מסע הצלב הרביעי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מסע הצלב הרביעי (1201-1204), שתוכנן בתחילה כדי לכבוש את ירושלים דרך פלישה למצרים, הגיע לקונסטנטינופוליס ב-1204, וכבש אותה.
האפיפיור אינוקנטיוס השלישי החל לקרוא למסע הצלב ב-1198. צבא צלבני שהונהג על-ידי הרוזן האיטלקי בוניפציו ממונפראט ניהל משא-ומתן ב-1200 עם הדוג'ה של ונציה והסדיר הובלת 33,500 צלבנים למצרים. כאשר צבא צלבני מצומצם לא יכל לשלם את המחיר הראשוני, הונציאנים הציעו שהם ישלמו את חובם בכך שיתקיפו את נמל זארה בדלמטיה, עיר ונציאנית לשעבר שהייתה תחת הגנתו של המלך ההונגרי הקתולי אמריק.
בינתיים, בוניפציו נפגש עם אלקסיוס הרביעי, בנו של הקיסר הביזנטי שבדיוק הודח מתפקידו. אלקסיוס הציע לאחד מחדש את הכנסייה הביזנטית עם הרומית, לשלם לצלבנים סכום כסף גדול, ולהצטרף למסע למצרים עם צבא גדול; כל זאת בתנאי שהצלבנים יפליגו לקונסטנטינופול, ויחזירו לו את כס המלוכה. בוניפציו הסכים, ואלכסיוס חזר איתו כדי להצטרף לצי בקורפו אחרי שיחזור מזארה. הצי הגיע לקונסטנטינופוליס בסוף יוני 1203, והצלבנים השתלטו על העיר ב-12 באפריל 1204.
האימפריה חולקה בין ונציה ומנהיגי הצלבנים, והאימפריה הלטינית של קונסטנטינופוליס הוקמה. כמעט אף אחד מהצלבנים לא הגיע לארץ הקדושה, והאימפריה הלטינית הלא-יציבה הרסה את רוב מרץ-הצלבנות באירופה. מורשת מסע הצלב הרביעי הייתה התחושה העמוקה של בגידה שהלטינים החדירו בהדרגה ביווניים. עם אירועי 1204, השסע בין הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית הושלם.
מסע הצלב הרביעי היה מבין אחרוני מסעי הצלב הגדולים שהונחו על ידי האפיפיורות; מסעי צלב אחרים הונהגו על-ידי שליטים אינדייווידואלים, בעיקר כנגד מצרים. רק מסע-צלב אחד, השישי, הצליח להשיב את ירושלים לשליטה נוצרית.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
אחרי כשלונו של מסע הצלב השלישי, היה באירופה עניין מועט במסע צלב נוסף כנגד המוסלמים. ירושלים נשלטה על-ידי השושלת האיובית, ששלטה בכל סוריה ומצרים, חוץ מבמספר ערים על קו החוף שנשארו בשליטת ממלכת ירושלים הצלבנית, שמרכזה היה כעת בעכו.
האפיפיור אינוקנטיוס השלישי ירש את האפיפיורות ב-1198, ודרישת מסע-צלב נוסף הייתה מטרת כהונתו. קריאתו נתקלה בהתעלמות גדולה בין שליטי אירופה: הגרמנים נאבקו נגד האפיפיור, ואנגליה וצרפת היו שקועות במלחמות אחת כנגד השנייה. עם זאת, בעקבות קריאתו של פולק מנאולי, צבא צלבני אורגן לבסוף בצרפת ב-1199. המנהיג המקורי למסע נהרג ב-1200 והוחלף על ידי רוזן איטלקי, בוניפציו ממונפראט. בוניפציו והמנהיגים האחרים שלחו שליחים לונציה, גנואה וערי-מדינה אחרים כדי להסדיר חוזה משלוח למצרים, מטרת המסע. גנואה לא התעניינה אבל ונציה הסכימה להעביר 33,500 צלבנים ו-4500 סוסים, מספר שאפתני ביותר. ההכנות לחתימת ההסכם נערכו שנה שלמה, שבה הונציאנים בנו הרבה ספינות ואימנו את החובלים שלהן, ובו זמנית ניהלו את עסקי המסחר של עירם.
