קול פורטר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קול אלברט פורטר (אנגלית: Cole Porter) (9 ביוני 1891 - 15 באוקטובר 1964) היה מלחין ופזמונאי אמריקאי, יליד אינדיאנה. בין יצירותיו הנודעות הקומדיות "נשקיני קייט" (1948) (מבוססת על "אילוף הסוררת" של שייקספיר), "חמישים מיליון צרפתים" ו"הכל הולך", כמו גם שירים כמו "לילה ויום", I Get a Kick Out of You ו-I've Got You Under My Skin . פורטר נודע בשיריו המתוחכמים (הנבזיים, לפעמים), בחריזה המוצלחת ובצורות המורכבות שלו. ארווינג ברלין נהג להזכיר את "בגין דה בגין" במילים "השיר הארוך, הארוך ההוא".
תוכן עניינים |
[עריכה] השנים הראשונות
פורטר נולד בפרו, אינדיאנה, לרקע פרוסטנטי עשיר; סבו מצד אמו, ג'יימס א. קול, היה ספקולנט פחם וקורות עץ, שמשל במשפחת בתו. מוזיקה הייתה, לקול הצעיר, דרך מילוט מיד הברזל של סבו. אמו של קול עודדה אותו להתחיל בהכשרה מוזיקלית בגיל צעיר; הוא למד לנגן בכינור בגיל 6, בפסנתר בגיל 8 ואת האופרטה הראשונה שלו כתב (בעזרת אמו) בגיל 10. אמו של קול, קייט פורטר, הכירה בכשרונותיו של בנה וטיפחה אותם. היא שינתה את תאריך הולדתו החוקי מ-1891 ל-1893 כדי שייראה מתקדם מכפי גילו. סבו של פורטר רצה שהנער ילמד משפטים ולשם כך שלח אותו בשנת 1909 לאוניברסיטת ייל.
בשנותיו בייל כתב קול שירי סטודנטים, ביניהם את שירי הקרב של קבוצת הכדורגל "ייל בולדוג" ו-"בינגו אלי ייל", שעדיין מנגנים אותם בייל עד עצם היום הזה. בשנותיו בייל כתב קול פורטר 300 שירים.
פורטר עשה שנה אחת, 1913, בבית הספר למשפטים בהרוורד, אחר עבר ללמוד אמנות ומדעים; זאת, לפי שמועה בלתי מבוססת, בהמרצת אחד המרצים שלו בבית הספר למשפטים.
בשנת 1915 הופיע שירו הראשון בברודוויי, "אסמרלדה", ברביו "ידיים למעלה". מיד לאחר הצלחה זו בא כישלון. הפקת ברודוויי הראשונה שלו, "קודם אמריקה" (למילים של לורנס ריגס), נסגרה כעבור שבועיים. קול פורטר החל לחוש בטעם הדחייה, כשהצגות רביו שכתב להן שירים התגלו ככשלונות קולוסליים בזו אחר זו. אחרי שרשרת כשלונות זו, נשא פורטר את רגליו והסתלק לפאריז, שם מכר שירים וחי מקצבה, חלקה מסבו וחלקה מאמו.
[עריכה] פאריז ונישואים
פורטר היה שקוע בכתיבת שירים ומכירתם ובארגון "נשפיות נוצצות" כשארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה בשנת 1917. הוא הרבה בנסיעות ברחבי אירופה, נהנה מחיי חירות, נהג פזרנות בכספו ובילה בנעימים עם אי-אילו מן הנודעים בקרב אנשי הרוח והאמנים באירופה. פורטר היה חבר מייסד של הדור האבוד, שבין חבריו היו ארנסט המינגוויי, גרטרוד סטיין, עזרא פאונד ואחרים.
פורטר האמין, שחיי הנועם המוגנים שלו יימשכו באין מפריע. הוא לא התגייס לצבא, אך לעיתונות אהב לספר, שהצטרף ללגיון הזרים הצרפתי. למעשה, עבד למען קרן סיוע והחזיק בארונו מבחר מדי צבא תפורים למידתו, שאותם לבש כשנחה עליו הרוח. בדרך כלל, העדיף סגנון חיים של נער שעשועים.
בשנת 1918 פגש את לינדה לי תומס, גרושה עשירה מלואיסוויל, קנטקי, שהייתה מבוגרת ממנו ב-8 שנים; השניים נישאו ב-1919. על אף נטיותיו הדו-מיניות, שלא נשמרו בסוד, היוו נישואיהם ניגוד מרנין לקשר היחסים הקלוקל, שלינדה תומס אך זה נחלצה ממנו. היא הייתה יפה, אהבה מסעות ועושרה היה רב ועצום. כמו כן הייתה מארחת מזהירה, בעלת חוש טבעי לסגנון ולאיכות, ופורטר נהנה ללמוד ממנה.
[עריכה] מסילה צדדית
שלא כבני זמנו ג'ורג' גרשווין וארווינג ברלין, פורטר לא הצליח בשנותיו הראשונות בברודוויי. אבל כמי שנולד ונישא לעושר, לא הרגיש בחסרון כיס ובילה את רוב שנות ה-20' בחיי מותרות באירופה. עם זאת, הוא לא ישב בחיבוק ידיים אלא המשיך ללכתוב. כמה מן השירים שכתב אותן שנים היו בהמשך ללהיטים.
