עילוי (לימוד)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עילוי הוא כינוי פנימי בעולם הישיבות הנועד לתאר תלמיד חזק וחריף במיוחד, אדם הניחן ביכולת שכלית גבוהה ויכולת התמדה וזכרון טובים במיוחד. המושג "עילוי" אינו אחיד בכל מקום. יש המגדירים עילוי ביכולת ניתוח שכלית של מהלכים לוגיים בתלמוד (יכולת עיונית) ויש המגדירים אף יכולת זכרון טובה כמרכיב בסיסי (יכולת בקיאותית). פעמים רבות מסומנים העילויים עוד מגיל צעיר.
הרב יהודה לייב מימון בספרו "שרי המאה" (הסוקר בין היתר את עולם הישיבות באירופה) הביא שיש שאמרו במליצה על בעל יכולת שכלית טובה אבל שאינו מתמיד "עלוי" ראשי תיבות "עינים להם ולא יראו". דבר הבא להמחיש את הצורך במימוש היכולת ולא רק הסתפקות ביכולת פוטנציאלית.
[עריכה] דירוג העילויים
במקומות שונים דרגו את העילויים באופן שונה ובשמות שונים, אם כי ברוב המקומות. ההגדרות שימשו יותר בישיבות בעבר אך כיום משמש המושג לתיאור כללי ולא מדויק. (לבד מחסידות צאנז).
- בישיבת וולוז'ין היה דירוג של עילויים לפי רמת התמדה ויכולת שכלית[1]:
-
- "בחור טוב"
- "רבע עילוי"
- "חצי עילוי"
- "עילוי".
- בישיבת חכמי לובלין הדירוג היה שונה אשר נבחן לפי כמות הידע של התלמיד (היינו היו שהוגדרו כ"עילוי" אבל דרגתם נמדדה עם פרמטר נוסף לדוג' "צורבא מרבנן עילוי")[2]:
-
- "תלמיד הישיבה"
- "צורבא מרבנן"
- "היתר הוראה"
- "תעודת רב"
- לפי הרב יחזקאל אברמסקי עילוי בעל יכולת בקיאותית נחשב החל מידע של שש מאות דפי גמרא (מתוך 2711 דפים בגמרא)[3]
- בישיבות בהונגריה וביחוד בצאנז הייתה הגדרה של "מורנו", בעוד שבשאר המקומות בהונגריה לא הייתה הגדרה ברורה. בצאנז ההגדרה הייתה (ועודנה) מי שנבחן בעל פה על אלף דפי גפ"ת ומעלה[4].
