מבצע סערת אוגוסט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מבצע סערת אוגוסט (המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט)
כוחות הצבא האדום נכנסים לצ'אנגצ'ון, בירת מנצ'וקוו
תאריך: 8 באוגוסט – 2 בספטמבר 1945 מקום: מנצ'וריה, מונגוליה, סחלין, איי קוריל וקוריאה תוצאה: ניצחון סובייטי. קרב זה, יחד עם הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגאסקי הובילו לכניעת יפן.
הצדדים הלוחמים
ברית המועצות מונגוליה	יפן מנצ'וקוו מנגז'יאנג
מפקדים
אלכסנדר ואסילבסקי	אוטסוזו יאמאדה
כוחות
1,577,225 חיילים 26,137 תותחים 1,852 תותחים קלים 3,704 טנקים 5,368 מטוסים	1,040,000 חיילים 6,700 תותחים 1,000 טנקים 1,800 מטוסים 1,215 רכבים משוריינים
אבדות
(הערכות סובייטיות) 8,219 הרוגים 22,264 פצועים (הערכות יפניות) +20,000 הרוגים +50,000 פצועים	(הערכות סובייטיות) 83,737 הרוגים 594,000 שבויים (הערכות יפניות) 21,000 הרוגים  ? שבויים

מבצע סערת אוגוסט, או קרב מנצ'וריה החל ב-8 באוגוסט, 1945 בפלישה סובייטית למדינת החסות של יפן, מנצ'וקוו.

הפלישה הורחבה לאחר מכן למנגז'יאנג (מדינת חסות יפנית נוספת בצפון סין), צפון קוריאה, דרום סחלין ואיי קוריל. במהלך ועידת יאלטה הסכימה ברית המועצות לבקשת בעלות בריתה להפר את ברית הנייטרליות עם יפן ובתוך שלושה חודשים הצטרפה למערכה בזירה הפסיפית. מבצע סערת אוגוסט היה המבצע הראשון והיחיד של ברית המועצות כנגד יפן במהלך מלחמת העולם השניה. הפלישה החלה ב-8 באוגוסט 1945, שלושה חודשים בדיוק לאחר כניעת גרמניה ב-8 במאי, ומיד לאחר הטלת פצצת האטום האמריקאית על הירושימה (6 באוגוסט). החלטת היפנים להיכנע התקבלה אמנם לפני שנודע להם על היקף המתקפה הסובייטית, אך לצבא האדום היו תכניות לפלוש לאי הוקאידו לפני הפלישה האמריקאית לאי קיושו - אם המלחמה הייתה נמשכת.

תוכן עניינים 1 שמות המבצע 2 הצדדים הלוחמים 2.1 ברית המועצות 2.2 יפן 3 מהלך הקרב 4 חשיבות הקרב והשלכותיו 5 ראו גם 6 מקורות 7 לקריאה נוספת

[עריכה] שמות המבצע

למרות שהקרבות השתרעו מעבר לשטחה הגיאוגרפי של מנצ'וריה, עדיין נהוג לכנות את המתקפות המשולבות נגד שטחיה הצפוניים של הקיסרות היפנית בשם "קרב מנצ'וריה". עם זאת, המבצע נודע גם בשמות הקוד הסובייטים שניתנו לו: "מבצע סערת אוגוסט", "קרב מנצ'וקוו" ו"קרב צפון סין".

[עריכה] הצדדים הלוחמים

[עריכה] ברית המועצות

המתקפה העיקרית בוצעה על ידי פיקוד המזרח הרחוק של הצבא האדום תחת פיקודו של מרשל א. מ. וסילייבסקי והורכבה משלוש חזיתות:

• חזית טרנסבייקאל בפיקוד מרשל רודיון מלינובסקי (כנגד מנגז'יאנג ומערב מנצ'וקוו):
  • הארמיה ה-17
  • הארמיה ה-36
  • הארמיה ה-39
  • הארמיה ה-53
  • הארמיה המשוריינת ה-6
  • דיוויזית פרשים ממוכנת בפיקוד איסה פלייב
  • ארמיית האוויר ה-12

• חזית המזרח הרחוק הראשונה בפיקוד מרשל קיריל מרצקוב (כנגד מזרח מנצ'וקוו):
  • הארמיה ה-2
  • הארמיה ה-15
  • הארמיה ה-16
  • ארמיית האוויר ה-10

• חזית המזרח הרחוק השנייה בפיקוד גנרל פורקאייב (כנגד צפון מנצ'וקוו):
  • הארמיה ה-1
  • הארמיה ה-5
  • הארמיה ה-25
  • הארמיה ה-35
  • שייטת נהר אמור

סדר הכוחות כלל לפחות 80 דיוויזיות שבהן 1.5 מיליון חיילים, למעלה מ-5,000 טנקים (כולל 3,700 טנקי טי-34), 28,000 תותחים ו-4,300 מטוסים (מתוכם 3,700 מטוסי תקיפה). לפחות שליש מהכוח עסק בלוגיסטיקה ואספקה ללוחמים. הצי הסובייטי כלל 12 ספינות קרב, 78 צוללות, כלים אמפיביים ואת שייטת נהר אמור עם ספינות תותחים ומספר כלים קטנים יותר. הלוחמה הימית במבצע התבססה על הניסיון שרכשו הסובייטים בתמרונים ובקרבות ימיים מול הגרמנים.

