מרד המאג'י מאג'י

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

עטיפת ספר על מרד המאג'י מאג'י בגרמנית

מרד המאג'י-מאג'י, (בגרמנית Der Maji-Maji-Aufstand) הידוע לעתים גם כמלחמת המאג'י-מאג'י, הוא התקוממות של עשרות שבטים וקבוצות אתניות במזרח אפריקה הגרמנית (Deutsch-Östafrika), בין שנת 1905 ל-1907, נגד השלטון הקולוניאלי הגרמני. הגרמנים דיכאו את המרד באכזריות במה שנחשב לטבח העם הראשון באפריקה. "מאג'י" בסווהילית פירושו "מים".

[עריכה] הרקע

המרוץ בין מעצמות אירופה במאה ה-19 להשגת שליטה ביבשת השחורה הביא להקמת שורה של מושבות גרמניות באפריקה. המושבה שנקראה בגרמנית "דויטש-אסטאפריקה" (Deutsch-Östafrika), אפריקה המזרחית הגרמנית, כללה את השטח שבו משתרעות היום טנזניה, בחלקה היבשתי (טנגניקה), רואנדה ובורונדי.

האחיזה הגרמנית בשטח התבססה על שורה של מבצרים שנבנו במרחק גדול זה מזה. כדי לאכוף את סמכותם על האוכלוסייה המקומית, השתמשו הגרמנים באמצעי דיכוי אלימים במיוחד, על אף נוכחותם הדלילה.

ב־1898 החלו הגרמנים להטיל מסים כבדים על האוכלוסייה המקומית, וגייסו אלפי גברים לעבודות כפייה כדי לפרוץ ולסלול דרכים וכדי לבצע משימות אחרות במזרח היבשת. ב־1902 הורה המושל הגרמני גוסטב אדולף פון גוטזן לתושבים המקומיים להגדיל מאוד את מכסות גידול וייצור הכותנה והכביד את נטל המסים עליהם, צעד שעורר אי שקט ומורת רוח הולכת וגוברת בקרב הילידים השחורים. ב־22 במרץ 1905 הוגדל עוד יותר נטל המסים על המקומיים, ובמקום לשלם מסים עבור בקתה הם נאלצו לשלם מעתה מס גולגולת עבור כל אדם, מה שגרם לתסיסה גדולה עוד יותר. בחלק מהמקרים סרבו אנשי הכפרים לעסוק בגידול כותנה, סרבו לעבד את האדמה וסרבו לשלם את המסים שהוטלו עליהם.

העבודה בשדות הכותנה הייתה שנואה במיוחד על הילידים. הם הועבדו בפרך שבעה ימים בשבוע, כשהם כבולים בשרשראות, בתנאים קשים מנשוא, עם מעט אוכל ומים. רבים מהם מתו תוך כדי העבודה. העונש המפחיד ביותר היה מלקות מפרגול עשוי משיער סוס, עונש שהיה חביב במיוחד על הגרמנים.

למדיניות הגרמנית הייתה השלכה קשה על חיי המקומיים. היא שינתה את המבנה החברתי של קהילות הילידים. המנהיגות המסורתית, שעליה הטילו הגרמנים את האחריות לכך שהאוכלוסייה המקומית תעמוד במכסות היצור ותשלם את המסים הגבוהים, איבדה את מקומה ונוצר נתק בינה לבין המקומיים. הדיכוי הגרמני הביא לכך שגברים רבים הורחקו מבתיהם והנשים נאלצו למלא מלאכות גבריות מסורתיות. הוצאתם של הגברים לעבודות כפייה רוששה את מקורות המחייה של הכפרים שנותרו חסרי כל ועוררה זעם הולך וגובר כלפי השלטון הגרמני. מגמות אלו הולידו בסופו של דבר את המרד הגדול נגד הגרמנים בחודש יולי 1905.

[עריכה] התלקחות המרד

הארוע שהוביל לפיצוץ הגדול ולהתלקחות המרד היה עקירת שדה כותנה באזור מטומבי (Matumbi) על ידי ילידים נזעמים, ב־20 ביולי 1905. בעקבותיהם הניפו את נס המרד אלפים בכל רחבי דרום טנגניקה (כיום טנזניה).

