בידור עד מוות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

עטיפת ספרו של ניל פוסטמן, "בידור עד מוות", בעברית

עטיפת ספרו של ניל פוסטמן, "בידור עד מוות", באנגלית

בידור עד מוות, השיח הציבורי בעידן עסקי השעשועים, הוא ספרו המפורסם ביותר של ניל פוסטמן משנת 1985. הספר תורגם לשמונה שפות וביניהם גם לעברית.

בידור עד מוות עוסק בהשפעת הטלוויזיה על השיח הציבורי והשפעתו על החברה. ניל פוסטמן נעזר בשני ספרים מפורסמים המתארים דיקטטורות בעלות צורות שונות. ספרו של ג'ורג' אורוול - 1984 וספרו של אלדוס הקסלי - עולם חדש מופלא. בספר 1984 הדיקטטורה כפויה מבחוץ ובעולם חדש מופלא מרצון תחת עודף מידע ובידור. פוסטמן חושש מהמודל של הקסלי והדחף הרב להסחת הדעת. האנשים נשלטים ב-1984 בדרך של כאב ובעולם חדש מופלא בדרך של גרימת עונג. פוסטמן איננו חושש שאמריקה תהפוך לדיקטטורה נוסח 1984 אבל הוא חושש מהמודל של עולם חדש מופלא, הוא חושש שמא אלדוס הקסלי צדק. את הסחת הדעת והבידור בכל הנושאים מספקת הטלוויזיה.

לפי ניל פוסטמן הטלוויזיה מעודדת צופים לשעבוד מרצון. החלפת המלה הכתובה, שהייתה בעבר הטכנולוגיה הדומיננטית בטלוויזיה הביאה לרידוד השיח הציבורי ולשטחיות המחשבה. הטלוויזיה מתקשה להציג עבר ועתיד והיא מדיום המרוכז בהווה. המצאת הטלגרף הביאה לסיומה תקופה ארוכה בה טכנולוגית הדפוס הייתה השיטה העיקרית והחשובה של התקשורת והייתה הגורם הראשון לעודף מידע. הטלוויזיה מבטאת את עיקר התוכן בעזרת דימויים חזותיים ולא באמצעות השפה. הטלוויזיה מעדיפה צורה ומראה על תוכן. בטלוויזיה ראה פוסטמן מכשיר מסמם בדומה לגלולות הסומה בעולם חדש מופלא של אלדוס האקסלי.

[עריכה] המדיום הוא המטפורה

המטפורה היום לדעת ניל פוסטמן היא העיר לאס וגאס כי היא מוקדשת כולה לרעיון הבידור. השפה המדוברת היא שפת הבידור. כבר אפלטון הבחין שלדרך בה אנו מנהלים שיחה יש השפעה רבה על הרעיונות שנוכל להביע. סימני העשן של האינדיאנים לא יכולים לבטא טיעונים פילוסופיים ורעיונות מופשטים על טבע הקיום. חדשות היום נוצרו על ידי טכנולוגית הטלגרף והועצמו על ידי הרדיו ועל ידי הטלוויזיה. השפעת טכנולוגית הדפוס פוחתת ועיצוב התוכן נעשה בצורה המתאימה ביותר לטלוויזיה. מרשל מקלוהן כתב: "המדיה היא המסר". הדרך הטובה לראות לעומקה של תרבות היא באמצעות כלי השיחה שלה.

הדיבור הוא מדיום שלא ניתן לוותר עליו והוא העושה אותנו בני אדם. למסר יש היגד מסוים מוחשי. למטפורה יש השתמעות סמויה. השעון בן המאה ה-14 הפך אותנו למשגיחי זמן ולחוסכי זמן. גם האלף בית הציג צורה חדשה של שיחה בין בני האדם. הפילוסופיה והטיעון זקוקים לבקורת וזו מתאפשרת על ידי כתיבה. הכתיבה היא קסם ליודעי קרוא וכתוב ועכשיו עוברים לקסם האלקטרוניקה. אמצעי התקשורת שלנו הם המטפורות והן יוצרות את תוכן התרבות שלנו. השפה החזותית בידורית של הטלוויזיה שאין בה מעורבות של המאזין, מעצבת מחדש את הערכים והמושגים בכל תחומי חיינו.

[עריכה] התקשורת כאפיסטמולוגיה

אפיסטמולוגיה - תורת ההכרה - מקורות הידיעה וטיבעה. השיח הציבורי בעידן הדפוס היה לדעת ניל פוסטמו עקבי, רציני והגיוני והוא נעשה אבסורדי בעידן הטלוויזיה. במערכת המשפט משתמשים הן במילה הכתובה והן במילה המדוברת. המילה הכתובה מחושבת וזהירה ואילו המילה המדוברת משקפת טוב יותר את הלך הרוח של העד.

באוניברסיטאות ישנן עבודות ובחינות בכתב ובעל פה. מוסכם למשל שמועמד לתואר מסוגל לדבר במומחיות על עבודתו הכתובה. צורת המסירה של רעיון רלבנטית לאמיתות שלו. העולם האקדמי מעריך יותר את המילה הכתובה.

