קרב לפנטו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| קרב לפנטו | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||||||
|
|||||||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||||||
| הליגה הקדושה: מדיניות נוצריות בראשות ונציה | האימפריה העותומנית (הצי התורכי) | ||||||||||||
| מפקדים | |||||||||||||
| דון חואן מאוסטריה | עלי פחה | ||||||||||||
| כוחות | |||||||||||||
| 316 אוניות, מתוכן כ-100 אוניות מטען, 30000 לוחמים | 290 אוניות, 25000 לוחמים | ||||||||||||
| אבדות | |||||||||||||
| 17 אוניות, 7500 איש | 240 אוניות, 30000 איש | ||||||||||||
קרב לפנטו הוא קרב ימי גדול בין צי "הליגה הקדושה" הנוצרית שכללה את הכוחות המאוחדים של ונציה, ספרד ומדינת האפיפיור, לבין הצי התורכי (האימפריה העות'מנית) שהתרחש בשבעה באוקטובר 1571 ליד עיר החוף היוונית לפנטו (כיום נפפקטוס (Nafpaktos)). היה זה הקרב הימי הגדול האחרון בהיסטוריה בין ציי אניות מלחמה המונעות במשוטים. הקרב התרחש בסמוך לחופו הצפוני של המצר המקשר בין מפרץ פטראס למפרץ לפנטו (כיום מפרץ קורינתוס).
תוכן עניינים |
[עריכה] כוחות
"הליגה הקדושה" היה איחוד של מספר מדינות קתוליות באזור הים התיכון ומטרתו שבירת השליטה העותומנית במערב הים התיכון השותפים העיקריים בו היו ונציה, מדינות בית הבסבורג; ספרד, נאפולי, וממלכת שתי הסיציליות, מדינת האפיפיור, ומספר מדינות קטנות: גנואה, סאבוי, מסדר אבירי מלטה ואחרים. לרשות הכוחות הנוצריים, בפיקודו העליון של דון חואן עמדו יותר מ־200 אוניות רובן "גליאות" - ספינת משוטים בגודל בינוני וביניהן 6 "גליאסות" שהיו ספינות משוטים ענקיות עם מאות חיילים על סיפונן. סה"כ מנה הצבא הנוצרי כ־30,000 חיילים (מלבד החותרים).
הצי שעמד לרשותו של עלי פחה ,המפקד העליון של צי האימפריה העות'מאנית, נתמך גם על ידי אולוץ' עלי ושודד הים שירוקו עמד על כ־290 אוניות, רובן גליאות ובהן יותר מ־25,000 חיילים, מלבד החותרים.
הכוחות היו שקולים למדי, כי למרות היתרון המספרי של התורכים בכמות האוניות, האוניות הנוצריות היו גדולות יותר וחמושות טוב יותר. בנוסף לכך, החימוש האישי של האירופאים היה כבד יותר והיו להם כלי ירי רבים יותר. קרב לפנטו היה הקרב הימי הגדול האחרון עד לעידן הקיטור, שבו רובן המכריע של האוניות לא הונע בכוחם של מפרשיהן, אלא תמרנו בעצמן (על ידי מאות חותרים, רובם שבויים או פושעים אזוקים) בלא התחשבות בכיוון או עוצמת הרוח, והגיעו לעתים אף למהירות של 7 קשר.
[עריכה] פריסה
הצי הנוצרי התחלק ל־4 פלגות שסודרו בקו מהדרום לצפון, כאשר פלגה אחת נשארה בעתודה. בקצה הצפוני, הקרוב ביותר לחוף, הייתה הפלגה השמאלית שמנתה 53 גלאות, רובן מוונציה והונהגה בידי אגוסטינו ברבריגו. הפלגה המרכזית, תחת פיקודו של דון חואן עצמו, מנתה 62 גלאות. הפלגה הימנית, בקצה הדרומי, מנתה גם היא 53 גלאות והייתה תחת פיקודו של אנדריאה דוריה. שתי גליאסות הוצבו בחזית של כל אחת מהשייטות העיקריות. פלגת עתודה, תחת פיקודו של אלוורו דה באזאן ושמטרתה לעזור ולתמוך היכן שיידרש הוצבה מאחורי הצי (כיוון מערב) ומנתה 38 גלאות - 30 מאחורי הפלגה המרכזית ו־4 מאחורי כל אחת מפלגות הצד.