את תפקידם של המנהיגים המסורתיים, שאיבדו את מעמדם, בהנהגת המרד תפסו רופאי אליל מקומיים (waganga). הבולט שבהם היה קינג'יקיטילה (Kinjikitile), רופא אליל מאזור מטומבי הנחשב לאבי כת המאג'י מאג'י. מאז יוני-יולי 1904 הוא גרף אחריו אלפים שהאמינו כי הוא בעל יכולות כישוף המאפשרות לו להיות חסין בפני כדורי הרובים של הגרמנים. קינג'יקיטלה, שכונה "בוקרו", שכנע את מאמיניו כי הוא גלגול של נחש בשם הונגו (Hongo), וכי הוא יכול להעביר את הכישוף גם אליהם בעזרת שיקוי קסמים שהכין, אותו היה עליהם למרוח על גופם, או בעזרת שתיית "מים קדושים" מהרי אולוגורו (Uluguru). השיקוי לא היה אלא תערובת של מים עם גרגרי דוחן ושמן אבל ההמונים האמינו כי משיחת החומר הנוזלי על גופם תהפוך אותם לבני אלמוות ויגרום לכדורי הגרמנים להתמוסס ולהפוך לטיפות מים, מאג'י בסאווהילית. ברחבי האזור הוקמו "נקודות שתייה" שמהם מאמיניו של הוואגנגה "בוקרו" לגמו "מים חסיני כדורים". קיינג'יקיטילה עצמו נתפס על ידי הגרמנים והוצא להורג ב־10 באוגוסט 1905.

חמושים ברמחים, מגנים, קשתות וחצים מורעלים יצאו בני השבטים להלחם בחיילי גרמניה האימפריאלית, כשמצחם עטור בגבעולי דוחן וגופם משוח במשחת האליל, או לאחר שלגמו כמויות גדולות של "מים מכושפים" הם גלשו במורדות גבעות מטומבי (Matumbi) (היום דרום טנזניה), ותקפו את המוצבים הגרמנים ברחבי הקולוניה. באותו אזור היו לגרמנים 458 לוחמים אירופים, ולצדם עוד 588 חיילים ילידים; אך למרות הנחיתות המספרית הם נהנו מיתרון מוחלט בשדה הקרב בשל עוצמת האש שעמדה לרשותם. כך למשל בקרב במהנגה (Mahenge) הוביל רופא אליל מקומי כמה אלפי לוחמים להסתערות על המעוז הגרמני עליו הגנו שישים חיילים אפריקאים, בפיקודו של קצין בשם וון האסל (Von Hassel), וברשותם מכונת ירייה. המגינים הצליחו להדוף את התוקפים שרבים מהם נהרגו מאש מכונת הירייה.

קרב זה היווה למעשה את יריית הפתיחה של המרד. עד מהרה הצטרפו למורדים גם בני שבט אנגוני (Ngoni) שמנו כ־5,000 לוחמים. ב־21 באוקטובר הותקף מחנה המאג'י מאג'י על ידי כוח גרמני מצויד במכונות ירייה. בני השבטים נמלטו מן המקום בבהלה, כשהם משליכים את הבקבוקים עם "תרופת הפלא" וצועקים "המאג'י הוא רמאות".

[עריכה] דיכוי המרד

לאור ריבוי התקריות ביקש מושל מזרח אפריקה הגרמנית, הרוזן גוסטאב אדולף פון גוטזן (Gustav Adolf von Götzen), תגבורת מגרמניה. הקיסר וילהלם השני (Kaiser Wilhelm) הורה מייד לשלוח לאזור שתי משחתות ועליהן נחתים גרמנים כדי לשים קץ למרד. תגבורות נשלחו גם מגיניאה החדשה. עם הגעתם לטנזניה של אלף חיילים סדירים מגרמניה באוקטובר, חש פון גוטזן שהוא יכול לפתוח במתקפה רבתי כדי להחזיר את הסדר על כנו בדרום. שלושה טורים של חיילים גרמנים עשו את דרכם דרומה, לעבר מעוזי המורדים. הם הרסו בדרכם כפרים, הרעילו בארות, חסמו נתיבי אספקה, שרפו יבולים ומקורות מזון ששימשו את המורדים. אלה מבין המורדים שנתפסו נתלו על העץ הקרוב ביותר. הגרמנים ניצלו את כח האש המודרני שעמד לרשותם כדי לחסל בעודה באיבה כל התקפת נגד של המורדים. עד אפריל 1906 הצליחו הגרמנים במשימתם להשקיט את כל האזור הדרומי.

