פסולת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

פח אשפה ציבורי גדול

פסולת או אשפה היא חומר לא רצוי ושאין בו שימוש עוד ועל כן מושלך או ממוחזר. כמו כן, הפסולת היא תוצר בלתי נמנע של החברה האנושית המודרנית. הגידול הדמוגרפי והעלייה ברמת החיים וברמת הצריכה תובעים מחיר סביבתי כבד, הן במשאבי הטבע והן בהצטברותה של פסולת מוצרי הצריכה שלנו.

[עריכה] כמה פסולת אנו מייצרים

במדינת ישראל, גדלה כמות הפסולת בשיעור של כ־5% כל שנה. כל תושב מייצר בממוצע כשני ק"ג אשפה בכל יום. בסך הכול מצטברת פסולת בכמות של יותר מחמישה מיליון טונות בשנה. לשם השוואה, כמות זו שווה למילוי מגדלי עזריאלי 50 פעם. בשנת 2002 ייצר כל אדם בישראל 1.7 ק"ג ליום בממוצע, שהם כ־620 ק"ג לשנה. לפני עשר שנים כמות הפסולת הממוצעת עמדה על 1.1 ק"ג בלבד.

כמות הפסולת המיוצרת במושבים חקלאיים או בבתים פרטיים גדולה פי שניים לערך מכמות הפסולת המיוצרת בדירות בעיר הגדולה (3.4 ק"ג בממוצע לעומת 1.7 בממוצע). לעליה ברמת החיים תפקיד משמעותי בהגדלת כמות הפסולת; הערים העניות ביותר, בני ברק וירושלים, הן גם "החסכניות ביותר בפסולת" (1.3 ק"ג לנפש בממוצע) בעוד בתל אביב הממוצע עומד על 2.8 ק"ג לנפש.

הרכב האשפה באחוזים מראה כי החומר האורגני הרקבובי מהווה 37.81% מכלל האשפה הביתית והוא דומיננטי במשקל האשפה בישראל. לעומת זאת, נפח חומרי הפלסטיק למיניהם, 34.49% מהנפח הכולל, מהווה את מרכיב הנפח הגדול ביותר באתרי האשפה. זהו אחוז גבוה של חומר אורגני יחסית למדינות מערביות ועל ידי הפרדה פשוטה של האשפה ניתן לנצל אותו לקומפוסט.

[עריכה] הטיפול בפסולת

מערך הטיפול בפסולת מוצקה כולל שלושה שלבים עיקריים:

אצירה - אחסון הפסולת במכלים בסמוך למקום ייצור הפסולת
איסוף והובלה - איסוף הפסולת בכלי האצירה והובלתם ישירות או דרך תחנת מעבר לאתר טיפול או סילוק
טיפול או סילוק הפסולת - טיפול וסילוק סופי של הפסולת באופן שאינו יוצר מפגעים סביבתיים

בעולם המערבי מקובלת כיום שיטת הטיפול המשולב בפסולת המוצקה, המורכבת מחמש חוליות. באמצעות שיטה זו מנסים להגיע לפגיעה מינימלית בסביבה ולעלות כלכלית וחברתית מופחתת, כדי לצמצם את כמות הפסולת המגיעה להטמנה, זאת בהנחה שאין פתרון יחיד אופטימלי. נקבע סדר עדיפויות לטיפול בפסולת כאשר הטמנה היא במקום האחרון כפתרון אין ברירה.

הפחתה במקור
שימוש חוזר
מיחזור
הפקת אנרגיה מפסולת
הטמנה

שלושת השלבים הראשונים הם תלויי מודעות ציבור וארגונים ירוקים מקדמים את הטמעתם. הם נקראים שלושת ה־R או בעברית שלושת ה־ל:

Reduce - להפחית
Reuse - להשתמש מחדש
Recycle - למחזר

אליהם נוהגים להוסיף עוד שתי דרכי פעולה באחריות הציבור:

