מון סן מישל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מון סן מישל (Mont-Saint-Michel) הוא אי הסמוך לחופה הדרומי של נורמנדי, צרפת. האי נמצא כקילומטר אחד מהחוף, על שפך נהר הקואנון שעל גבול ברטאן, ופעמיים ביום הוא הופך לחלק מהיבשה בשל תופעת גאות ושפל קיצונית המאפיינת אזור זה. על האי מצויה עיירה היסטורית קטנה בעלת אותו השם, ומנזר המזדקר בראש ההר במרכזו של האי.
[עריכה] האי
אזור זה של חופי צרפת מאופיין בגאות ושפל בעלי משרעת גדולה. בשל העובדה שמי האוקיינוס הקרובים ליבשה רדודים במיוחד, שינוי של מטרים בודדים במפלסם הופך את המקום לאי או מאחד אותו חזרה עם היבשה. האי עצמו הוא סלע גרניט המזדקר מתוך האדמה הבוצית של המפרץ לגובה של 80 מטר.
בשנות ה-80 נסלל כביש על גבי סוללה מוגבהת, היוצר חיבור קבוע בין האי ליבשה. בשנים האחרונות נתגלה כי הכביש פוגע בסחף הטבעי הקיים במפרץ, וקיימות תוכניות להריסתו. תופעה מדאיגה נוספת היא שקיעה איטית של הסלע אל תוך הקרקע הבוצית, אשר נתגלתה בשנים האחרונות בלבד.
[עריכה] היסטוריה
עוד לפני הופעת הנצרות בצרפת היה האי ככל הנראה מקום פולחן עתיק בזכות ייחודו הטבעי והמעט מיסטי של המקום. האי שימש נקודה אסטרטגית חשובה מאוד מימי השלטון הרומי בצרפת ועד המאה ה-20. הוא נכבש על ידי הפרנקים במאה ה-7, ובתחילת המאה ה-8 החלה בנייתו של המנזר לכבוד המלאך מיכאל (סן מישל). במהלך ימי הביניים הורחב המנזר וחלקי מבנה נוספים נבנו על גביו בסגנונות שונים, במקביל להתפתחות העיירה.
במאה ה-10 הורחב האי והפך למבצר על ידי הנורמנים, אשר הרחיבו את ממלכתם בצרפת עד לאי, והציבו מכשול חדש ומאתגר בחזית האנגלית. בנייה זו והתעצמות האי מונצחת בשטיח באייה, המתאר גם את פלישת הנורמנים לאנגליה בשנת 1066. במהלך מלחמת מאה השנים ניסו האנגלים לכבוש את האי מספר פעמים אך ללא הצלחה. נסיון המצור בשנים 1423-4 כשל אף הוא, והתותחים האנגלים שלקחו חלק בו אף מוצגים עד היום בכניסה אל העיר.
המהפכה הצרפתית הפכה את המקום לכלא במאה ה-18. במהלך המאה ה-19 היה המקום מוזנח והעיירה הלכה והתרוקנה מתושביה. בעקבות לחצים פוליטיים אותם יזם הסופר ויקטור הוגו, נסגר בית הכלא ב-1863 וב-1874 הוכרז האתר כמקום לשימור.
בעת הפלישה לנורמנדי ב-1944 נותר מון סן מישל כאחד המקומות הבודדים בחבל הארץ שלא נפגע בקרבות.
ב-1979 הכיר אונסק"ו באי כולו כאתר מורשת עולמית, והאתר כיום הוא האטרקציה השלישית המתוירת ביותר בצרפת אחרי מגדל אייפל וארמון ורסאי.
[עריכה] אדריכלות
אחד השיקולים להכרזת המקום באתר מורשת שימור עולמית הוא ריבוי שכבות הבנייה על האי, אשר יצרו לאורך היסטוריית בנייה של כאלף שנים מראה כולל של אי, שנדמה כי צויר או נלקח מעולם אחר. שילובו של המנזר הגותי בעל הצריח המחודד עם הבינוי הצפוף שלמרגלותיו, חומות העיר וצורת האי עצמו סיפקו השראה אמנותית רבה לציירים ואדריכלים רבים לאורך ההיסטוריה, בהם הצייר מוריץ קורנליס אשר והאדריכל אז'ן עמנואל ויולה-לה-דוק.
המנזר שנבנה במאה ה-10 היה מנזר נורמני קטן וצנוע יחסית. במאה ה-11 נבחר האדריכל האיטלקי ויליאם דה וולפיאנו לתכנן כנסיית מנזר גדולה יותר על פסגת ההר. המבנה שנבנה במהלך מאה זו היה כנסייה רומנסקית אשר הטרנספט שלה נבנה באופן נועז ביותר על מצוקי ההר יחד עם תמיכות מתאימות. בסמוך לכנסייה נבנו מבנים נוספים אשר שימשו את המנזר, וחלקם נבנו בקומות תוך ניצול אופטימלי של הטופוגרפיה הטבעית. במאה ה-12 נבנתה חזית חדשה והכנסייה הורחבה למבנה גותי. הכנסייה מסתיימת בצריח מחודד המגיע לגובה של 170 מ' מעל פני הים ובקצהו פסל המלאך מיכאל.
קומפלקס המנזר, הכולל גם מגורים, חדר אוכל וכמה בתי תפילה, נבנה במהלך ימי הביניים דרך שינויים בבינוי והוספת תמיכות. הקומפלקס אף כולל קלויסטר ורחבת כניסה לכנסייה, אשר נבנו מעל חללים שימושיים אחרים. המבנה גם כולל מעלית עתיקה להעלאת מטענים המופעלת על ידי גלגל עץ ענקי, אשר בתוכו "הולכים במקום" שני אנשים, המושך עגלה על ידי שרשראות ברזל לאורך שיפוע חלק תלול מאוד שנבנה מלבנים.
העיירה שלמרגלות המנזר בנויה סביב רחוב אחד ראשי המתפתל ומגיע אל המנזר. בתי המגורים והעסקים העתיקים הנמצאים בה ורחובותיה וסמטאותיה הצרים נבנו אף הם בשכבות שונות במעלה ההר ומושכים אליהם תיירים רבים.