[עריכה] יפן

הכוח שהעמיד הצבא היפני האימפריאלי מול הסובייטים היה צבא קוואנטונג תחת פיקודו של גנרל אוטסוזו יאמאדה. צבא קוואנטונג השתייך לכוחות הכיבוש היפנים במנצ'וריה וקוריאה וכלל שתי ארמיות מקומיות ושלוש ארמיות עצמאיות:

• הארמיה המקומית הראשונה (צפון מזרח מנצ'וקוו):
  • הארמיה ה-3
  • הארמיה ה-5

• הארמיה המקומית השלישית (דרום מערב מנצ'וקוו):
  • הארמיה ה-30
  • הארמיה ה-44

• יחידות עצמאיות:
  • הארמיה ה-4 (נערכה להגנה על צפון מנצ'וריה)
  • הארמיה ה-34 (נערכה להגנה בתפר שבין הארמיות 3 ו-17)
  • צבא ההגנה של קוואנטונג (פרוש בשטחה של מנגז'יאנג)
  • הארמיה המקומית ה-17 (פרושה בשטחה של קוריאה, הועברה לפיקוד צבא קוואנטונג בשעה ה-11 ללחימה - ללא הועיל).

לכל ארמיה מקומית (המקבילה ל"ארמיה" המערבית) היו יחידות מפקדה ויחידות בפיקוד ישיר בנוסף לארמיות השדה (המקבילות ל"חיל" מערבי) שהוכפפו אליהן. נוסף לצבאות היפנים היה כוח נוסף, "כוחות ההגנה של מנצ'וקוו" שמנה 40,000 חיילים סינים (לא מאומנים ולא מצוידים כראוי). הארמיה המקומית ה-17 הגנה על קוריאה (שהייתה המטרה הבאה של פיקוד המזרח הרחוק הסובייטי לאחר מנצ'וריה).

צבא קוואנטונג מנה למעלה מ-600,000 חיילים ב-25 דיוויזיות (מתוכן שתי דיוויזיות משוריינות) ושש בריגדות (חי"ר ושריון). מבחינת ציוד וכלים כלל הצבא 1,215 רכבים משוריינים, 6,700 תותחים ו-1,800 מטוסים (רובם מטוסי אימונים או דגמים מיושנים).

הצי היפני האימפריאלי לא לקח כל חלק בהגנה על מנצ'וריה (הצי התנגד לכיבוש באופן עקבי מטעמים אסטרטגיים). חלקו הארי של הכוח היפני סבל ממחסור חמור בכוח אדם וציוד ולא הצליח לעמוד ברמת הכוננות שהוגדרה לו. מרבית הכלים הכבדים של צבא קוואנטונג הועברו או סופחו ליחידות אחרות לטובת המערכה בזירה הפסיפית. התוצאה המיידית הייתה שמרבית היחידות הוסבו ליחידות חי"ר קלות עם ניסיון וניידות מוגבלים. למרות שמרבית חומרי הגלם והתעשיות ששימשו את הכוחות היפנים בסין נמצאו במנצ'וריה, ההגנה על קוריאה קיבלה עדיפות ומרבית הצבא נערך להגנה בגבולות הצפוניים והמזרחיים של מנצ'וריה עם כוחות בסדר גודל מצומצם ומדולל במערב. הכוחות היפנים (שכללו טירונים רבים) לא השתוו לצבא האדום שנהנה מיתרונות ברורים בציוד, אספקה, כוח אדם וטקטיקה צבאית באותה תקופה.

[עריכה] מהלך הקרב

המבצע נוהל כפעולת מלקחיים משולבת קלאסית. באגף המערבי התקדם הצבא האדום דרך מדבריות והרי מונגוליה, הרחק ממסילות הרכבת ששימשו אותו לצורך אספקה. היפנים הופתעו לחלוטין ממהלך זה, שסתר את הדרך בה ניתחו את המהלכים הצבאיים הסובייטים ולכן נמצאו בעמדות לא מבוצרות בעת המתקפה. הכוחות היפנים סברו כי הפלישה לא תתרחש לפני חודש אוקטובר ולכן לא נערכו למגננה. המפקד היפני לא היה נוכח ב-18 השעות הראשונות ללחימה וקשר הרדיו עם היחידות הקדמיות נותק בשלבים הראשונים למתקפה.