[עריכה] ההתקפה על זארה
מכיוון שלא נחתם הסכם מחייב לכך שכל הצלבנים יפליגו מונציה, הרבה בחרו להפליג מנמלים אחרים, בייחוד פלנדריה, מרסיי וגנואה. ב-1201 רוב הצלבנים כבר התאספו בונציה, למרות שמספרם היה מועט מאוד ממה שצֻפה. הונציאנים, תחת הנהגתו של הדוג'ה הזקן (והעיוור, כנראה), לא נתנו לצלבנים לעזוב מבלי לשלם את הסכום המלא שהוסכם, 85,000 מארקים. הצלבנים יכלו לשלם רק 51,000 מארקים, וזה רק על-ידי הפיכתם לעניים מאוד. הונציאנים חסמו אותם על האי לִידוֹ עד שיחליטו מה לעשות איתם.
הונציאנים ואנריקו דנדולו, הדוג'ה של ונציה, הפכו את התנועה הצלבנית למטרותיהם שלהם. דנדולו הציע שהצלבנים ישלמו את חובותיהם על-ידי התקפת הנמל זארה בדלמטיה, שהייתה ביסודה קהילה עצמאית שהכירו במלך אמריק ההונגרי כמגינם, ושנשלטה בעבר על ידי ונציה. המלך ההונגרי היה קתולי, והסכים להצטרף למסע הצלב (אף על פפי שעשה זאת מטעמים פוליטיים בלבד, ולא התכונן לצאת למסע). רבים מהצלבנים התנגדו לכך, וחלק סירבו להשתתף ביחד איתו וחזרו לביתם. נציג האפיפיור במסע הצלב ראה את המהלך כנחוץ למניעת כשלון מוחלט של המסע, האפיפיור עצמו דאג שמא המסע ייכשל, וכתב מכתב להנהגת הצלבנים ואיים בהחרמה. מכתב זה הוחבא מהצבא וההתקפה נמשכה. אזרחי זארה הדגישו את העובדה שהם קתולים, בכך שתלו שלטים עם צלבים מחלונותיהם ומחומותיהם. אבל זה לא סייע להם, והעיר נפלה לידי הצלבנים אחרי מצור קצר. גם הונציאנים וגם הצלבנים הוחרמו מיד אחרי המצור על-ידי האפיפיור אינוקנטיוס השלישי.
[עריכה] מעבר לקונסטנטינופול
בינתיים, עזב בוניפציו את הצי לפני שהפליג מונציה, כדי לפגוש את בן-דודו פיליפ. הסיבות לביקורו ניתנות לוויכוח: ייתכן שהבין את תוכניותיהם של הונציאנים ועזב כדי להימנע מהחרמה; ייתכן גם שעזב כי רצה להיפגש עם הנסיך הביזנטי אלקסיוס הרביעי, גיסו של פיליפ ובנו של השליט הביזנטי, אייזק השני, שהודח מתפקידו על ידי אחיו. אלקסיוס ברח אל פיליפ כשאביו הופל מהשלטון ב-1195, אבל יש הטוענים כי בוניפציו לא ידע על המצאותו אצל פיליפ. אלקסיוס הציע לאחד את הכנסייה הביזנטית עם רומא, לשלם לצלבנים סכום עצום, ולהצטרף למסע עם צבא גדול וזאת בתנאי שהצלבנים יפליגו לקונסטנטינופול ויפילו את השליט הנוכחי. הייתה זו הצעה מפתה לצלבנים העניים, שמספרם לא היה רב כמו שציפו כך שצבא נוסף לא יכל להזיק להם. היחסים היווניים-לטיניים היו מורכבים מאז פילוג הכנסייה הנוצרית ב-1054. מסעי הצלב הראשון והשני גרמו לנזק רב בקונסטנטינופול בדרכם לארץ הקדושה, והיוונים הואשמו שהסגירו את הצלבנים לטורקים. מספר רב של סוחרים ונציאנים הותקפו וגורשו מקונסטנטינפול במהלך מהומות כנגד הלטינים ב־1182. עם זאת, הצעת הנסיך הביזנטי כללה את החזרתו לכס המלוכה, ולא את בזיזת עיר הבירה שלו. בוניפציו הסכים, ואלקסיוס חזר איתו כדי להצטרף לשאר הצי בקורפו אחרי שהפליג מזארה. שאר המנהיגים הצלבנים האחרים קיבלו לבסוף את תוכניתו, אבל הרבה חיילים פשוטים לא הסכימו עם ההסכם שגובש, ונטשו את המסע. הצי הגיע לקונסטנטינופול בסוף יוני 1203.