אולם באזור דרום מזרח טנזניה נמשכה מלחמה עיקשת גם לאחר מכן. טור גרמני בפיקודו של סגן לווטננט גוסטב בלומנטל, שכלל עוד אירופי אחד מלבדו ו-46 שכירי חרב שחורים שנקראו "אסקרי" (Askari), חצה את נהר הלווגו (Luwegu), במטרה להדביר את המורדים, אך מצא עצמו מעורב במלחמת גרילה מכוערת ועקובה מדם. לקראת סוף אוגוסט 1907 מניין ההרוגים באזור הגיע לכמה מאות חיילים גרמנים ולמעלה מ-75,000 לוחמי מאג'י מאג'י. הגרמנים הוציאו להורג את מנהיגי המאג'י מאג'י בתלייה. ראשיהם נערפו והם נשלחו לבון לצורכי מחקר. שיעור האבדות העצום שבר את רוחם של הלוחמים המקומיים. המרד דוכא והאזור נותר שקט עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

מספרי האבדות הגבוהים של המרד הסתכמו לא רק במספר הלוחמים האפריקאים שנפלו מירי מכונות הירייה הגרמניות. הדיכוי האכזרי של המרד ומדיניות האדמה החרוכה הביאו למותם של עשרות אלפים עד מאות אלפי אזרחים שנעקרו מאזורי מחייתם, גורשו ונאלצו לנדוד ולברוח ללא מזון ומים. שריפת הכפרים והשדות וגירוש התושבים ממקום מגוריהם גרמו לתופעה של רעב המוני. תוצאות המרד שינו ללא הכר את ההיסטוריה של דרום טנזניה שהפכה לאזור שומם ובלתי מיושב. את מקומם של רבבות בני האדם שחיו באזור אלפי שנים תפסו חיות פרא.

[עריכה] אחרית דבר

תגובת השלטונות הקולוניאלים הגרמנים למרד הייתה הרת אסון מבחינת המקומיים. מתחילת המרד ועד לסיומו ב־1907 נדונו למוות אלפי אפריקאים, ובתיהם ושדותיהם הועלו באש. עשרות אלפי לוחמים נפלו בשדות הקרב, מאות אלפי אזרחים נעקרו מבתיהם, שדותיהם ויבוליהם הוצתו ונכחדו. מספר הקורבנות כתוצאה ממעשי הדיכוי של המרד מוערך בכ־100 אלף עד 250 אלף. ההיסטוריון הטנזני גילברט גוואסה (Gilbert Gwassa) נוקב במספר של 250 אלף עד 300 אלף קורבנות, בהסתמך על נתונים מדויקים מאזור אחד בלבד של הקרבות. כמה ממנהיגי המרד המשיכו להלחם בעזרת קומץ לוחמים וניהלו מלחמת גרילה עד יולי 1908, אז נלכדו גם הם והוצאו להורג. הגרמנים העבירו באוניות למרכזי תיעוד בגרמניה ארגזים עם רישומים מדויקים של מעשי ההרג והטבח שביצעו בשחורים בטנגניקה, דפוס פעולה שחזר על עצמו גם בשואה.

כיום הפך האזור בו שלטו ולחמו בני המאג'י מאג'י לשמורת טבע, מהגדולות באפריקה. "בוקרו", מנהיג המורדים שמכר לנאמניו את שיקוי הכזבים, נחשב עד היום לגיבור לאומי בטנזניה.

בטנזניה מציינים את מרד המאג'י מאג'י כארוע לאומי חשוב ביותר. יוליוס ניררה (Julius Nyerere), הנשיא הראשון של טנזניה העצמאית, כינה את המרד בנאום שנשא בפני עצרת האו"ם ב־1965, "אירוע לאומי מכונן שסלל את הדרך לאחדות לאומית, והביא להקמת המדינה ב־1964". אולם היסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי השלכות המרד. ישנם היסטוריונים הממעיטים בחשיבותו ההיסטורית של המרד וטוענים כי הוא הצליח להשיג אחדות בין השבטים והקבוצות האתניות באזור רק למשך כחודש ימים בלבד, בעיצומם של מעשי הדמים.

בכינוס שנערך בברלין במלאות 100 שנה למרד טענו היסטוריונים מטנזניה, ובהם פרופסור צ'צ'גה (C.S.L. Chachage) מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת דאר א-סלאם, כי השיטות בהן השתמשו הגרמנים לדיכוי האוכלוסייה המקומית בשטחי אפריקה המזרחית הגרמנית, כולל רציחות המוניות, השמדת יישובים וקהילות שלמות, גירוש המוני ויצירת "אדמה חרוכה", מחנות ריכוז שהקימו בנמיביה ופשע השמדת עם, מובילים לקשר ישיר בין הקולוניאליזם הגרמני לאידאולוגיה הנאצית.