Repair - לתקן
Refuse - לסרב לקנות

[עריכה] הטיפול בפסולת בישראל

פח אשפה ציבורי קטן

בעבר נהגו הרשויות המקומיות לפנות את הפסולת המיוצרת בתחומן למזבלה המקומית וכתוצאה מכך צמחו הרי פסולת ברחבי הארץ. הרי האשפה גרמו למפגעים נופיים קשים, למפגעי ריח, לפגיעה בערך הקרקע, למפגעי זיהום אוויר עקב השריפות החוזרות ונשנות שפרצו באתרים אלו, ומעל הכול, תשטיפי הפסולת חלחלו לאדמה וזיהמו את מאגרי המים המועטים של מדינת ישראל. כמו־כן, הם גרמו להתרבות מזיקים ומפיצי מחלות ומשכו ציפורים שסיכנו נתיבי תעופה.

כיום, כ־85% מהפסולת הנוצרת בישראל עוברת להטמנה ב־28 אתרים ברחבי הארץ. מרבית האתרים הפועלים בארץ עומדים בסטנדרטים המחמירים של המשרד לאיכות הסביבה. במרביתם קיימות תשתיות שונות כדוגמת איטום, מערכות לאיסוף וטיפול בתשטיפים, גזים ועוד. הסיבה העיקרית להשתרשות שיטת ההטמנה בארץ היא עלות כלכלית זולה - כ־10 דולר לטון לעומת 30 דולר לטון בארצות הברית - ומרחקי ההטמנה הקצרים יחסית.

עם זאת, גם להטמנה יש חסרונות, כבזבוז משאב הקרקע היקר, אפשרות חלחול למי תהום ועלויות שינוע גבוהות. בעיה נוספת היא איתור שטחי הטמנה חדשים, קושי הנובע גם מסיבות סביבתיות, אך בעיקר בשל תופעת ה־NIMBY (כלומר Not In My Back Yard). איש אינו רוצה אתר פסולת בחצר האחורית שלו ותמיד יהיה מי שיתנגד. בהיעדר מקומות הטמנה חדשים, בעוד שנים מספר נמצא עצמנו ללא פתרון לפסולת שאנו מייצרים.

המשרד לאיכות הסביבה יצר תוכנית מדיניות שמטרתה מתן עדיפות לשיטות הטיפול המשולבות (צמצום, שימוש חוזר, מיחזור, הפקת אנרגיה) במטרה להקטין עד לחצי את כמויות הפסולת המועברות להטמנה, באופן הדרגתי עד לשנת 2010. לשם כך יש ליצור תשתית מתאימה לטיפול בכל סוג פסולת בנפרד ולדאוג לכך שהציבור והרשויות ישתתפו בתהליך. דוגמה לכך היא הפרדה שנעשית בין פסולת בניין, גזם ופסולת ביתית. הסדרת המטמנות גם מעלה את מחיר ההטמנה ומגדילה את כדאיות המיחזור.

[עריכה] תמ"א 16

תוכנית מתאר ארצית לטיפול בפסולת; הוחל לעבדה ב־1974 ואושרה לראשונה ב־1989.

התמ"א קבעה עקרונות לצמצום מספר אתרי הפסולת בארץ כדי למזער את פוטנציאל הזיהום. כמו־כן, קבעה עקרונות ליצירת אתרים חדשים בתקנים מחמירים. התוכנית אימצה את עקרונות הטיפול המשולב, כדי לצמצם את היקף ההטמנה.

התוכנית צמצמה את 500 אתרי הפסולת שפעלו בארץ, חלקם הגדול ללא רשיון, ל־3 אתרי הטמנה עיקריים ו־16 אתרי הטמנה מקומיים בלבד. באתרים אלה גם אמורים לקום מתקני מיון פסולת, צמצום נפח פסולת, קומפוסט ומפעלי אנרגיה מפסולת ומיחזור.

רק בשנת 1993 החלטת ממשלה בנושא הביאה לתחילת יישום התמ"א. כיום כמעט כל המזבלות הקודמות, לרבות אתר חיריה בגוש דן נסגרו והוכרז על אתר דודאים בנגב כאתר הטמנה מרכזי.

