מצפון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

מצפון הוא מרכיב של נפש האדם המנחה אותו בתחום המוסר: מוביל לתחושות, רגשות או חרטה, המדריכים את האדם או מייסרים אותו, בנוגע לפעולות, מעשים או חוסר מעשים, המנוגדים לתפיסת צווי ההתנהגות המוסרית כפי שהם נתפסים על ידי האדם, או עולים אתם בקנה אחד.

למרות שתחושות כאלה אינן באות בהכרח ממקור אינטלקטואלי, הן עשויות לגרום לאדם לבחון את התנהגותו ולהימנע מפעילות שאינה עולה בעיניו עם המוסר.

[עריכה] המצפון לפי פרויד

זיגמונד פרויד, הוגה הפסיכואנליזה, ייחס למצפון חלק משמעותי בהתפתחותו של האדם. לפי הגותו של פרויד קיים אצל האדם חלק נפשי, שאותו כינה אני עליון המקביל למעשה ל"מצפון", ואמור להתריע על ולמנוע פעולות ומחשבות הנובעות מדחפים, שאינן עולות בקנה אחד עם המוסר כפי שנלמד מנושאי המסורת בעת חינוכו הראשוני של האדם.

[עריכה] המצפון לפי רוסו

הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו התייחס בכתביו למקומו של המצפון ביחס לחשיבה הרציונלית. לכאורה יש ניגוד בין אופן חשיבה רציונלית לבין מושג המצפון. רוסו מבטל את הקושי ומתייחס למצפון כאל תולדה של הרציונליות. להלן ציטוט מהמאמר "רוסו - מוסר ומצפון", מאת קג'טי נגהי:

"לא ניתן להתייחס למצפון במנותק מהבינה. הבינה היא הכלי שמגשים אותו. הבינה אינה מספיקה לבטא את הסגולות המוסריות האנושיות משום שהיא יכולה לטעות שהיא מגיעה לבדה ומשום שאין סתירה בין התנהגות על פי הבינה לבין התנהגות על פי עקרון אגוטיסטי של אינטרס עצמי. בינה שואפת לשלמותה ככלי מוסרי כשהיא מאפשרת לנו ללמוד ולגלות את ההבדל בין טוב לרע יד ביד עם המצפון שגורם לנו לאהוב משהו אחד ולשנוא משהו אחר, את הטוב והרע בהתאמה. רוסו מפתח רעיון זה בהקשר של מצב הטבע. במצב הטבע, האדם הפרימיטיבי חסר כל יכולת אינטלקטואלית בסיסית לשיפוט מוסרי. באמצעות אינטראקציה חברתית ותרבותית הוא נעזר בבינה כדי לפתח רעיונות של טוב ורע ואז הסנטימנט של המצפון משתחרר ויוצק תוכן באותם הרעיונות המופשטים של הטוב והרע. בינה לבדה כאמור לא תספיק" [1].