הצי התורכי גם כן התפצל למספר פלגות. הפלגה הימנית כללה 54 גליאות ושני גליאוטים (גליאה קלה ומהירה) ועמדה בקרבת החוף תחת פיקודו של שירוקו. במרכז, תחת פיקודו של עלי פחה, 61 גליאות ו־32 גליאוטים, בקצה הדרומי והרחוק מהחוף, 63 גליאות ו־30 גליאוטים, תחת פיקודו של אולוץ' עלי. כמו כן הייתה גם עתודה של 8 גליאות, 22 גליאוטים וכ־64 אוניות קטנות יותר מאחורי (בכיוון מזרח) השייטת המרכזית.
[עריכה] מהלך הקרב
שני המערכים התנגשו זה בזה חזיתית, הגליאות השייכות לפלוגה המרכזית והשמאלית הקדימו את הקו הנוצרי והצליחו להטביע 2 אוניות תורכיות ולפגוע בכמה נוספות לפני שהצי התורכי השאיר אותם מאחור בתותחיהן. כשהקרב החל גילה דוריה שהפלוגה של אולוץ' עלי מתפרשת דרומה יותר מאשר זו שלו, לכן פנה דרומה כדי להמנע מאיגוף, עלי הערים עליו, שב על עקבותיו ותקף את הקצה הדרומי של השייטת המרכזית.
בצפון הצליח שירוקו להיכנס בין הפלגה הצפונית הנוצרית ובין החוף, ברבריגו נהרג על ידי חץ, אבל הצי ונציאני החזיק את הקווים. גם הפלגה המרכזית החזיקה את הקווים והסבה אבדות קשות למרכז התורכי. בדרום נכנס דוריה סוף סוף לקרב עם כוחותיו של אולוץ', בינתיים יצא אולוץ' למתקפת בזק על הפלגה הנוצרית המרכזית, בראשן של 16 גליאות והצליח לשבות שש גליאות ביניהן גם את "קאפיטנה" של מסדר אבירי מלטה כשהוא הורג כל מי שעל הסיפון. הגעתו של כוח העתודה של אלוורו הצליחה לשנות את מהלך הקרב הן במרכז והן בכנף של דוריה, אולוץ' נאלץ לסגת עם 16 גליאות ו־24 גליאוטים ולנטוש את האוניות שנלקחו.
במהלך הקרב הצליחו הנוצרים לעלות על סיפונה של ספינת הפיקוד המוסלמית עליה ניטש קרב קשה בין חיילים ספרדים לתורכים משבע גליאות. פעמיים נהדפו הנוצרים, אך בפעם השלישית, עם התגבורת שהגיעה עם אלוורו הצליחו להכניע את הספינה, עלי פחה נהרג וראשו נערף, בניגוד לרצונו של דון חואן. בכל מקרה, ראשו של פחה על החנית שבספינת הדגל הנוצרית היווה מכה אנושה למוראל של הכוחות התורכים. הקרב כולו ארך כשלוש שעות והסתיים בסביבות ארבע אחר הצהריים.
[עריכה] תוצאות הקרב
אבידות הנוצרים הסתכמו ב־17 אוניות ובכ־7,500 אנשים שנהרגו בקרבות פנים אל פנים. אבידות התורכים הגיעו לכ־30,000 איש, חיילים וחותרים ורק כ־50 מאוניותיהם נמלטו. הנוצרים שבו 110 אוניות ויותר ושחררו כ־15,000 עבדים-חותרים. בגלל התפרקותה של הליגה הנוצרית לא היו לקרב לפנטו תוצאות מיידיות. ונציה אף כרתה שלום עם התורכים (ב־1573), שהחלו לבנות מחדש את כוחם הימי במהירות ותבוסתם לא מנעה מהם לכבוש את המבצרים מסביב לטוניס. אך למרות זאת, מאז התבוסה לא היו נתונים יותר חופי אירופה הנוצרים לאיום מוסלמי ממשי, ונשבר כוחה של האימפריה העות'מאנית, במיוחד בחלק המערבי של הים התיכון.
בקרב לפנטו השתתף גם הסופר הספרדי הנודע מיגל דה סרוונטס, מחברו של הספר "דון קישוט" שאף נפצע בקרב ואיבד את יכולתו להשתמש בידו השמאלית.