המניע הראשוני להחזרת אייזק השני, אביו של הנסיך אלקסיוס, לשלטון, היה שאחרי החזרתו יקבלו הצלבנים את התמיכה שהובטחה להם. לאלקסיוס השלישי, שהדיח את אייזק ושלט במקומו בקונסטנטינופול נודע על המצאות הצלבנים באזור. אזרחי קונסטנטינופוליס לא התעניינו בהדחת השליט והגליית בנו; תפיסות השלטון שלא כדין היו די שכיחות בביזנטיון, והפעם כס המלוכה אף נשאר באותה המשפחה. מחומות העיר האזרחים התגרו והביכו את הצלבנים שהובטח להם שהנסיך אלקסיוס יקודם בברכה. הצלבנים נחתו, התקיפו את החלק הצפון-מזרחי של העיר, והעלו באש בניינים רבים. בכך, גרמו הצלבנים לאזרחי העיר להפנות את גבם אל אלכסיוס השלישי שנמלט מיד. הנסיך אלכסיוס (אלכסיוס הרביעי) תפס את המלוכה, ושלט באימפריה יחד עם אביו אייזק.
[עריכה] התקפות נוספות על קונסטנטינופול
אלכסיוס הרביעי הבין שיהיה לו קשה לקיים את הבטחותיו לצלבנים, שכן אלקסיוס השלישי לקח איתו סכום כסף גדול כשנמלט מהעיר, והשאיר את האימפריה חסרת-כסף. בנקודה זו הורה אלקסיוס להרוס ולהתיך סמלים ביזנטים ורומיים בעלי-ערך כדי להפריד את הזהב והכסף שבהם. בעיני כל היוונים שידעו על ההחלטה הזו, היה זה סימן מזעזע לייאוש והנהגה חלשה, שהגיע לה להיענש על-ידי אלוהים. ההיסטוריון הביזנטי ניקטס קוניאטס אף אפיין אותו כנקודת מפנה של שקיעת האימפריה הרומית.
כתוצאה מכך, אלקסיוס הרביעי היה צריך לטפל בשנאה הגוברת של אזרחי קונסטנטינופול ל"לטיניים" ולהיפך. מתוך פחד על חייו, אלקסיוס ביקש מהצלבנים לחדש את ההסכם שלהם לעוד שישה חודשים (עד לאפריל 1204). אף על פי כן, תקיפות בתוך העיר עדיין נמשכו, והצלבנים התקיפו באוגוסט 1203 מסגד, שהוּגן על-ידי כוח משולב של מוסלמים ויוונים. בניסיון נוסף לברוח, הונציאנים הקימו חומת אש, וגרמו ל"השריפה הגדולה", שבה חלק גדול מהעיר נשרף כליל. ההתנגדות לאלקסיוס הרביעי גברה, ואחד מהחצרנים שלו, אלקסיוס דוקאס, הפיל אותו מהשלטון וחנק אותו למוות. דוקאס תפס את כס המלוכה והיה לאלקסיוס החמישי; אייזק מת קצת אחר-כך, כנראה מוות טבעי.
הצלבנים והונציאנים, שהוכעסו בגלל רצח הפטרון המיועד שלהם, התקיפו את העיר פעם נוספת ב־8 באפריל, צבאו של אלקסיוס החמישי הציג התנגדות חזקה שהרתיעה את הצלבנים. היוונים ירו קליעים ענקיים לתוך מכונות המצור של הצלבנים, וריסקו רבות מהן. מזג האוויר הקשה היווה מכשול רציני לצלבנים - רוח חזקה נשבה מהחופים ומנעה מרוב הספינות להתקרב לחומות כדי לשגר מתקפה. רק חמישה מתוך הצריחים היוונים הותקפו, ואף אחד מהם לא נכבש או נפגע. בצהרי-היום היה ברור שהמתקפה נכשלה.