[עריכה] הפחתת פסולת במקור

הפחתה במקור הנה הדרך הפשוטה והזולה ביותר להפחתת כמויות הפסולת, על ידי אימוץ מספר עקרונות בסיסיים:

העדפת מוצרים ללא אריזה מיותרת
קניית אריזות ענק ושקיות מילוי
הפחתת השימוש בשקיות חד פעמיות המחולקות בכל מקום
העדפת רכישת מוצרים בעלי תו ירוק
קניית מוצרים חסכניים ביצירת פסולת

ההשקעה בחקיקה, בחינוך ובהעלאת המודעות נמוכה בהרבה מההשקעה בטיפול בפסולת ולכן הדבר משתלם כלכלית. להפחתה במקור יש יתרון רב מבחינה סביבתית על פני מיחזור, הדורש השקעת אנרגיה רבה בפסולת.

דוגמה טובה להפחתת כמויות פסולת במשרד ובבית יכולה להיות צמצום השימוש בנייר באמצעים פשוטים כגון: הגברת השימוש בדואר אלקטרוני, צילום והדפסה דו צדדיים או תכנות מכונת הפקס כך שלא תוציא אישור עבור כל שליחת פקס בנפרד. דברים אלו ניתנים לביצוע בעלויות מזעריות ורובם אף חוסכים כסף לאורך זמן.

[עריכה] שימוש חוזר

שימוש חוזר מתייחס למוצרים אשר נאספים בדרכים שונות לאחר השימוש, במטרה לעשות בהם שימוש חוזר לצורך אותה מטרה לה נוצרו. השימוש החוזר מהווה גם הוא אמצעי להקטנת כמויות הפסולת המגיעות להטמנה. מצד שני, יש להשקיע הרבה כדי שהמוצר יהיה שמיש שוב ולעתים ההשמשה גורמת לבזבוז מים ניכר או לזיהום רב המבטלים את ההשפעה החיובית.

בישראל קיים שימוש חוזר במספר תחומים:

בקבוקי בירה 0.5 ליטר
בקבוקי מים מינרלים 5 ליטר למתקני שתייה
אריזות קרטון ופלסטיק לתוצרת חקלאית
אריזות פלסטיק לאספקת מוצרי מזון (לחם, חלב)
משטחי עץ
צמיגי משא ואוטובוס העוברים חידוש לשימוש חוזר
טונרים ומחסניות דיו

[עריכה] הטמנת פסולת

הבסיס לטיפול המשולב בפסולת מוצקה הינו הטמנה במטמנות מוסדרות, ללא יצירת מפגעים סביבתיים. ככל שנפעל לצמצום כמות הפסולת, תמיד תשארנה שאריות להטמנה.

אתר הטמנה מוסדר חייב שיהיו בו תשתיות למניעת מפגעים סביבתיים כגון:

איטום קרקעות האתר למניעת זיהום קרקע וזיהום מי תהום
מערכת לאיסוף וטיפול בתשטיפים ("מיצי זבל")
מערכת לאיסוף וטיפול בגזים

הפסולת המוטמנת מפוזרת על פני השטח בשכבה בעלת עובי אחיד, מהודקת ומכוסה בשכבת כיסוי. עם תום השימוש נסגר האתר ועובר תהליך שיקום למניעת מפגעים בעתיד.

[עריכה] פסולת בניין

כמות פסולת הבניין הנוצרת בישראל בשנה מוערכת בכ־7.5 מליון טון (כמות זו גדולה בכ־140% מכמות הפסולת הביתית הנוצרת בשנה בארץ). לאתרי פסולת מוסדרים מגיעים כמיליון טון בלבד, שאר הפסולת מושלכת באופן פראי בשטחים פתוחים, בשדות ובצדי דרכים, דבר הגורם למפגעים סביבתיים רבים. כיום כל רשות מקומית מחויבת לדאוג לאתר פסולת בניין ולאכוף את הפניית הפסולת על הקבלנים. בפועל אכיפה זו לוקה בחסר.

