גליאה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גליאה היא אוניה המונעת בעיקר על ידי משוטים, כלומר בכוחם של שרירים. רוב הגליאות השתמשו גם בתרנים ומפרשים ככוח הנעה משני.
גליאות מסוגים שונים היו אוניות המלחמה הראשיות בים התיכון מאז זמנו של הומרוס ועד התפתחותה של תותחנות ימית יעילה, במאות ה – 15 וה – 16. גליאות נלחמו במלחמותיהן של כל הממלכות העתיקות העיקריות שלחופי הים התיכון: פרס, יוון, קרתגו, ורומא, עד המאה ה-4. אחרי נפילת האימפריה הרומית, המשיכו הגליאות (אם כי בהיקף מעט יותר מצומצם) להיות אוניות המלחמה העיקריות של הממלכות שראו עצמן כיורשות האימפריה הרומית, ובעיקר האימפריה הביזנטית. במקביל הרכיבו הגליאות את ציי המלחמה של המדינות המוסלמיות החדשות. מדינות חדשות בים התיכון, ובמיוחד ונציה, פיזה וגנואה החיו את השימוש בגליאות מהמאה ה-14, עד שאניות הקרב בעלת המפרשים – אוניית הקו (ship of the line) הפכה אותן למיושנות ולכלי מלחמה שעבר עליו הכלח; הן שימשו עדיין בתפקידים שוליים עד לכניסת ההנעה בעזרת קיטור. קרב לפנטו (1571) היה אחד הקרבות הימיים הגדולים והאחרונים שבהם היו הגליאות כלי המלחמה העיקרי.
תוכן עניינים |
[עריכה] גליאות בעת העתיקה
[עריכה] הגליאות הראשונות
גליאות הפליגו בים התיכון כבר מהאלף ה-3 לפנה"ס. היוונים והפיניקים היו יורדי הים הראשונים שבנו והפעילו ספינות סוחר בעלות מפרש מרובע. אוניות המלחמה הראשונות מתוארות ביצירותיו של הומרוס ובציורים, ועל פי תיאורים אלה הן היו בעלות שורה אחת של חותרים בכל צד (בתוספת למפרש) – החותרים הוסיפו מהירות ויכולת תמרון.
למלחים באותה תקופה היו מעט מאוד כלים לניווט. מצפנים הוכנסו לשימוש אלפי שנים לאחר מכן, במאה ה-13, והתפתחותם של מכשירי ניווט כמו סקסטנט וכרונומטר, יחד עם המתמטיקה הדרושה כדי לקבוע את קו האורך וקו הרוחב הייתה עוד יותר מאוחרת. המלחים בתקופות קדומות אלו ניווטו לפי השמש והרוח; החל מהאלף ה-1 לפנה"ס כבר היה ניווט על פי הכוכבים ידוע ליורדי הים, ואיפשר ניווט בלילה, אך עדיין ללא מגע עין עם החוף היו הספינות מאבדות את דרכן. המשמעות לגבי בנית הספינות הייתה, שהתכונה החשובה ביותר לספינות הייתה יכולת התמרון, כדי לאפשר להן שיט צמוד לחוף דרך האיים; מעבר לכך, היכולת לשמור על מהירות, ללא תלות ברוח, בשייט בשעות היום, גם היא הייתה חשובה ביותר (כדי למנוע מצב שספינה תלויה ברוח תמצא עצמה מרוחקת מהיבשה ללא יכולת תמרון וניווט). משוטים היו המענה הטכנולוגי הטוב ביותר לבעיה.
[עריכה] גליאות בעלות 50 משוטים
התפתחות איל נגיחה ימי בסביבות שנת 800 לפנה"ס שינתה את אופייה של הלוחמה הימית. עד אז התמקדה הלחימה בין שתי ספינות בקרב פנים אל פנים: הספינות היו למעשה מתנגשות זו בזו, ואז היו המלחים – הלוחמים שבכל ספינה – מנסים לעלות על ספינת האויב ולהכריע אותה בטקטיקות ושיטות של קרב יבשה. איל הנגיחה הותקן בחרטומן של גליאות, ונועד לפגוע בספינת האויב פגיעה אנושה מתחת לקו המים, או לגרום נזק חמור למשוטים; כעת הניצחון בקרב היה של הספינות בעלות יכולת התמרון הטובה יותר והמהירות הגבוהה יותר.
