צילה דראפקין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

צילה דראָפקין, נכתב גם: ציליה, ובאנגלית Celia Dropkin, ‏ (5 בדצמבר 1887 - 18 באוגוסט 1956), משוררת יידיש, שכתבה גם ברוסית. היא נולדה בשנת 1887, בעיר בוברויסק, שבבלארוס. נפטרה בניו יורק, בשנת 1956.

צילה דראפקין קיבלה בילדותה חינוך דתי מסורתי, אך בנעוריה למדה גם השכלה כללית ועזבה את הדת. בתום לימודיה אף הספיקה לשמש כמורה, בוורשה, לעת קצרה. בשנת 1907 היא נקלעה לעיר קייב שבאוקראינה, שם נספחה אל חוג מעריצותיו של הסופר אורי ניסן גנסין. בהשפעתו של גנסין החלה צילה לכתוב שירה ברוסית. השיר "והיה כי ישוב מנודו ובא אל ארצי" נכתב רוסית באותה תקופוה על ידה, תורגם לעברית בידי גנסין, הוכנס לסיפורו הגדול "אצל", והפך לנכס צאן ברזל של הספרות העברית.

היא הצטרפה לתנועת הבונד, ובעיר הומל הכירה התאהבה וגם נישאה לחבר הבונד שמעיה דראפקין. בשנת 1912 הוכרחה המשפחה הצעירה להגר לאמריקה, בשל רדיפות המשטרה הצארית.

בהגיעה לניו יורק הצטרפה צילה דראפקין לחוג משוררי היידיש, ופיתחה קריירה ענפה של עיתונאות, סיפורת וסיפורים בהמשכים, שנדפסו בעיתונות היידיש באמריקה ובתפוצות. אבל את עיקר כוחה נתנה לשירתה. שיריה נגעו בנושאים רבים, מבעד לנקודת התצפית הנשית. כך למשל, היא הייתה אם לשישה ילדים, ושיריה בנושא היו גלויים ואמיצים.

שירתה מצטיינת בהבעה נשית ארוטית, גלויה וחריפה, שהקדימה את עידן השירה הנשית המודרנית. שיריה תורגמו לאנגלית, בין השאר, גם בידי המשוררת והחוקרת קתרין הלרשטיין. אחדים משיריה גם הולחנו והושרו. שירה המפורסם ביותר באנגלית נקרא "גבירת הקרקס", שנכתב במקורו ביידיש, ותורגם לאנגלית בכמה גירסאות על ידי כמה משוררים. בשירה זה צילה דראפקין ממשילה את חייה ואת חיי האשה, לחייה של גבירת הקרקס, הנישאת מעל קהלה ומתנסה בפחדי מוות ותקווה לחיים.

צילה דראפקין לא הייתה משוררת פורה במיוחד, ומהדורה כוללת של שיריה ביידיש נדפסה לאחר מותה. המהדורה נאספה כונסה ונערכה בידי בני משפחתה. שירים בודדים בלבד מיצירתה תורגמו ללשונות זרות, חוץ מהאנגלית, וכמעט שלא נדפסו מחוץ לארצות הברית. מבחר משיריה, בתרגום לעברית פרי עטו של מנחם פרי, הופיע ב"סימן קריאה". על שירתה של צילה דראפקין, ועל חייה, נכתבו מאמרים רבים, ביידיש, באנגלית ובעברית.

[עריכה] שירה של צילה דראפקין המובא בכתבי אורי ניסן גנסין

וְהָיָה כִּי יָשׁוּב מִנֻּדּוֹ וְיָבוֹא אֶל אַרְצִי,

אֲנִי אֶהְיֶה שְׁלֵוָה.

וְכִי יִפְקֹד בֵּית אִמִּי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְּפָנָיו –

שׁוּב אֶרְאֶה בְּפָנָיו,

אֲנִי אֶהְיֶה שְׁלֵוָה.

וְכִי יַבִּיט אֵלַי –

גַּם כִּי יַבִּיט אֵלַי וְאֶל מִסְתְּרֵי נַפְשִׁי, כְּשֶׁהִבִּיט,

בְּרַחֲמָיו הָרְחוֹקִים וּבְתוּגַת הַנֶּפֶשׁ הַגְּדוֹלָה שֶׁל גֶּבֶר –

כַּגִּבּוֹר, הַלּוֹבֵשׁ אֶת מַדָּיו, אֲנִי אֶלְבַּשׁ שַׁלְוָה אֲפֵלָה.

