מבצר נמרוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

מבצר נמרוד במבט מדרום

מבצר נמרוד (ידוע גם בשמות קַלְעַת נַמרוּד וקַלְעַת אֶ-צוּבֵּייבָּה) הוא אתר ארכיאולוגי מתקופת ימי הביניים ובו שרידי מבצר גדול אשר נבנה ובוצר במרוצת השנים על ידי צבאות איובים וממלוכים. המבצר ממוקם בשיאה של שלוחה צרה למרגלות הר החרמון, כ-3 קילומטר מדרום-מערב לישוב נווה אטי"ב.

בעת ביקורו בארץ ישראל בשנת 1867, תיאר הסופר מארק טוויין את המבצר במילים: "זהו ככל הנראה תל החורבות הנהדר מסוגו בעולם".

[עריכה] כינוייו של המבצר

כיום קרוי המבצר על שם הגיבור התנ"כי נמרוד, אולם אזכורו הקדום ביותר של המבצר בכינוי זה, נמצא בתעודות מהמאה ה-19 בזמן שלטון העותומנים בארץ ישראל. שמו הקדום של המבצר: קלעת א-צביבה, מוזכר רבות החל מהמאה ה-13 עת הושתו היסודות למצודה על ידי שליט עיר המחוז הסמוכה בניאס.

לגבי פרוש המונח א- צביבה נחלקות הדעות בין המצדדים במשמעות המילולית של השם - "המזנקת אלי ציד", לבין אלו הגורסים כי מקור השם במילה הערבית צביב, שפרושה "מצוק", מילה התואמת היטב את התיאור לאזור המצוקי בו נבנה המבצר.

[עריכה] היסטוריה של המבצר

קלעת נמרוד בצילום ממזרח. בחלקה התחתון של התמונה ניתן להבחין במגדל העוז ששימש כ "מצודה בתוך מצודה" למקרה בו יפרצו החומות החיצוניות של המבצר

במשך שנים רבות סברו החוקרים כי מבצר נמרוד אינו אלא מבצר צלבני, שהוקם כבר בשלהי שנות העשרים של המאה ה-12 בזמן שהצלבנים שלטו בעיר בניאס. מחקרים חדשים הוכיחו כי המבצר הוקם לראשונה על ידי האיובים מאה שנים מאוחר יותר, בשלהי שנות העשרים של המאה ה-13 (כלומר: בערך ב-1230) , כחלק מנסיונות ההתגוננות של השליטים האיוביים מפני מתקפה של קיסר גרמניה ורומא הקדושה, פרדריך השני פון הוהנשטאופן. העדויות ההיסטוריות לקיומו של המבצר לפני התקופה הזו נמצאות במשורה, ולרוב מנוסחות בלשון עמומה המונעת את זיהויו הוודאי של המבצר.

את המבצר העומד כיום במקום הקים שליט הבניאס אלעזיז עת'מאן, ככל הנראה במימון של אלמלכ אלמעט'ם שליט דמשק. ההיסטוריון המוסלמי סבט אבן אלג'זי (1185/6-1256) שהועסק על ידי שליטי דמשק ונחשב למקור המהימן ביותר לתולדותיה של האימפריה האיובית, כותב בביוגראפיה של אלמלכ אלעזיז עת'מאן במפורש כי "הוא היה שליט בניאס... והוא זה שבנה את א-צביבה". המחבר משתמש במלה הערבית "בנא" שמשמעותה לבנות דבר חדש. במקורות הלטיניים נזכר המבצר לראשונה בתיאור מסעו של ארכיבישוף מרסיי מדמשק לארץ ישראל בשנת 1238. הבישוף, כך נאמר שם, "בחן בקפידה את הארץ [מדמשק] בואכה צפת, ולא ראה שום ביצור מלבד סובבה, אשר בה שלט הנכד של הסולטאן האמור."

בתחילת המאה ה-13 נרקמה ברית בין יורשו המצרי של צלאח א-דין, הסולטן אל כאמל, לבין פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. לפי ברית זו יעניק הסולטן לצלבנים את ירושלים, וזאת תמורת עזרה צלבנית בכיבוש דמשק וסביבותיה מידי אחיו אל מעט'ם. כתגובה לברית זו החלו בשנת 1227 אל מעט'ם שליט דמשק ואחיו אלעזיז עת'מאן בביצור רחב היקף של המצודה, ביצור אשר הקנה לה את חזותה כיום. עבודות הביצור נמשכו כשלוש שנים ובסופן הייתה המצודה למבנה עצום ומוגן היטב, אשר מנצל היטב את הנוף המצוקי כחומות מגן טבעיות למבצר וליושביו.

בשנת 1260 הביאו המונגולים את קיצה של השושלת האיובית. הם כבשו את האזור כולו ובכלל זה גם את בניאס וקלעת א-צביבה. אולם שליטתם של המונגולים במבצר הייתה קצרה ביותר שכן מספר חודשים לאחר שזכו בה בקרב, הם איבדו אותה לטובת כוחותיו של ביברס הממלוכי לאחר שהאחרון הביס את הכוחות המונגולים בקרב עין ג'אלות.

חלקו המערבי של המבצר כפי שנשקף מראש מגדל העוז

בייברס פיאר את המצודה, ביצר אותה, והעניק אותה כארמון לסגנו - ביליק. את מפעל הבנייה הגדול שלו הנציח בייברס בכתובת משנת 1275 הנמצאת במבצר גם כיום. בייברס העניק למבצר ולעיר שתחתיו מעמד של נציבות הכפופה לממלכת דמשק, אשר העומד בראשה מונה ישירות בידי הסולטן בקהיר.