בפברואר 2006, העלה ד"ר ברטרם מפונדה (Dr. Bertram Mapunda), ראש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת דאר א-סלאם את הדרישה שגרמניה תתנצל ותשלם פיצויים לטנזניה בשל הפשעים שביצעו הגרמנים במהלך דיכוי מרד המאג'י מאג'י, בעקבות התקדים שבו הכירו בדצמבר 2005 הגרמנים באחריותם לפשעים דומים שביצעו נגד שבטים בנמיביה ב־1905 והעבירו סיוע כספי בסך 23.5 מיליון דולר לממשלת נמיביה, במה שנחשב למעין פיצויים.

[עריכה] יחס הגרמנים כיום לדיכוי המרד

כנס שנערך בעיר וופרטל שבגרמניה בנובמבר 2005, לציון 100 שנים למרד המאג'י מאג'י, בהשתתפות אנשי ציבור, אנשי אקדמיה, פוליטיקאים וחוקרים מגרמניה ומטנזניה, ננעל בקריאה לממשלת גרמניה להכיר באחריות ההיסטורית של גרמניה לפשעי השלטון הקולוניאלי, להביע חרטה על אותם פשעים ולהתנצל בפומבי בפני טנזניה. משתתפי הכינוס לא הצליחו להגיע להסכמה בנושא פיצויים אך הועלתה דרישה לסיוע כלכלי נרחב של גרמניה לטנזניה ולהקמת קרן מאג'י מאג'י שתסייע לשיקום כלכלי באזורים בהם דוכא המרד.

ב־27 בפברואר 2006 כונסה באזור סונגאה (Songea) בטנזניה עצרת לציון 100 שנים לדיכוי מרד המאג'י מאג'י. ביום זה הוצאו להורג באותו מקום אחרוני המנהיגים של המרד ונקברו בסונגאה בקבר אחים. את גרמניה ייצג בארוע שגרירה בטנזניה, רינגה, שכינה את האופן בו דיכאה גרמניה הקולוניאליסטית את המרד "דיכוי ברוטלי ובלתי מתקבל על הדעת". הוא כינה את ארועי התקופה "אחד הפרקים השחורים ביותר בהיסטוריה הקולוניאלית של גרמניה". הוא אמר כי "אין הצדקה ואין תירוץ לדיכוי הרצחני ולעונש הקולקטיבי מצד הגרמנים". השגריר הזכיר כי כתוצאה מהדיכוי יותר אנשים מתו מרעב מאשר בשדה הקרב. "הזהות הקולקטיבית של גרמניה המודרנית בנויה על ההנחה שאומה תוכל להבטיח את עתידה רק אם תהיה מודעת לעברה. בהקשר הזה מלחמת המאג'י מאג'י תישאר תמיד חקוקה בזכרון הקולקטיבי של גרמניה כדוגמה נוספת לחוסר אנושיות, שאסור שתקרה שוב".

למרות דברים אלה גרמניה מעולם לא התנצלה על פשעי הקולוניאליזם הגרמני באפריקה המזרחית הגרמנית וגם לא על טבח בשבטים באזור נמיביה, בדרום מערב אפריקה. בטקס יום השנה המאה לזכר הטבח שעשו הגרמנים בבני ההררו בנמיביה, באוגוסט 2004, נאמה שרת סיוע הפיתוח הגרמנית, היידמארי ויצ'ורק-צויל, ואמרה: "אנו הגרמנים מודים באחריותנו ההיסטורית והמוסרית". קהל הנוכחים קראה לעומתה: "התנצלות, היכן ההתנצלות?", על כך השיבה השרה: "כל הדברים שאמרתי היו התנצלות על פשעים שבוצעו תחת הקולוניאליזם הגרמני".

גורמים גרמניים ממשלתיים מקפידים לכנות את מרד המאג'י מאג'י "מלחמה" (Krieg) ולא "מרד" (Aufstand), מה שמצייר תמונה מעוותת כאילו מדובר בעימות בין שני כוחות צבאיים שווים, ולא במרד של ילידים נגד כובש זר, ובכך עוררו לא פעם מחאות בטנזניה. הטנזנים מקפידים לציין כי מדובר במרד של כוחות לא שקולים נגד הכובש הקולוניאליסטי.

[עריכה] לקריאה נוספת

Flammen über Deutsch-Ostafrika Der Maji-Maji-Aufstand 1905/06 Walter Nuhn Bernard & Graefe Verlag, Bonn, 1998 ISBN 3-7637-5969-7
Hubert Gundolf, "Maji-Maji-Blut für Afrika" Eos Verlag Erzabtei St. Ottilien, 1984, 212 S.
Gwassa, G. C. K. "Kinjikitile and the Ideology of Maji Maji." In The Historical Study of African Religion, edited by T. O. Ranger and Isaria N. Kimambo, pp. 202–217. Berkeley, Calif., 1972.