קיים ספק האם הגליאות המובסות הוטבעו ממש; המילה "טבעה" ביוונית יכולה להתפרש כ"ספוגה במים", וישנם תיאורים על גליאות מנצחות שגררו אחריהן את הספינות המובסות, בתום קרב. יש לזכור, שקשה מאוד להטביע ספינה עשויה מעץ, וגם במלחמות הנפוליוניות, אלפי שנים לאחר מכן, רוב הספינות המנוצחות נלכדו על ידי האויב, ורק מיעוטן טבעו או התפוצצו.
בניית גליאה יעילה הציבה בעיות טכנולוגיות קשות. ספינה המפליגה במהירות גבוהה יוצרת גל מתחת לחרטומה, ועליה לבזבז אנרגיה משמעותית כדי לטפס על הגל, המקשה על התקדמותה, ולפיכך הגברת המהירות דורשת אנרגיה רבה. ככל שהספינה ארוכה יותר, היא יכולה להגיע למהירות גבוהה יותר לפני שהיא נתקלת בבעיה זו, אך הטכנולוגיה שהייתה קיימת בתרבויות הים התיכון הקדומות הקשתה על בניית ספינות ארוכות. בתהליך של ניסוי וטעייה הגיעה המונורמה – גליאה בעלת שורה אחת של חותרים בכל צד – למבנה של פנטקונטר, ספינה באורך של כ-38 מטרים, עם 25 חותרים בכל צד (בסך הכול 50 חותרים, ומכאן שמה). להערכת חוקרים, אוניה כזו הייתה יכולה להגיע למהירות של כ-9 קשרים – 18 קמ"ש, מהירות הנופלת רק בקשר אחד בערך מזו של סירות משוטים תחרותיות היום. אורכה של הספינה דרש מבוניה למתוח כבלים בין החרטום לירכתיים, כדי לאפשר חלוקה נכונה של העומס.
[עריכה] בירֶמות וטרירמות
ערך מורחב – טרירמה
בסביבות המאה ה-6 לפנה"ס או ההמאה ה-7 לפנה"ס השתנה התכנון של הגליאות. בוני ספינות, כנראה בפניקיה, הוסיפו שורה שנייה של משוטים מעל השורה הראשונה, מעין קומה שנייה, ויצרו ספינה בשם בירמה (bireme; המונח כנראה לא היה בשימוש באותה תקופה). היוונים העתיקו את הרעיון, ולאחר זמן לא רב הוסיפו שורה שלישית של חותרים, ויצרו גליאה שנקראה טרירס" (trieres, מותאמת לשלושה). הרומאים קראו לתכנון זה טרירמיס (triremis, באנגלית – trireme).
כאמור, מקורו של החידוש כנראה בפיניקיה. תוקידידס טוען שהחידוש שייך לבונה הספינות אמינוקלס מקורינתוס, בערך בשנת 700 לפנה"ס; הרודוטוס הוא הראשון שהעיד על השתתפותן של טרירמות בקרב: הוא מזכיר שפוליקרטס, טירן סאמוס החזיק טרירמות בצי שלו בשנת 539 לפנה"ס.
בתחילת המאה ה-5 לפנה"ס התמודדו ערי המדינה היווניות מול האימפריה הפרסית; זו האחרונה עשתה שימוש בספינות ששכרה מערים פניקיות שהיו תחת שלטונה. אתונה הביסה את צי הפלישה הראשון בקרב מרתון בשנת 490 לפנה"ס. כשהגיעו הידיעות ליוון על התארגנות צבא פרסי עצום באסיה הקטנה, החלו היוונים בהרחבת הציים שלהם: בשנת 480 לפנה"ס החל מנהיג אתונה, תמיסטוקלס בתוכנית לבניית 200 טרירמות; כנראה שהפרויקט הוגשם באורח די מלא, שכן, כמדווח, השתתפו 180 טרירמות אתונאיות בקרב סלמיס בשנת 480 לפנה"ס, קרב שבו הובס צי הפלישה הפרסי.