הכמורה במסע דנה במצב והחלה בהעלאת המורל בצבא המיואש. הם ניסו לשכנע את האנשים שאירועי השמיני והתשיעי באפריל לא היו עונש האלוהים על מסע רצוף-חטאים, אלא מסע צודק שעם אמונה נכונה, יצליח. הרעיון שאלוהים בודק את נחישותם של הצלבנים דרך מפלות זמניות היה אמצעי מוכר של הכמורה להסברת כשלון במהלך המסע. הודעת הכמורה הוכנה כך שתחזיר את הביטחון ותעודד את הצלבנים. הטענה שההתקפה על קונסטנטינפול הייתה דתית סבבה סביב שתי רעיונות. ראשית, היוונים היו בוגדים ורוצחים מכיוון שהם הרגו את אדונם ההוגן, אלקסיוס הרביעי. אנשי הכנסייה השתמשו בשפה משלהבת וטענו ש"היוונים גרועים יותר מהיהודים", ופנו למרות האלוהים והאפיפיור לנקוט בפעולה. אף על פי שהאפיפיור אינוקנטיוס השלישי הזהיר שוב את הצלבנים לא לתקוף, ההוראה האפיפיורי הודחקה על-ידי הכהונה והצלבנים התכוננו להתקיף, בזמן שהוונציאנים התקיפו מהים; צבאו של אלקסיוס החמישי נשאר בתוך העיר כדי להילחם, יחד עם המשמר הורנגי, אבל אלקסיוס עצמו נמלט במהלך הלילה.
[עריכה] כיבוש קונסטנטינופול
ב־12 באפריל תנאי מזג האוויר השתנו לטובת הצלבנים, רוח צפונית חזקה סייעה לספינות הונציאניות להתקרב לחומות, ולאחר קרב קצר, כשבעים צלבנים הצליחו להיכנס לעיר. חלק מהצלבנים הצליחו ליצור חורים בחומות, שדרכם זחלו מספר צלבנים בכל פעם. הונציאנים הצליחו גם הם להעפיל על החומות מהים, למרות לחימה עקובה-מדם עם הורנגים. הצלבנים כבשו את החלק הצפון-מערבי של העיר והשתמשו בו כבסיס כדי לתקוף את שאר העיר. בניסיון להגן על עצמם עם חומת אש, הם שרפו חלקים מהעיר. לבסוף, כבשו הצלבנים את העיר ב־12 באפריל. הצלבנים בזזו את העיר במשך שלושה ימים, שבמהלכם נהרסו או נגנבו הרבה עבודות יווניות ורומיות עתיקות. למרות שבועתם והאיום להחרמה, הצלבנים חיללו את המקומות הקדושים באופן שיטתי ובברוטליות. כאשר שמע אינוקנטיוס על מעשיהם של הצלבנים, הוא התמלא בבושה וגער בהם בחומרה.
לפי הסדר מסודר מראש, האימפריה חולקה בין מנהיגי ונציה והצלבנים והוקמה האימפריה הלטינית של קונסטנטינופול. בוניפציו לא נבחר למושל החדש, אף עך פי שהאזרחים התייחסו אליו כמושל; הונציאנים חשבו שהיו לו יותר מידי קשרים עם האימפריה לשעבר בגלל אחיו, שהיה נשוי לקיסרית ביזנטיון. במקומו העלו הצלבנים והונציאנים לשלטון את בלדווין הראשון. בוניפציו המשיך והקים את ממלכת סלוניקי, מדינת חסות של האימפריה החדשה. הונציאנים גם הקימו את דוכסות ארכיפלגו בים האגאי. בינתיים הקימו פליטים ביזנטיים מדינות חדשות משלהם, ביניהן אימפריית ניקאה, אימפריית טרביזונד ועריצות אפירוס.
[עריכה] תוצאות המסע
כמעט אף אחד מהצלבנים לא הגיע לארץ הקדושה, והאימפריה הלטינית המעורערת שאבה את מרץ הצלבנות של אירופה. המורשת של מסע הצלב הרביעי הייתה תחושת הבגידה העמוקה שהלטינים החדירו ביוונים. עם אירועי 1204, הקרע בין הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית התעצם. כאחרית דבר למסע, אינוקנטיוס השלישי, מי ששלח את המסע, רעם נגד הצלבנים בהודעה שבה אמר כי חרבותיהם הוכתמו בדם נוצרים, ולא בדמם של הכופרים.
