ראש מילין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ראש מילין (נקרא:רֵיש מִילִין), ספר במחשבת ישראל של הרב אברהם יצחק הכהן קוק שבו ישנן דרשות על טנת"א, כלומר על טעמי המקרא, הניקוד, התגים והאותיות.
את הספר כתב הרב קוק בלונדון בתחילת שנת תרע"ז, תוך שהוא מסתיר את הדבר מבנו - הרב צבי יהודה קוק.
בספר עוסק הרב קוק בשיטתיות ברעיונות מתחומי הפסיכולוגיה ותורת ההכרה, תוך שהוא דורש את מרכיבי הטנת"א השונים. ניסיון זה עשוי להזכיר במקצת דרשות שונות על האותיות, דוגמת מדרש "אותיות דרבי עקיבא".
כך לדוגמה, כאשר כותב הראי"ה על האות א, הוא דן במשמעויות שונות של שם האות, בגימטריה שלה, ובצורתה. בהמשך הספר מדבר הרב קוק באותו האופן על הניקוד ועל טעמי המקרא, ומביא רעיונות מיסטים הקשורים אליהם. לאחר הרצאת הדברים בנושא זה חוזר הספר בתמצות על עקרי הדברים בכל הספר בפרק הנקרא "הברקה".
הספר נחשב כבר מיד לאחר צאתו לאור לאחד הספרים הקשים ביותר ללימוד מבין כתבי הראי"ה. במקביל לכך, נחשב הספר אצל הראי"ה ובעקבותיו אצל תלמידיו, כספר שיש בהחזקתו סגולה להצלה ולהצלחה,וכן כסגולה ליולדת לשים אותו תחת הכרית ללידה קלה.
בשתי המהדורות הראשונות של הספר, הוא נדפס כספר בפני עצמו. במהדורה השלישית (בהוצאת מוסד הרב קוק) הוא נדפס יחד עם מספר כתבים נוספים של הראי"ה. במהדורה הרביעית של הספר (בהוצאת מכון רצי"ה) נוספו חלקים מכתב יד המחבר, שלא נכללו במהדורות הקודמות. במהדורה החמישית (בהוצאת מכון רצי"ה) נדפס גם פירושו של הראי"ה לתחילת הספר.