אמת לפי ניל פוסטמן היא סוג של דעה קדומה הרווחת בתרבות. האמת יותר אוטנטית כשהיא מוצגת בצורות סמליות מסוימות. היוונים הקדמונים סמכו על הלוגיקה ועל הסתמכות על הנחות שאינן זקוקות להוכחה. גלילאו טען ששפת הטבע כתובה בלשון המתמטיקה. שינוי אמצעי התקשורת אינו מביא לשינוי המבנה הנפשי של האנשים. מדיום חדש יוצר צורות חדשות של אמירת אמת. הטלוויזיה לא נותרת ללא מענה. הדפוס הפך לאפיסטמולוגיה נילווית ומשנית. הטלוויזיה לדעת פוסטמן מזהמת את השיח הציבורי למרות שהיא גם מקור של נחת ופתרון לפעמים לבדידות ויש לה פוטנציאל של תיאטרון להמונים. פוסטמן טען שהדומיננטיות של הטיפוגרפיה הייתה יתרון יותר מאשר מחיסרון ורוב מושגינו על חינוך, ידע, אמת ומדע נוצרו על ידי המילה המודפסת. פוסטמן רואה את מכבש הדפוס כמטפורה וכאפיסטמולוגיה ליצירת שיח רציני ורציונלי.

[עריכה] השיח הציבורי כבידור

הטלוויזיה לדעת ניל פוסטמן פוגעת בחירות של התלמיד לקרוא, היא אינה מחרימה ספרים, אלא פשוט מסלקת אותם. הטלוויזיה הפכה את הבידור לאידיאולוגיה של השיח הטלוויזיוני. כל תוכנית ואפילו הרצינית ביותר נתפסת כבידור ואין מניעה להפסיקה באמצע לפרסומות. הפוליטיקה, החדשות, תכניות הדת, כלכלה וחברה ותכניות אחרות התאימו עצמן לשפת הבידור של הטלוויזיה. הטלוויזיה משמשת כתוכנית לימודים, היא מלמדת ומאמנת את מחשבתם ואת אופיים של הצעירים ומתחרה בתוכנית הלימודים של בית הספר עד כדי כך שהיא קרובה למחות אותה כליל. הוראה ובידור אינם ניתנים להפרדה בטלוויזיה. פוסטמן מציע להגביר את המודעות של המורים לתפקיד השלילי של הטלוויזיה על ידי קריאת הספר שלו. הוא מניח שהמצב אינו חסר תקווה אף שהוא מבוסס על אמונה נאיבית ואולי מיסטית ביעילות החינוך.

הטלגרף, הצילום וביתר עוצמה הטלוויזיה בסיוע העיתונים מביאים מידע רב שרובו לא נחוץ ואין בו שימוש, מידע המשמש לבידור. לדעת פוסטמן השיח הציבורי מתאפיין באי רלבנטיות, אין אונות ואי לכידות. המידע הפך לסחורה. השפה החדשה היא שפה של כותרות סנסציוניות וסיסמאות. הצילום לדעת פוסטמן אינו מציג רעיון או מושג ואינו עוסק בבלתי נראה ובמופשט. התצלום אינו יוצא מהקשרו, בניגוד למילה הכתובה. התשבץ, החידון, מסיבות הקוקטייל הם דרך בידור והסחת הדעת בעזרת עודף המידע.

[עריכה] למה צחקנו במקום לחשוב

הטכנולוגיה לדעת ניל פוסטמן, איננה נייטרלית. כל טכנולוגיה באה לעולם עם תוכנית לשינוי חברתי. שינויים טכנולוגיים בתקשורת יש בהם יותר אידיאולוגיה והשפעה משינויים טכנולוגיים אחרים כמו שינויים בתחבורה. השפעת הטלוויזיה רבה יותר מהשפעת המכונית. תשדורת הדימויים הביאה למהפכה תרבותית - אידיאולוגיה ללא מילים ולה קהל נאמן המאמין באי נמנעות של הקידמה ושל הטכנולוגיה ושהטכנולוגיה היא הכח המניע מאחורי ההתקדמות. הטלוויזיה, כמו בעולם חדש מופלא של אלדוס האקסלי, גורמת לנו שאיננו יודעים למה צחקנו ולמה הפסקנו לחשוב. אבל איננו שואלים למה צחקנו במקום לחשוב. השאלה של פוסטמן שנותרה ללא תשובה בספר היא כיצד להשתמש בחינוך כדי לשלוט בטכנולוגיה, כיצד נוכל להשתמש בחינוך כדי לשלוט בטלוויזיה ובמחשב ובכך אפשר יהיה ללמוד ולפרש את סמלי התרבות שלנו.

ניל פוסטמן שהלך לעולמו בשנת 2003, כיהן כראש המחלקה לתרבות ולתקשורת באוניברסיטת ניו יורק, ונודע בעולם בשל ספריו הביקורתיים על הסגידה בארצות הברית לטכנולוגיה והשפעתה השלילית של הטלוויזיה על התרבות והשיח הציבורי. ספריו של ניל פוסטמן שראו אור בעברית הם: טכנופילין, בידור עד מוות, קץ החינוך ואבדן הילדות.