הלחימה נמשכה כשבוע עד שבנאום רדיו ב-15 באוגוסט הכריז הקיסר הירוהיטו על כניעה ללא תנאי של יפן בהתאם להחלטות ועידת פוטסדאם. הפסקת האש באזור נכנסה לתוקפה יום לאחר מכן כאשר הכוחות הסובייטים נמצאו עמוק בשטחה של מנצ'וקוו. משהוכרזה הפסקת האש התקדמו הסובייטים באין מפריע וב-20 באוגוסט שלטו במוקדן, צ'אנגצ'ון וקיקיהאר. במקביל פלש הצבא האדום גם למנג'יאנג והשתלט על הבירה. קיסר מנצ'וקוו (שהיה גם הקיסר האחרון של סין), הנרי פו-יי, נשבה על ידי הצבא האדום.

ב-18 באוגוסט ניהלו הסובייטים במקביל מספר מבצעים אמפיביים בהם הונחתו יחידות בחופים עוד לפני התקדמות הכוחות הקרקעיים: שלושה מבצעים בצפון קוריאה, אחד בסחלין ואחד באיי קוריל. המשמעות הייתה כי בקוריאה המתינו יחידות סובייטיות לחבירה עם הכוחות הקרקעיים בעוד שבסחלין ובאיי קוריל הם כוננו ריבונות סובייטית דה-פאקטו.

ההתקדמות היבשתית נעצרה ליד נהר יאלו, בצפון חצי האי הקוריאני בשל הקושי לשמור על נתיבי האספקה (גם נתיבי האספקה האוויריים לא אפשרו התקדמות נוספת). הצבא האדום הצליח לבסס את שליטתו בצפון חצי האי, אך השאיפה להשתלט על קוריאה כולה לא התממשה לאחר שכוחות אמריקאים הגיעו לאינצ'און ב-8 בספטמבר, שישה ימים לאחר חתימת היפנים על הסכם הכניעה.

הפלישה לאי היפני הוקאידו שתוכננה על ידי הסובייטים מעולם לא התרחשה.

[עריכה] חשיבות הקרב והשלכותיו

מבצע סערת אוגוסט, בשילוב הטלת פצצות האטום האמריקאיות על הירושימה ונגאסקי נועדו לשבור את הקיפאון הפוליטי ששרר ביפן ולהביא לכניעתה ללא תנאי. מטרתם העיקרית הייתה לגרום ליפנים להבין כי לא יוכלו להחזיק מעמד והפלישה לאיי יפן גופא תהפוך לבלתי נמנעת (מחקרו של טסויושי הסגוואה קובע כי הסיבה העיקרית לכניעה לא הייתה הפצצת הירושימה ונגאסקי אלא המבצע היבשתי של ברית המועצות והפרת ברית הנייטרליות על ידי סטלין).

מנצ'וריה שנכבשה על ידי הסובייטים היוותה בסיס פעולה לכוחותיו של מאו דזה דונג במהלך מלחמת האזרחים הסינית שהתחוללה לאחר מכן. למעשה, הצלחת המבצע במנצ'וריה שללה מהסובייטים את הזכות לקבל בסיסי צבא על אדמת סין (כפי שהובטח לה על ידי בעלות הברית) משום שכוחותיו של מאו גברו על צ'יאנג קאי שק, השתלטו על כל שטחה של סין וכוננו את הרפובליקה העממית של סין. יחד עם זאת, לפני הנסיגה ממנצ'וריה בזזו הסובייטים חומרי גלם ומפעלי תעשייה, אותם העבירו לשטחי ברית המועצות שנהרסו במלחמה.

כפי שהוסכם מראש בועידת יאלטה, משום שברית המועצות תקפה את יפן בתוך שלושה חודשים מיום כניעת גרמניה לבעלות הברית, היא זכתה לכונן ריבונות סובייטית בשטחים שכבשה (סחלין ואיי קוריל). כמו כן, בעלות הברית הכירו בעובדה כי לברית המועצות אינטרסים עליונים בערים הסיניות פורט-ארתור ודאיירן שבהן צמתי מסילות רכבת בעלי חשיבות אסטרטגית. שטחים אלו והשטחים האחרים שנכבשו במלחמה הועברו לריבונות הרפובליקה העממית של סין בשנת 1955. יחד עם זאת, סחלין ואיי קוריל נותרו בשליטת רוסיה עד ימינו.

למרות שצפון חצי האי הקוריאני נכבש על ידי הצבא האדום, הוא התקשה להחזיק בו לאור בעיות לוגיסטיות וכלכליות שהתעוררו - ולא הצליח לממש את תכניותיו לכיבוש כל המדינה. עם נחיתת הכוחות האמריקאים בעיר אינצ'און, קוריאה חולקה דה פאקטו לשתי מדינות וחמש שנים לאחר מכן פרצה מלחמת קוריאה.

[עריכה] ראו גם

• מלחמת סין-יפן השניה
• הפלישה היפנית למנצ'וריה

[עריכה] מקורות

[עריכה] לקריאה נוספת