האימפריה הלטינית עמדה במהרה כנגד מספר רב של אויבים. מלבד המדינות הביזנטיות-יווניות החדשות באפירוס ובניקאה, האימפריה עמדה בפני לחץ רב מהסולטנות הסלג'וקית של רום ומהאימפריה הבולגרית השנייה. המדינות היווניות נלחמו על עליונות כנגד הלטינים וגם אחת בשנייה. כמעט כל משתתף ראשי במסע הצלב נהרג במוקדם או במאוחר. אלקסיוס השלישי נתפס על-ידי בוניפציו ונשלח לגלות בדרום איטליה. בוניפציו עצמו הובס על ידי דוקאס, שליט אפירוס, וממלכת סלוניקי הוחזרה לשלטון ביזנטי ב-1224.
מספר אצילויות לטינית-צרפתיות ברחבי יוון - בעיקר דוכסות אתונה ונסיכות איכיאה - סיפקו קשרים תרבותיים עם מערב אירופה ולימוד השפה היוונית. השפעה צרפתית על יוון ניכרה באוסף חוקים, דיני רומניה (Assises de Romanie). הכתובה הידועה "קורות מוריאה" תורגמה לצרפתית וליוונית. טירות צלבניות רבות וכנסיות גותיות נבנו ברחבי יוון במהלך מסע הצלב, ואחריו היו למוקד תיירותי. אף על פי כן, האימפריה הלטינית נשענה תמיד על יסודות רופפים. העיר נכבשה לבסוף ב-1261 על-ידי היוונים, והמסחר עם ונציה חודש.
במהלך רצף אירוני של אירועים באמצע המאה ה-15, הכנסייה הלטינית ניסתה לארגן מסע צלב שכיוון להחזרת האימפריה הביזנטית, שנכבשה בהדרגה על-ידי העות'מאנים. הניסיון נכשל, כאשר הרוב הביזנטי סירב לאחד את הכנסיות. במידת מה, היוונים הביזנטים חשבו שהתרבות הביזנטית, שמרכזה הייתה באמונה האורתודוקסית, תהיה יותר מוגנת תחת שלטון עות'מאני, והעדיפו להקריב את חופשם הפוליטי כדי לשמר את דתם. בסוף המאה ה-14 ובתחילת המאה ה-15, שני מסעות צלב אורגנו לבסוף על-ידי ממלכות הונגריה, פולין, ולאכיה וסרביה. שני המסעות חוסלו על-ידי האימפריה העות'מאנית. במהלך נפילת קונסטנטינופול ב-1453 לידי העות'מאנים, מספר גדול של אבירים ונציאנים וגנואים מתו בהגנה על העיר.
שמונה מאות שנים אחרי מסע הצלב הרביעי, האפיפיור יוחנן פאולוס השני הביע צער לגבי אירועי המסע הרביעי פעמיים. ב-2001, הוא כתב לקריסטודולוס, הארכיבישופ של אתונה, ש"זה טראגי שהתוקפים, שיצאו להבטיח גישה בטוחה של הנוצרים לארץ הקדושה, הפנו גב לאחיהם. העובדה שהם היו נוצרים לטינים ממלאת את הקתולים בחרטה רבה." [1]. ב-2004, כאשר הפטריארך של קונסטנטינופול ביקר בותיקן, יוחנן פאולוס השני שאל "איך ניתן לא לחלוק את הכאב ואת שאט-הנפש גם אחרי שמונה מאות שנים" [2]. אל דבר זה התייחסו כהתנצלות לעבר הכנסייה האורתודוקסית היוונית על הטבח הנורא שבוצע על-ידי לוחמי מסע הצלב הרביעי.
מסע הצלב הרביעי היה אחד ממסעות הצלב הגדולים האחרונים שהונחו על-ידי האפיפיורות, שבעצמו יצא משליטת האפיפיור באמצע. אחרי שסכסוך בין חילונים לנציג האפיפיורות הוביל להתפוררות מסע הצלב החמישי, המסעות הבאים הונחו על-ידי שליטים אינדייווידואלים, בעיקר כנגד מצרים. רק מסע אחד, השישי, הצליח להחזיר את ירושלים לידי הנוצרים, ורק לזמן קצר.
