קונצ'רטו גרוסו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
במוזיקה, קונצ'רטו גרוסו הוא הסוג הראשון של הקונצ'רטו, שהיה שכיח מאוד בסוף המאה ה-17, ועד אמצע המאה ה-18. הכנרים והמלחינים האיטלקיים: טורלי, קורלי, טארטיני וויוואלדי היו אלה שהמציאו את צורה זו, ואלה שהשתמשו בה רבות.
בקונצ'רטו גרוסו מופיעה קבוצת מיתרים קטנה בתפקיד הסולו, לעומת קבוצת מיתרים יותר גדולה, או תזמורת מיתרים כולה. קבוצת הסולו נקראת קונצ'רטינו או קונצ'רטנטה, ואילו הקבוצה הגדולה שמה "ריפיינו"(=מלא) או "גרוסו". יש סבורים כי השם "גרוסו" ניתן לו משום שבתפקיד הסולו מופיעה קבוצה, ולא יחיד בלבד. שני הגושים משמיעים שיח-נגינתם לסירוגין, או גם ביחד.
החיבור מורכב על פי רוב מארבעה פרקים (לעתים יותר) המנוגדים באופיים: לארגו (רחב), אלגרו (שמח), אנדנטה (רגוע), ואלגרו (שמח). צורה זו מזכירה את צורת הסונטה הכנסייתית והקאמרית. בעוד שהצורה "אלגרו, אנדנטה-אלגרו" היא צורת הפתיחה האיטלקית.
עם התפתחותה של צורת הסונטה, שקעה צורת ה"קונצ'רטו גרוסו", והקונצ'רטו תפס את מקומו. במאה ה-20 החלה נטייה לחדש את הצורה הזאת" בלוך, קז'נק ומארטינו כתבו קונצ'רטות "גרוסו".
