ציונות מעשית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הציונות המעשית טענה כי יש לעודד עליית יהודים לארץ ישראל, ותמכה בגאולת קרקעות והתישבות (עירונית וחקלאית). בעלי אידאולוגיה זו אמרו שיש ליישב את העם היהודי על אדמתה מבלי להַתנות את ההתישבות באישור האומות (גם אם לא קיבלו צ'רטר). זרם זה טען כי יש ליישב את ארץ ישראל גם ללא תנאים מדיניים מראש.
זרם זה האמין שרק עלייה, התיישבות וכיבוש הקרקע הם שיכריעו את המאבק, דהינו שקביעת עובדות בשטח עצמו חשובה יותר ממאמצים דיפלומטיים. הסיסמא שלו היה "במקום שבו עוברת המחרשה, שם יהיה הגבול". ובהשראתו הוקמו יישובי חומה ומגדל שנבנו ללא הסכמת הבריטים, תוך שהם מנצלים פרצה בחוק המנדטורי.
המאבק בין זרם זה לזרם המדיני החריף לאחר מותו של הרצל. בעקבות ביטולה של תוכנית אוגנדה הוחלט להגביר את העבודה בארץ ישראל, הקמתו של המשרד הארץ-ישראלי ביפו בשנת 1908 בראשות ד"ר ארתור רופין הייתה נקודת מפנה בדרכה של התנועה הציונית. בקונגרס הציוני ה-8 בהאג בשנת 1907 הציע חיים ויצמן את מיזוג שני הזרמים לכדי זרם מאוחד ואיתן, הציונות הסינתטית.