טרירמות לחמו בקרבות הימיים של המלחמות הפלופונסיות, כולל קרב אגוספוטמי בשנת 405 לפנה"ס, קרב שהשלים את תבוסתה של אתונה בידי ספרטה ובנות בריתה, והיה למעשה סיום המלחמה הפלופונסית השנייה.
[עריכה] קווינקורמות ופולירמות
במאה ה-4 לפנה"ס, אחרי המלחמות הפלופונסיות, הורגש בציי המלחמה השונים מחסור בחותרים בעלי ידע וניסיון מספיקים כדי לאייש מספר גדול של טרירמות. נוצר אם כן צורך בהמרת הידע והמקצועיות שהיו דרושים להפעלת טרירמות, בסוג חדש של גליאה שתדרוש כוח פיזי ולא יותר. דיוניסוס מסירקוז החל לבנות טטררות (קוואדרירמות) ופנטררות (קווינקוורמות). היסטוריונים מודרניים מסבירים, שהמספרים המתארים גליאות אלו לא היו מספר שורות המשוטים, כפי שהיה בטרירמות ובבירמות, אלא מספר החותרים היושבים בכל צד. כך, קוואדרירמות – ספינות של ארבעה – לא נשאו ארבע שורות משוטים, אלא היו ספינות בעלות שורת משוטים אחת, כאשר כל משוט מופעל על ידי ארבעה חותרים, או שתי שורות משוטים עם שני חותרים למשוט, או שלוש שורות משוטים, כאשר בשתי שורות חותר אחד מפעיל משוט, ובשורה העליונה שני חותרים מפעילים משוט. כנראה שהיו ספינות מכל אחד מהסוגים הללו.
במקביל לשינויים אלו, התחוללו גם שינויים בטקטיקה הימית; הציים הלוחמים נשענו יותר על השתלטות על ספינת האויב (על ידי היצמדות עליה ועלייה על סיפונה) ועל הפיכת הגליאות לפלטפורמות הנושאות ארטילריה. במלחמות הדיאדוכים (322 – 281 לפנה"ס), המלחמות שבין יורשי אלכסנדר מוקדון, נבנו גליאות גדולות יותר ויותר; השיא היה בימיו של דמטריון הראשון, מלך מוקדון, שבנה ספינות של ששה עשר חותרים לכל משוט (!)
למרות זאת, עדיין נעשה שימוש בטרירמות ובאוניות קטנות יותר. הליבורניים (תושבי ליבורניה, חבל ארץ הנמצא בקרואטיה של היום נודעו אצל הרומאים כשודדי ים, שפשטו בכל רחבי הים האדריאטי. ספינותיהם היו מעין טרירמות קטנות וקלות יותר, ונקראו בפי הרומאים ליבורנות. אוניות אלו הוכיחו עצמן כיעילות למדי בקרב נגד האוניות הכבדות יותר, הודות ליכולת התמרון הגבוהה שלהן. בקרב הימי הגדול האחרון של העת העתיקה, קרב אקטיום, בשנת 31 לפנה"ס, ניצח הצי של אוקטבינוס, שהורכב בעיקר מספינות קלות ובעלות יכולת תמרון גבוהה, את הצי של אנטוניוס, שספינותיו היו כבדות ומגושמות יותר. הקיסרות הרומית שלטה מעתה בים התיכון כולו; ציי מלחמה גדולים הפכו מיותרים. עד שנת 325 לא היו יותר גליאות בעלות שורות רבות של משוטים.
[עריכה] גליאות בזמנים מאוחרים יותר
[עריכה] גליאות בימי הביניים
גליאות התפתחו בצפון אירופה מספינות הויקינגים. הספינות הארוכות (longships) של הויקינגים הונעו על ידי מפרש, אך כאמור בצופן אירופה הוסיפו להן משוטים. בין 1263 ל-1500 השתמשו מלכים בסקוטלנד בגליאות, לקרב ולהובלה בתוך נחלותיהם הימיות. נחלות אלו כללו את החוף המערבי של סקוטלנד, את האיים ההברידיים (הנמצאים ממערב לאי הבריטי, במקביל לחוף של סקוטלנד), ואת החוף הצפון-מזרחי של אירלנד. הגליאות שימשו לקרבות ימיים ולתקיפת מבצרים וטירות שהיו על החוף. הציים השונים נבנו בדרך שהייתה מקובלת בתקופה הפיאודלית (ראו:פיאודליזם) – הוסאל היה מחויב לספק לסניור ספינות במספר ובעוצמה מסוימת.
