נזיר (יהדות)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ביהדות נזיר הוא מי שקיבל על עצמו סייגים המוגדרים בתורה (ראו להלן) כנדר.
תוכן עניינים |
[עריכה] במקורות
דיני הנזירות מוגדרים בתורה: "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה', מיין ושכר יזיר... כל ימי נדרו תער לא יעלה על ראשו... קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו... על נפשות מת לא יבוא". (ספר במדבר ו, א-כא).
המשנה והתלמוד במסכת נזיר דנות באריכות בפרטי דיני הנזירות.
[עריכה] דיני נזיר
[עריכה] איסורי הנזיר
שלשה מיני איסורים קיימים בנזיר:
- תגלחת - הנזיר אסור בגילוח אפילו מקצת משער ראשו, ואסור אפילו בתלישת שערות בידיו.
- שתיית יין - הנזיר אסור בשתיית יין ובאכילת ענבים.
- טומאת מת - הנזיר אסור בטומאת מת, אבל מותר לו להיטמא בטומאות אחרות.
ראוי לציין, שבניגוד לנזירויות במרבית התרבויות האחרות, הנזיר ביהדות אינו מנוע מנישואים ומהקמת משפחה.
[עריכה] דינים נוספים
במלאות ימי הנזירות צריך הנזיר לגלח את כל שערו בתער ולהקריב קרבנות מיוחדים, ובכך הוא מסיים את נזירותו. דין דומה יש במצורע ובלויים, שנתקדשו לעבודתם המיוחדת בסיני, חלק מהדינים לומדים בנזיר משם.
הנזירות היא נדר מקבוצת "נדרי איסור", לפיכך נזיר שנטמא או עבר על איסור אחר מאיסורי הנזיר, עובר גם על איסור "לא יחל דברו", כמו העובר על שאר נדרים. שלא כבשאר נדרים, בהם הנודר קובע בעצמו את האיסור ואת גדרו, נדר הנזירות אינו חל אלא באופן שקבעה התורה. כמו בשאר הנדרים, אף את נדר הנזירות ניתן להתיר בהתרת נדרים באותם תנאים הקיימים בשאר הנדרים. לאחר סיום תקופת הנזירות, על הנזיר להביא קרבנות בבית המקדש, ולגלח את שערו.
[עריכה] קרבנות הנזיר
במלאת ימי נזירותו הוא מביא 3 קרבנות: עולה, חטאת ושלמים. כבש לעולה, כבשה לחטאת, ואיל לשלמים בנוסף הוא מביא ששה ושני שליש עשרונות סולת, שמהן אופה 20 חלות - 10 חלות מצות ו10 רקיקי מצות, מושך את החלות ברביעית שמן ומביאם בכלי אחד.
[עריכה] משך הנזירות וסוגיה
אדם הנודר בנזיר ולא פירט את משך זמן נזרו, יהיה נזיר למשך שלשים יום. לחילופין, ניתן להגדיר את תקופת הנזירות לזמן ארוך יותר (ארבעים יום, מאה, מאתיים יום וכדומה). נזירויות אלו נקראות נזירות זמנית (ניתן גם לנדור נזירות למשך מאה שנים, ואעפ"כ תחשב נזירות זו לנזירות זמנית על כל האיסורים הכרוכים בכך). בכל מקרה, אין נזירות לתקופה הפחותה משלושים יום. כמו כן, ישנם סוגי נזירויות אחרות:
- "נזיר עולם" – הוא מי שנדר נזירות לכל ימי חייו, ולגביו קיימת הלכה מיוחדת המתירה לו לגלח את שערו מדי פעם (קיימת מחלוקת לגבי תדירות התגלחת המותרת).
- "נזירות שמשון" – היא אופן מיוחד של נזירות עולם, וקרויה על שם שמשון (שופטים יג, ה). ב"נזירות שמשון" - בניגוד לשאר הנזירויות - מותר לנזיר להיטמא בטומאת המת, ואיסורי שתיית היין והתגלחת הם למשך כל ימי חייו. דין נוסף המיוחד ל"נזירות שמשון" הוא, שהנזיר אינו יכול להישאל על נדרו או להתירו על ידי חכם.