ריצ'רד רוג'רס, באוטוביוגרפיה שלו, "בימות מוזיקליות" מספר אנקדוטה על פגישה עם קול פורטר בונציה בתקופה זו. פורטר ניגן לפניו כמה מחיבוריו ורוג'רס התרשם ושאל אותו, מדוע איננו מיוצג בברודוויי, כיון שלא ידע, שפורטר כתב כבר הצגות אחדות שנחלו כישלון.
בסוף שנות ה-20' חזק פורטר לברודוויי ופיצה על הזמן האבוד.
[עריכה] שנות הביניים
פורטר הציג את עצמו מחדש לברודוויי במחזמר "פאריז" (1928), שבו שובץ אחד משירי "הרשימה" הגדולים ביותר שלו ,Let's Do It, Let's Fall In Love הצגתו הבאה, בהמשך לנושא הגאלי הזה, הייתה "חמישים מיליון צרפתים" (1929), שבה היו כמה שירים פופולריים, ביניהם You Do Something To Me ו-You've Got That Thing לסיום העשור, ב-30 בדצמבר 1929, נפתחה ההצגה Wake Up And Dream,שבפרטיטורה שלה נכלל What Is This Thing Called Love? שלוש הצגות אלה הביאו לו הכרה, מצד הביקורת וקהל המאזינים, כפזמונאי בעל שנינות ותחכום נדירים.
שנות ה-30' היו עשור הזהב של פורטר, שבו הוציא מחרוזת להיטים והצגות מצליחות. הוא פתח את העשור ברביו "הניו-יורקרים" (1930), שכלל שיר על יצאנית, "אהבה למכירה". המילים נחשבו מפרושות מדי לרדיו של אותם ימים, אבל בהמשך התקבלו כתקניות.
היצירה הבאה הייתה הצגת הבימה האחרונה של פרד אסטר, "גירושים עליזים" (1932). בהצגה זו שובץ הלהיט, שיהיה אולי לשירו הנודע ביותר של פורטר, "לילה ויום".
ב"הכל הולך", (1934), השתתפה לראשונה אתל מרמן, שהופיעה לאחר זאת בעוד חמישה ממחזות הזמר שלו. הוא אהב את קולה הרם והמתכתי וכתב שירים רבים שהבליטו את סגולותיה.
ב"יובל" (1935), שנכתב עם מוס הרט בשעת מסע שיט סביב העולם, לא היה הצלחה גדולה, אבל היו בו שני שירים שתפסו את מקומם בין שירי אמריקה הגדולים - ,בגין דה בגין" ו-"סתם אחד מאותם דברים".
פורטר כתב גם מוזיקה לסרטי להוליווד "נולדה לרקוד" (1936) ובו השירים "קל לאהוב" ו"את מתחת לעורי" ו"רוזאלי" (1937), שכלל את "בדמי הלילה".
[עריכה] השנים המאוחרות
קול פורטר נפגע קשה בתאונת רכיבה ועד סוף ימיו נזקק לטיפולים וסבל מכאבים. אף על פי כן המשיך לכתוב מחזות זמר מוצלחות בין 1938 ל-1944. שני כשלונות ב-1944 וב-1946 הביאו את הקהל למחשבה, שקול פורטר סיים את הקריירה, אך ב-1948 נכתב "נשקיני קייט", שעלה על כל שאר יצירותיו במידת הפופולריות שזכה לה. ההצגה זכתה בפרס טוני למחזמר הטוב ביותר ופורטר זכה בפרס למלחין ולכותב המילים הטוב ביותר. "נשקיני קייט" כלל הרבה שירים שהיו ללהיטים ופורטר חזר לפסגה.
עד שנת 1952 כתב עוד כמה מחזות זמר, מהם מצליחים ומהם פחות, אך בסופו של דבר גברו עליו פגיעותיו. אחרי סדרת ניתוחים ממושכת ברגלו הימנית, לא הייתה בררה אלא לקטוע אותה ולהחליף בתותבת בשנת 1958. טרגדיה זו באה לאחר מות אמו בשנת 1952 והמאבק של אשתו במחלת הנפחת בשנת 1954. צירוף התלאות שבא על המלחין האגדי היה מעל כוחותיו. הוא לא כתב ולו שיר אחד נוסף בשארית חייו, שעברו עליו בהתבודדות יחסית מן הבריות מלבד חבריו הקרובים ביותר.
קול פורטר מת באי-ספיקת כליות בגיל 73 בסנטה מוניקה, קליפורניה ונקבר בבית העלמין מאונט הופ בעיר מולדתו באינדיאנה.
חייו תוארו בסרט "לילה ויום" של מייקל קרטיז משנת 1946, בכיכוב קרי גרנט ואלקסיס סמית, שנשא אופי פנטסטי כמעט, וכן, באופו מציאותי יותר, בסרטו של אירווין וינקלר משנת 2004 בכיכובם של קווין קליין בתפקיד פורטר ואשלי ג'וד בתפקיד לינדה.