ציורים של גליאות שנמצאו חרוטים על אבני מצבה משנת 1350 ואילך מראים פרטים על תכנונן של ספינות אלו. החל מהמאה ה-14 החלו בוני הספינות להעדיף התקנת משוט-הגה להיגוי הספינה (כלומר: משוט אחד המחובר לירכתי הספינה, שבהטייתו ימינה או שמאלה יכול ההגאי לכוון את האונייה) על פני היגוי בעזרת המשוטים; שינוי זה חייב גם עיצוב מחדש של הירכתיים. מסמך משנת 1624 ניתן ללמוד על כמה סוגי גליאות שהיו בשימוש: גליאה רגילה הייתה בת 18 עד 24 משוטים, בירלין (כנראה ממילה בנורבגית שמשמעה "ספינת מטען") – בת 12 עד 18 משוטים, ולימפד (כנראה שיבוש המילים בגאלית לונג פאדה, שמשמעו ספינה ארוכה – באופן מוזר, המשמעות הפוכה: לונג פירושו ספינה, ופאדה – ארוכה) – ספינה קטנה עוד יותר.
[עריכה] גליאות בזמן הרנסאנס
הגליאות זכו לעדנה מחודשת במאה ה-14, עם התרחבות השפעתה של ונציה בים התיכון, כתגובה לנוכחות הימית הגוברת והולכת של תורכיה אחרי שנת 1470. הגליאות של ימי הביניים היו פשוטות יותר, עם שורה אחת של משוטים, ושלושה חותרים לכל משוט.
הגליאסה (מהון בתורכית) הייתה גליאה גדולה, שפותחה מגליאות משא. הגליאות המסחריות כבר לא היו כלכליות בתקופה זו, לאחר הכנסתן לשירות של ספינות מסחר מונעות במפרשים. מכיוון שכך, הוסבו גליאות אלה לשימוש צבאי, וככאלה היו גדולות יותר מהגליאות הרגילות, שהיו קלות יותר וקטנות יותר. הגליאסות נשאו מספר רב יחסית של תותחים, כ – 50, שהיו ממוקמים בצידי הספינות, בין המשוטים. היו להן עד 32 משוטים, כשכל משוט הופעל על ידי מספר חותרים, עד חמישה. היו להן, בדרך כלל, שלושה תרנים; ונציה השקיעה מאמץ רב בניסיון להקנות לגליאסות מהירות רבה ככל האפשר, כדי שתוכל להתמודד עם גליאות רגילות. לגליאסה היו הרבה יותר מפרשים מגליאה רגילה, והיה לה כוח אש רב יחסית לגליאה רגילה. הגליאסה הייתה יכולה להתמודד עם ספינת אויב צד מול צד, כמו ספינות הקו, דבר שגליאה רגילה לא הייתה יכולה לעשות. למעשה, זה היה דגם מעבר בין הגליאה לספינת המלחמה המונעת בידי מפרש, אוניית קו.
יחסית נבנו מעט גליאסות, אך תרומתן לקרב לפנטו הייתה משמעותית וסייעה מאוד לצי הנוצרי לנצח; כמה גליאסות שהיו יכולות לעמוד במסע באוקיינוס הצטרפו לארמדה הספרדית ב – 1588.
בים התיכון, שבו מזג האוויר נוח יותר והרוחות חזקות פחות, המשיך השימוש בגליאות ובגליאסות מן רב לאחר שנחשבו למיושנות, במיוחד בוונציה ובתורכיה. זאת, גם בשל הצורך להפליג במים רדודים, צורך העולה רבות בים התיכון ופחות בחופי האוקיינוס האטלנטי. ואולם, עם השנים, יצאו גם אלה משימוש, וספינות הקו החלו לתפוס את מקומן. ספינת הקו הונציאנית הראשונה נבנתה ב-1660.
