ניל פוסטמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ניל פוסטמן (8 במרץ 1931 - 5 באוקטובר 2003) מחשובי התיאורטיקנים של תקשורת ההמונים, מבקר תרבות, מחנך וסופר.

פוסטמן נולד בברוקלין, ניו יורק, ארצות הברית. סיים תואר שני בשנת 1955 ועשה דוקטורט בחינוך באוניברסיטת קולומביה בשנת 1958. החל ללמד באוניברסיטת ניו יורק בשנת 1959. ייסד את מחלקת ה- media ecology בשנת 1971 בבית הספר לחינוך של Steinhardt. עמד בראש המחלקה לתרבות ותקשורת של אוניברסיטת ניו יורק עד שנת 2002. ניל פוסטמן כתב כ-20 ספרים ומעל מאתיים מאמרים בכתבי עת שונים. נפטר בפלאשינג מסרטן הריאות בשנת 2003.

[עריכה] הגותו

[עריכה] הגותו החינוכית

עטיפת ספרו המפורסם של ניל פוסטמן משנת 1985, בידור עד מוות באנגלית

פוסטמן השתייך בשנות השישים ובתחילת שנות השבעים לקבוצה שדגלה בשינוי יסודי בחינוך. שינוי שיביא לכך שהסטודנטים יתענינו בחומר הלימוד, יהנו ממנו ויחקרו אותו על ידי שאלת שאלות משמעותיות במקום להיות מוזנים בנתונים. שיטת הלימוד לא הייתה מתאימה לתקופה ולא איפשרה השתלבות התלמידים בתקשורת ההמונים. השינוי צריך היה לבוא על ידי המורים והתלמידים כדי שהתלמיד יהיה בסיום הלימודים גמיש, יצירתי וחדשני. המהפכה הרכה בחינוך, כך נקרא השינוי הזה, הייתה צריכה לחדש את מוסדות הלימוד ללא אלימות. משנת 1975 הציג פוסטמן דעה חדשה ובה בתקופה בה אין שינויים חברתיים בית הספר צריך להוביל לשינויים ואילו בתקופה בה מרובים השינויים החברתיים, בית הספר צריך להיות שמרן. בתקופתנו בית הספר צריך לאפשר מסגרת לימוד יציבה בניגוד לחינוך המנותץ המוצע על ידי הטלוויזיה ועל ידי אמצעי התקשורת האלקטרוניים. לדעתו של פוסטמן לא הייתה בכך פגיעה בגישתו הליברלית. ראה חשיבות רבה שהתלמידים יזכו להכשרה טובה באנגלית.

[עריכה] טכנולוגיה ותקשורת

פוסטמן נודע בעולם בשל ספריו הביקורתיים על הסגידה לטכנולוגיה והשפעתה השלילית של הטלוויזיה על התרבות ועל השיח הציבורי. לדעתו אנו חיים עכשיו בתקופה בה הטכנולוגיה שולטת בנו לעומת המצב בתקופות קודמות שאנו שלטנו בטכנולוגיה. לעומתו ריי קורצוויל בספרו עידן המכונות החושבות ראה מחשבים הרחבת האינטליגנציה של המין האנושי וצפה כי בשנים 2020 עד 2030 ישיגו המחשבים את היכולת של המוח האנושי. גם מרשל מקלוהן ראה בטכנולוגיה הרחבה של גוף האדם. פוסטמן ביקר את הטכנולוגיה בכלל וטכנולוגיית המידע בפרט. אותה טכנלוגיה שנראית כסיפור ההצלחה הגדול ביותר של החברה המערבית. לדוגמה, הסכסוך הישראלי ערבי לא יפתר על ידי תוספת מידע. אבל פוסטמן מבקר גם טכנולוגיות תקשורת קודמות כמו השפה, הכתב והדפוס ולא יכול היה להציע פתרון אלה תאור השתשלות הדברים מנקודת מבטו המיוחדת. ניל פוסטמן פרסם עשרים ספרים ארבעה מהם ראו אור בעברית בהוצאת ספרית פועלים והם: "אבדן הילדות", "קץ החינוך", "בידור עד מוות" ו"טכנופולין".

