עקרון (עיר מקראית)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עקרון היא הצפונית מבין ערי הפלשתים.
בחלוקת הארץ, עקרון ניתנה לבני שבט יהודה (יהושע טו; פס' י"א, מ"ה-מ"ו), אך במקום אחר (שם יט; פס' מ"ג) היא ניתנת לבני שבט דן. תקופת מה הייתה עקרון בידי בני ישראל, אך נכבשה מחדש על ידי הפלשתים.
לאחר שארון הברית נפל לידי הפלשתים, חששו בני עקרון להכניסו לעירם ושלחו אות לבית שמש. לאחר מות גולית ברחו הפלשתים עד שערי עקרון. תושבי עקרון סגדו במקדשם לבעל זבוב, אל שגם מלך ישראל, אחזיה, דרש בו כשהיה חולה.
בשנת 721 לפנה"ס לכד את העיר סרגון השני, מלך אשור ובשנת 701 לפנה"ס נכבשה שוב, הפעם על ידי סנחריב מלך אשור שהעמיד עליה כמלך את פאדי.
אלכסנדר בלאס העניק את עקרון ליונתן החשמונאי בשנת 147 לפנה"ס.
חוץ מאשר בתנ"ך מוזכרת העיר גם בכתובות "אסרחדון" ו"אשורבניפל".
לפי "אבזביוס" בתקופת המאה ה-3 ישבו יהודים בעקרון.
קיימת מחלוקת לגבי מיקומה המדויק של עקרון הקדומה, אך מרבית המומחים נוטים לזהות אותה עם חרבת אל מוקנע. מיקומים נוספים שהוצעו הם: "כפר קטרה" ו"תל אל בטאשי".
השם נשתמר בכפר הערבי "עאקיר", שננטש במלחמת העצמאות, שעל חורבותיו נבנתה קרית עקרון. המושבה מזכרת בתיה כונתה בעבר לתקופה מסוימת בשם "עקרון".