[עריכה] פסולת מסוכנת

פסולת מסוכנת מוגדרת כפסולת אשר בלי טיפול מתאים יכולה לגרום נזק לאדם הבא עימה במגע. מפעלים תעשייתיים מייצרים פסולת מסוכנת רבה בתהליך הייצור כחומרים מלבינים ורעלים ומחויבים לטפל בהם. פחות ידוע שגם הפסולת הביתית מכילה פסולת מסוכנת רבה אשר אינה מופרדת ולבסוף מגיעה למזבלות ולמטמנות. חומרי ניקוי, חומרי הדברה ורעלים אחרים, צבעים ודבקים, מוצרי אלקטרוניקה, מדי חום (כספית), חומרים לרכב, שמנים, כדורי נפטלין, נורות פלורסנט, טרפנטין, תרופות ישנות וסוללות הם דוגמאות לכך. אדם מייצר כ־5 ק"ג פסולת מסוכנת בשנה וכ־5 ק"ג נוספים של פסולת אלקטרונית.

מוצרים אלו מכילים בין השאר מרכיבים כדוגמת מתכות כבדות, ציאנידים וחומצות, שעלולים להזיק לאדם ולסביבה אף בכמויות מזעריות.

כיום אין איסוף פסולת מסוכנת ביתית בארץ. בעולם מקובל לעשות ימי איסוף פסולת מסוכנת בערים אשר מרוכזים פעמיים בשנה. החברה לשירותי איכות סביבה ברמת חובב אוספת פסולת מסוכנת ממספר יישובים קטנים שבסביבתה כפיילוט, על ידי בחירת אדם אחראי על הנושא ביישוב והצבה של מתקן איסוף נעול עם שעות פתיחה מוסדרות.

[עריכה] סוללות

כל אזרח בישראל צורך כ־9 סוללות לשנה המצטברות לכ־1.1 ק"ג סוללות למשפחה בממוצע.

הסוללות מכילות חומרים מסוכנים - בעיקר מתכות כבדות: כספית, ניקל, קדמיום, עופרת, אבץ, מנגן, ליתיום ואחרות. החומציות הגבוהה של האשפה במזבלות רגילות גורמת לשחרור החומרים הרעילים מתוך הסוללה, ואלה נשטפים עם הגשמים אל האדמה ועלולים לחלחל אל מי התהום. לא ניתן לנקות את המתכות הכבדות ממי התהום והן מוסיפות להפיץ זיהום זמן רב לאחר שהשתחררו ולגרום לסגירת בארות מחשש לסרטן.

המשרד לאיכות הסביבה החל כבר בשנת 1994 בתהליך של איסוף סוללות משומשות מהציבור והעברתן להטמנה מסודרת באתר לפסולת מסוכנת ברמת חובב. בכל מקרה מומלץ להעדיף ולהשתמש בסוללות "ירוקות", אשר מכילות כמות מופחתת של כספית.

[עריכה] חוקים לטיפול בפסולת

[עריכה] חוק איסוף ופינוי פסולת למיחזור, התשנ"ג - 1993

חוק המסמיך את המשרד לאיכות הסביבה לתת צווים ותקנות לייעול המיחזור ולאכיפתו. במסגרת החוק אושרו ב־1998 תקנות המחייבות רשויות מקומיות לפעול להפחתת הפסולת המיוצרת בתחומן והמועברת להטמנה בהתאם ליעדים הבאים:

10% לפחות עד יום 31 בדצמבר 1999
15% לפחות עד יום 31 בדצמבר 2000
25% לפחות עד יום 31 בדצמבר 2007

[עריכה] חוק הפיקדון על מיכלי משקה, התשנ"ט - 1999

חוק הפיקדון על מכלי משקה, התשנ"ט - 1999 התקבל בכנסת ביום 19.4.1999 ונכנס לתוקפו ב־1.10.2001. החוק הוא פרי יוזמה פרטית של ח"כ דדי צוקר, אברהם פורז ומרינה סולודקין. החוק חל רק על מכלי משקה אשר קיבולתם מעל 100 מיליליטר ומתחת ל־1.5 ליטר, למעט שקיות ומכלי משקה העשויים נייר. מכלי המשקה החייבים בפיקדון ע"פ החוק מהווים כ־65% בלבד מסך מכלי המשקה ומהווים כ־4% ממשקל הפסולת העירונית וכ־8% מנפחה.