וְכִי יוֹשֶׁט לִי יָדוֹ לְשָׁלוֹם –

אֲקַבֵּל גַּם יָדוֹ לְשָׁלוֹם :

אֲקַבֵּל בְּרוּחַ שׁוֹקְטָה אֶת יָדוֹ הַגְּדוֹלָה,

אֶת יָדוֹ הַחַמָּה, הַחוֹבְקָה וְדוֹחָה בַּטּוּחוֹת,

וְזֵכֶר לֹא יִהְיֶה לְאוֹתוֹ הָרֶטֶט שֶׁבְּכַפִּי שֶׁלִּי,

אֲנִי אֶהְיֶה שְׁלֵוָה ...

וְאוּלָם

אִם יִגְרֹם מַזָּלִי וְהוּא יִפְקֹד אֶת נָוִי וְגַם יִשְׁכַּב בַּלַּיְלָה

אִתִּי וּבְצֵל קוֹרָה אַחַת – בֵּית אִמִּי,

אָז אָקוּם בַּדְּמָמָה בַּלַּיְלָה וַאֲגַשֵּׁשׁ בַּלָּאט וּבִבְהוֹנוֹת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת

וְאֶמְצָא מִשְׁכָּבוֹ בָּאֹפֶל –

אֲנִי אֶמְצָא מִשְׁכָּבוֹ בָּאֹפֶל !

וְהָיָה בִּהְיוֹתוֹ סָרוּחַ לְפָנַי, וְאָחוּז בְּתֹהוּ תַּרְדֵּמָה

וִיצוּרָיו חֲרֵדִים מֵחֶדְוַת הַמְּנוּחָה כִּי גָבְרָה,

לֹא יַכִּיר וְלֹא יָחוּשׁ וְנַפְשׁוֹ לֹא תַּחֲלֹם קִרְבָתִי,

אֶשְׁתַּחֲוֶה וְאֶשַּׁק לוֹ בְּחָזֵהוּ –

אָסִירָה בַּלָּאט קְצֵה הַשְּׂמִיכָה וְאֶשַּׁק לוֹ בְּחָזֵהוּ ...

וּתְהֵא זוֹ הַנְּשִׁיקָה נְשִׁיקַת אִישׁ הָרוֹצֵחַ אֶת נֶפֶשׁ :

אֶת דָּמוֹ אֶסְבְּאָה בַּנְּשִׁיקָה הַלֵּזוּ !

וִיהֵא זֶה הַדָּם לִי, לְהַשְׁקִיט בּוֹ צְמָאִי.

וּלְרִפְאוּת יְהֵא לִי, לְהַשְׁקִיט בָּהּ תַּאֲוַת נֶפֶשׁ גַּלְמוּדָהּ וְחוֹלָה,

מְיַלְּלָה כִּזְאֵבָה בְּחוֹרָהּ, בְּיִסּוּרִים לְאַהֲבָה

וְחוֹבְקָה אֲבָנִים דּוֹמֵמוֹת,

נֶפֶשׁ חֲרֵדָה וְנִשְׂרֶפֶת בְּלַהֲבָהּ לִנְשִׁיקָה שֶׁבְּאַהֲבָה

וְנָשֹׁק לֹא נָשָׁקָה – – –

לְמִיּוֹם גִּיחָהּ לִצְמֹא וְלַחֲלוֹת לְאוֹר שֶׁמֶשׁ –

וְאֶל אַחֲרֵי בְּלוֹתָהּ ...

מתוך הסיפור "אצל"

[עריכה] ספריה

• אין הייסן ווינט, לידער, ציליע דראפקין, ניו יארק, 1935.

[עריכה] מאמרים על יצירתה

• זכרונות צילה לוין-דראפקין על א.נ. גנסין, תרגם מכתב-היד ביידיש והוסיף מבוא והערות שלמה צוקר, נדפס באורי ניסן גנסין, מחקרים ותעודות, 1986.