[עריכה] סופן של הגליאות
במאה ה-15 הופיעה ספינת המלחמה המונעת בכוח הרוח שבמפרשיה, אוניה שהייתה יכולה להפליג באוקיינוס, לשאת חימוש כבד, ולהפליג – בכוח מפרשיה המתקדמים – גם בזוויות קרובות לכיוון הרוח. ספינת המלחמה דחקה את רגליה של הגליאה עד שהפכה אותה למיושנת, למעט בפעולות שדרשו קרבה לחוף, וגם אז רק במזג אוויר שקט.
הגליאות השתתפו בפעם האחרונה בקרב ימי בים התיכון בשנת 1770, בקרב בין הצי הרוסי לצי התורכי. במלחמת העצמאות של ארצות הברית, בשנת 1776, השתתפו גליאות בקרבות ימיים בודדים; ובמלחמה בין רוסיה לשבדיה ב – 1790 הופיעו גליאות בקרב בפעם האחרונה, בים הבלטי.
[עריכה] עבדים בגליאות
בגליאות העתיקות הופעל כל משוט על ידי אדם אחד. לפיכך, החתירה דרשה מקצועיות, ולא רק כוח פיזי, ולכן החותרים היו מתנדבים שאומנו לכך. גם כאשר נעשה שימוש בעבדים הם שוחררו לפני כן ואומנו לתפקידם. ואולם, בגליאות המאוחרות יותר, שבהן אחזו בכל משוט 3 עד 7 חותרים, המקצועיות האישית הייתה פחות חשובה, ולכן ניתן היה להשתמש בעבדים ואף בשוט.
במעצמות הים-תיכוניות היה נהוג שפושעים שהורשעו נשלחו, כעונש, לחתור בגליאות. עקבות של נוהג זה מופיעים בצרפת כבר בשנת 1532, אך כהוראה רשמית מופיעה ענישה זו בשנת 1561. בשנת 1564 אסר מלך צרפת, שארל התשיעי, לשלוח אסירים לחתירה בגליאות לתקופה של פחות מעשר שנים. האסירים שנידונו לחתירה סומנו בכתותב קעקע מיוחדת, באותיות GAL. המלך לואי ה-14, שרצה צי גדול, הורה שבתי המשפט יפסקו עונש של חתירה בגליאות לעתים קרובת ככל האפשר, גם בעיתות שלום. הוא אף שאף להמיר את עונש המוות בעונש חתירה בגליאות לכל החיים.
תנאי החיים של אסירים חותרים היו קשים, ולמרות שגזרי הדין בדרך כלל פסקו תקופת זמן קצובה לעונש, הרי שרוב החותרים מתו לפני שהשתחררו, גם אם הצליחו לשרוד אסונות בים וטבח ועינויים בידי האויב או בידי פיראטים.
לקראת סוף תקופת שלטונו של לואי ה-14, ב1715, כבר היו הגליאות מיושנות והשימוש בהן למטרות צבאיות למעשה הסתיים, אך הצי הצרפתי פירק את חיל הגליאות רק ב1748. מרסיי הייתה בסיסן של הגליאות, ולאחר פירוק החיל הועברו החותרים לטולון, שהייתה הבסיס הימי הצבאי הראשי של צרפת. הן הועסקו שם במחסני התחמושת. אסירים חותרים, שנקראו בצרפתית galériens, היו גם בערי נמל צרפתיות אחרות, אך בעיקר היו בטולון, כאמור, בברסט וברושפורט. האסירים היו כבולים בדרך כלל בגליאות, שעגנו בנמל, ללא תרנים וללא משוטים. אסירי גליאות אחרים נכלאו בבתי כלא על החוף שנקראו בצרפתית bagnes, שמשמעו "אמבטיה", ומקורו בשם האיטלקי (bagno) בעל אותה המשמעות (הטענה היא שהשם בא מבית הסוהר בקונסטנטינופול שהיה ליד בתי המרחץ הגדולים שם, ומכאן כינוי לכל בית סוהר). האסירים הצרפתיים נקראו galériens זמן רב לאחר שהגליאות כבר לא היו בשימוש, ורק לאחר המהפכה הצרפתית שונה השם השנוא, אך השימוש בכינוי המשיך עד לסגירת ה bagne האחרון בצרפת, בטולון, בשנת 1873. בספרד המשיך השימוש במילה galera עד תחילת המאה ה-19 כדי לתאר פושע שנידון לעונש עם עבודת כפיים.
