטיני של כוכב השחר, ובהתאם לכך התקבל כשמו של השטן.
על-פי מסורת שהתפתחה לאחר מכן, לוציפר נחשב כמי שהיה במקור אחד ממלאכיו הבכירים ביותר של האל, היפה והחכם שבהם, והממונה על מקהלת המלאכים. מעמדו הרם הוביל אותו לגאווה שגרמה לו לרצות לתפוס את מקומו של אלהים, ולהתמרד נגדו. כעונש על מרדנותו השליך אותו אלהים מגן העדן. ייתכן שלסיפור זה השפעה מסיפורו של פאתון, שהתרסק לאדמה לאחר שניסה לרכב במרכבתו של אביו, אל השמש, בניגוד לרצונו, או מסיפורו של הפייסטוס, שהושלך לארץ על-ידי זאוס.
על-פי האמונה הנוצרית, מלחמתו המתמשכת של לוציפר באלהים נחשבת להיות מקור כל הרוע, הצרות והייסורים עלי אדמות, וצפויה להסתיים רק ביום הדין. הוא זה שפיתה, בדמות הנחש, את אדם וחווה לאכול מפרי עץ הדעת, ובכך הביא לנפילת המין האנושי, והוא זה שממשיך לפתות את בני־האדם לסטות מדרך הישר על-ידי ניצול חולשתיהם, תאוותיהם וגאוותם.
[עריכה] לוציפר באמנות
סיפורו של לוציפר, מרידתו ונפילתו, הוא נושא מקובל ונפוץ באמנות הנוצרית. בולט בעיקר תיאורו המעמיק של ג'ון מילטון בגן העדן האבוד המציג באופן טראגי את מידת הגאווה והשנאה הגורמות ללוציפר לבחור להתמרד כנגד אלוהיו למרות ההכרה שמאבק זה הוא חסר סיכוי. דמותו של לוציפר הוצגה גם במגוון רחב של סרטים, סיפורי קומיקס, ומשחק מחשב. הוא מוצג לעתים כמפלצת אימתנית ומעוררת-אימה, ולעתים דווקא כאדם מעודן ומתוחכם, המשתמש בערמה, ולא באלימות, כדי להשיג את מטרותיו.