[עריכה] "אבדן הילדות"

פוסטמן טען בספרו "אבדן הילדות", שהצפייה של ילדים בטלוויזיה ועידן המחשבים מקצרת את גיל הילדות בכך שהיא מספקת להם מידע רב ומצמצמת בכך את מקור הסמכות של ההורים והמבוגרים ומביאה אותם להתנהג כמו מבוגרים. הוא קרא לכך "קץ הילדות". גם אלווין טופלר כתב על התקצרות גיל הילדות אבל ראה במחשבים את הסיבה העיקרית לכך. ההשוואה של טופלר היא לתחילת התקופה המכונה המהפכה התעשייתית. בתקופה זו של עיור ותיעוש מוגברים, ילדים רבים נשאו בעול הפרנסה ועבדו שעות רבות בבתי החרושת הגדולים שהוקמו זה מקרוב ודרשו כח אדם לא מיומן לעבודות שיגרתיות ולא מקצועיות במיוחד. לפי ניל פוסטמן, הטלוויזיה מעודדת צופים לשעבוד מרצון. החלפת המלה הכתובה, שהייתה בעבר הטכנולוגיה הדומיננטית, בטלוויזיה, הביאה לרידוד השיח הציבורי ולשטחיות המחשבה בכך שהיא גורמת לכך שהם ממעטים בקריאה ובכתיבה. בטלוויזיה ראה פוסטמן מכשיר מסמם בדומה לגלולות הסומא בעולם חדש מופלא של אלדוס האקסלי.

לימים נסוג פוסטמן מחלק מטענותיו על "קץ הילדות" וטען שהילדות היא שונה מבעבר, אך עדיין נשארת ילדות.

[עריכה] חשיבות הקריאה והכתיבה

התרבות המבוססת על ידיעת הקריאה והכתיבה מאופינת לדעת פוסטמן בשליטה עצמית, דחיית סיפוק, כושר חשיבה מושגי ורציף, המשכיות - עבר ועתיד, הגיון וסדר היראכי. המילה המודפסת הביאה עימה את היווצרות ההגיון, המדע, החינוך, הטכנולוגיה וה-Civilite. ניל פוסטמן מצר על כך שהדיון בטלוויזיה הוא דיון רדוד וזאת גם כאשר הנושא חשוב כמו בחירות לנשיאות, לא מתקיים דיון ממשי בין המועמדים. הדרך שהטלוויזיה מציגה נושא היא דרך של סיפור. נושא בחדשות מוצג כסיפור לרוב בן שלושים עד מאה ושמונים שניות ובממוצע פחות מדקה. הכול מוצג כמו תוכנית בידור. הדרך להצגה רצינית ומעמיקה היא על ידי הרצאה מול המצלמות וזו איננה הדרך של הטלוויזיה.לטענת ניל פוסטמן, זהו עידן הסיפור, עידן עיסקי הבידור והשעשועים. הטלוויזיה מתקשה להציג עבר ועתיד והיא מדיום המרוכז בהווה. הטלוויזיה מבטאת את עיקר התוכן בעזרת דימויים חזותיים ולא באמצעות השפה.

[עריכה] רשימת ספרים שכתב או השתתף בכתיבתם

Building a Bridge to the Eigthteenth Century: How the Past Can Improve Our Future, Knopf, 1999.
The End of Education: Redefining the Value of School, Knopf, 1995.
Technopoly: The Surrender of Culture to Technology, Knopf, 1992.
How to Watch TV News, Penguin Books, 1992.
Conscientious Objections: Stirring Up Trouble about Language, Technology, and Education, Knopf, 1988.
Amusing Ourselves to Death: Public Discourse in the Age of Show Business, Viking, 1985.
The Disappearance of Childhood, Delacorte, 1982.
Teaching as a Conserving Activity, Delacorte, 1979.
Crazy Talk, Stupid Talk: How We Defeat Ourselves by the Way We Talk and What to Do About It, Delacorte1976.
The Politics of Reading: Point-Counterpoint, International Reading Association, 1973.
The School Book: For People Who Want to Know What All the Hollering Is About, Delacorte, 1973.
The Soft Revolution: A Student Handbook for Turning Schools Around, Delacorte, 1971.
Language in America: A Report on Our Deteriorating Semantic Environment, Pegasus, 1969.
Teaching as a Subversive Activity, Delacorte, 1969.
Linguistics: A Revolution in Teaching, Delacorte, 1966.
Language and Reality, Holt, 1966.
Exploring Your Language, Holt, 1966.
The Languages of Discovery, Holt, 1965.
Language and Systems, Holt, 1965.
The Uses of Language, Holt, 1965.
Discovering Your Language, Holt, 1963.
Television and the Teaching of English, Appleton-Century-Crofts, 1961.