[עריכה] טעם הנזירות
המוטיבציה לאדם להיות נזיר לא מפורש בכתובים, אולם במסכת נזיר מובא שסמיכות פרשת נזיר לפרשת אישה סוטה מלמדת על כך שראוי לאדם להיות לנזיר אם ראה אשה בקלקלתה; כאשר הרעיון מאחורי זה (מסכת נזיר, ב, ע"א):
- מי גרם לה לעבירה? יין!
כלומר הצורך להיות נזיר בא מתוך זעזוע של אדם מתוך חטא שאישה עשתה והוא לא רוצה להגיע לאותו מצב ולכן הוא מזיר עצמו מן היין.
שני האיסורים הנוספים נועדו, כנראה, לגרום לנזיר להיות מופרש יותר מעניינים אסתטיקה (איסור התספורת), ומובדל יותר מההמון באופן כללי (איסור הטומאה - בדומה לכהנים).
[עריכה] היחס לנזיר
מעמוס פרק ב' נראה שהיחס לנזירות היה חיובי, והם הוזכרו בסמוך לנביאים: "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים".
אולם בין התנאים קיימת מחלוקת האם הנזיר קרוי "חוטא" משום "שציער את עצמו מן היין", או "קדוש" על הינזרותו מהנאות העולם הזה. בהתאם לדעה הראשונה במחלוקת, מקובל היום שהיהדות אינה נוטה לעודד את הנזירות, כדברי הרב יוסף חיים מבגדד בספרו בן-איש חי: "כמו שחטא אדם הראשון וחוה היה על ידי אכילה, כן עיקר התקון יהיה על ידי אכילה" ועוד כותב כי "לא יתקדש האדם בקדושה יתרה...אלא במקום סעדה". אמרה חסידית המבטאת את היחס הבקורתי כלפי הסגפנות הפיזית אומרת כי "אין זה חכמה לצום לשם שמיים, החכמה היא לאכול לשם שמיים".
[עריכה] נזירים בהיסטוריה
מעמוס ב' ומאיכה פרק ד': "זכו נזיריה משלג צחו מחלב", נראה שהנזירות הייתה רווחת בישראל בימי התנ"ך. אולם רק שמשון מוזכר במפורש בתנ"ך כנזיר. חז"ל מזהים גם את שמואל כנזיר בגלל הפסוק "ומורה לא יעלה על ראשו". כמו כן מזוהה גם אבשלום בנו המורד של דוד המלך כנזיר, בגלל שהיה מגדל את שערו ומגלחו רק כשהיה מאוד כבד. כדוגמה לנזיר צדיק מסופר בתלמוד בבלי על נזיר שבא לשמעון הצדיק, שהיה כהן וביקש להקריב עליו קרבן. כתשובה על סיבת קבלת הנזירות ציין כי ראה שהוא יפה מדי, ולא רצה להתגאות ולכן נדר להיות נזיר ולהקריב שערו לה'.
בספר חשמונאים א' מסופר על נזירים שהסתיימה זמן נזירותם ולא יכלו להקריב את קרבנותיהם בגלל שהמקדש שומם. יוסף בן מתתיהו מספר על מספר אנשים שנדרו נזירות. ספרות חז"ל מלאה בתאורים של נדרי נזירות.
[עריכה] נזירים כיום
בתקופתנו, אחרי חורבן בית מקדש, ישנה לאדם בעיה לקחת על עצמו נזירות לתקופה מוגבלת, כי כדי לסיים אותה הוא צריך להביא קורבנות נזיר. לכן מי שידור להיות נזיר, יצטרך להיות נזיר עולם. למשל: הרב דוד כהן, הנזיר הירושלמי, תלמידו של הרב קוק היה נזיר עולם.