עם גירושם הסופי של הצלבנים מארץ ישראל במאה ה-13 איבדה המצודה מחשיבותה האסטרטגית, אך מעמדה המדיני לא נפגע ואפילו התחזק. המצודה, אשר הוכרזה כנציבות עצמאית, שימשה החל מהמאה ה-15 כמעין ארמון-כלא לאצילים אשר מרדו בשלטון המרכזי של האימפריה הממלוכית.

בתקופת השלטון העותמני באזור החל המבצר מאבד ממעמדו עד לנטישתו הסופית. במשך מאות שנים עמד המקום בשיממונו כאשר הוא משמש כמחסה לרועים ועוברי אורח מזדמנים מפני פגעי מזג האוויר.

ערב מלחמת ששת הימים שימש המבצר כעמדת תצפית למטווחי התותחים הסורים, ולאחר כיבוש רמת הגולן והחרמון בידי ישראל הוא הוכרז כגן לאומי. באתר נערכו עבודות שימור פיתוח אשר כללו הכשרת כניסה למטיילים בצידו המערבי של המבצר.

[עריכה] מבנה המבצר

צורתו הכללית של המבצר מוארכת וצרה, בהתאם לשלוחה עליה הוא נבנה. אורכו מקצה לקצה הוא כ-420 מטרים, ורוחבו משתנה בין כ-60 מטרים בנקודה הצרה ביותר ל-150 מטרים בזו הרחבה ביותר. המבצר הוקף לכל אורכו בחומות אבן, אשר בקרבן שובצו מגדלי שמירה בהתאם לצורך. כך נוצר ההבדל בין החומה הצפונית, אשר נמצאת מעל למצוק תלול ביותר המשמש מחסום טבעי לפולשים, אשר בה מוקם מגדל אחד בלבד, לבין החומה הדרומית, אשר אשר עשרת המגדלים שבולטים מתוכה נועדו להקשות על הגישה הקלה יחסית מצד זה. בחלקו המערבי של המבצר מצויים ארבעה מגדלים גדולים, אשר מטרתם הייתה הגנה על החומה המערבית, אשר נמצאת בסמוך לרחבה טבעית המאפשרת כינוס כוח פריצה לפני החומות. ברחבה זו ממוקם כיום חניון המכוניות שבכניסה לאתר.

בחלקו המזרחי של המבצר נבנה "מגדל העוז" (בצרפתית: "דנג'ון"). זהו למעשה מבצר בתוך מבצר, אשר נועד לשמש מחסה ומפלט אחרון באם נפרצו חומותיה החיצוניות של המצודה. מגדל העוז מוגבה ביחס לשאר חלקי המבצר וחולש על כל חלקיו ושעריו. במגדל זה נמצאו שרידי אולמות מפוארים, בריכות מים וחדרים רבים, ומכאן יש להניח כי היה זה החלק במבצר בו השתכן כדרך קבע המושל במקום. הכניסה אל מגדל העוז נחסמה במערכת של שלושה שערים מאסיביים, הנמצאים בפינה הצפון-מערבית שלו, והמגדל כולו הוגן על ידי ארבעה מגדלים פנימיים, אחד בכל פינה.

בימי קיומו חולק המבצר לשני חלקים, החלק העליון כלל את מגדל העוז ואת מרגלותיו, והכניסה אליו התבצעה על ידי מגדל קטן אך מבוצר בחומה הדרומית, מגדל אשר כיום נותרו ממנו רק עיי חורבות. חלקו המערבי של המבצר, החלק התחתון, היה החלק בו רוכזו התחומים המנהלתיים דוגמת מאגרי המים והאורוות. לתחום זה היו שתי כניסות, האחת בחומה הדרומית והאחת בחומה המערבית. כל הכניסות למבצר היו חלק ממגדלי ההגנה, כאשר מול כל שער נבנה מגדל המגן עליו.

[עריכה] חלקים עיקריים במבצר

המגדל הדרום-מערבי. מגדל זה מהווה את שער הכניסה למבצר כיום.
מגדל מגן על הכניסה המערבית.
מגדל הכניסה המערבית.
המגדל הצפון-מערבי.
המגדל הבודד בחומה הצפונית.
המגדל הצפון-מזרחי, שימש להגנה על הכניסה למגדל העוז.
המגדל המזרחי.
מגדל מגן לשער המתחם העליון (הרוס ברובו).
מגדל שער הכניסה למתחם העליון (הרוס ברובו).
מגדל עגול (הרוס בחלקו).
"המגדל היפה" אשר הגן על השער הדרומי למתחם התחתון.
מגדל השער הדרומי למתחם התחתון.
שער הכניסה למגדל העוז.
מתחם מגדל העוז.
אולם הטקסים.

מיקום החלקים השונים במבצר. מבט מדרום

[עריכה] ראו גם

[עריכה] לקריאה נוספת

רוני אלנבלום 'מי בנה את מבצר נמרוד?', אצל יוסף דרורי (עורך) ארץ ישראל בתקופה הממלוכית, הוצאת יד יצחק בן-צבי והחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים, תשנ'ג, עמ' 13-30.
ראובן עמיתי, 'הכתובות האיוביות במבצר נמרוד (צביבה)' אצל יוסף דרורי (עורך) ארץ ישראל בתקופה הממלוכית, הוצאת יד יצחק בן-צבי והחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים, תשנ'ג, עמ' 31-42.
Moshe Hartal (ed.) The al-Subayba (Nimrod) Fortress Towers 11 and 9, Israel Antiquities Authority Reports No. 11, Jerusalem 2001.