החוק נועד לשיפור רמת הניקיון ברשות הרבים, הקטנת כמות הפסולת המיוצרת והמוטמנת באתרים לסילוק פסולת ועידוד, תמרוץ ושימוש במכלי משקה הניתנים למיחזור ולשימוש חוזר. עם זאת, כל עוד הוא לא חל על בקבוקי ליטר וחצי, ערכו להפחתת ההטמנה מוערך כשולי.

צרכן שיש בידו מיכל משקה ריק מסומן רשאי להחזירו לכל בית עסק שבו מוכרים מכלי משקה מלאים מאותו סוג ולקבל את דמי הפיקדון ששולמו בעדו, בסך 25 אגורות. בית העסק חייב לקבל מידי הצרכן את המכל ולשלם את דמי הפיקדון. בדיעבד מסתבר כי האזרח הפשוט לא טורח בדרך כלל בעבור סכום פיקדון כה קטן ויעדי החוק מושגים באמצעות "אספני מיכלים" שהפכו זאת למקצוע ובאמצעות איסוף מאורגן של גופים התורמים את הכסף לעמותות.

[עריכה] חוק אריזות

החוק נמצא בשלב חקיקה כרגע. ועדת התקינה כוללת גופים שונים: משרדי ממשלה, נציגי התעשייה, לשכות המסחר, השלטון המקומי וגופים ירוקים, וזאת במטרה להביא להליך חקיקה מתוך הסכמה.

פסולת האריזות בישראל נאמדת בכ־700,000 טון בשנה. כמות זו מהווה כ־14% ממשקל הפסולת וכ־33% מנפחה. במערב אירופה ובארצות הברית מהווה פסולת האריזות כשליש מסה"כ הפסולת הביתית על בסיס משקלי. במהלך 30 השנים האחרונות עלתה באופן ניכר כמות פסולת האריזות, מעבר לשיעור עליית נפח הפסולת הכולל, בעיקר במדינות מפותחות. תהליך זה חייב מדינות מפותחות לבצע תכנון וניהול מדיניות יחודיים לטיפול בפסולת זו, לרבות חקיקה מתאימה.

הרעיון העומד מאחורי חוקי אריזות הינו העברת האחריות לניהול הטיפול בפסולת אריזות מהשלטון המרכזי אל היצרנים המייצרים ומשתמשים באריזות. חוק האריזות יחול על כל סוגי האריזות ולא רק על מכלי המשקה הקטנים מ־1.5 ליטר. החוק אינו קובע את הדרכים להשגתם של יעדי המיחזור, כך שהתעשייה והמסחר ימצאו את הדרך האופטימלית מבחינה כלכלית וארגונית להשגת היעדים.

[עריכה] היטל הטמנה

מטרתו לשקף את המחיר האמיתי של הטמנת פסולת, הכולל גם עלויות חיצוניות ולא רק את העלויות הישירות של טיפול בפסולת באתר. דוגמה לעלויות חיצוניות: זיהום אוויר ומים, עלויות מהובלת הפסולת וירידת ערך הקרקע.

היטל זה יאפשר לבטא את העלויות האמיתיות של ההטמנה וישקף את העלויות החיצוניות ואת התנגדות הציבור אשר מקשה על הקמת מטמנות חדשות. מדיניות הממשלה היא לקדם שיטות טיפול בפסולת חסכוניות בשימושי קרקע. המחיר הנמוך של הטמנת פסולת כיום, ללא היטל הטמנה, מונע קידום של חלופות להטמנה. במקרים רבים טיפול בפסולת בשיטות חלופיות כגון מיחזור או פל"א אינו כדאי כלכלית, עקב קיומה של אפשרות להטמנה במחיר נמוך. מצב זה ישתנה עם הטלת היטל ההטמנה.