צבי יהודה קוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

צבי יהודה קוק

תאריך לידה	ט"ו בניסן ה'תרנ"א
תאריך פטירה	י"ד באדר ה'תשמ"ב
השתייכות	ציונות דתית
נושאים בהם עסק	אמונה, גאולה, עם ישראל, אגדה, תשובה, ארץ ישראל, תנ"ך
רבותיו	אביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק
תלמידיו	הרבנים דב ליאור, אליקים לבנון, חיים דרוקמן, צבי ישראל טאו, נחום רקובר, חיים שטיינר, יעקב אריאל, זלמן ברוך מלמד, שלמה אבינר, צפניה דרורי ואחרים

הרב צבי יהודה הכהן קוק (23 באפריל 1891 - 9 במרץ 1982; ט"ו בניסן התרנ"א - י"ד באדר התשמ"ב), רב, ראש ישיבה וממנהיגיה הרוחניים של הציונות הדתית.

[עריכה] קורות חייו

[עריכה] שנותיו המוקדמות

נולד בליל הסדר, טו בניסן התרנ"א (1891) כבנם היחיד, לצד שלוש בנות, של הרב אברהם יצחק הכהן קוק ואשתו ריזא רבקה, בת אחיו התאום של האדר"ת. נולד בעיירה זוימל במחוז קובנא שבליטא, שם כיהן אביו ברבנות, ובשנת התרנ"ו (1896) עברה המשפחה לבויסק שליד ריגה, שם נתמנה אביו לרב העיירה. עם קבלת הראי"ה קוק את המינוי לשמש כרבן של יפו והמושבות עלתה המשפחה לארץ ישראל והגיעה לנמל יפו בכח באייר תרס"ד (13 במאי 1904).
בארץ ישראל, למד לראשונה גמרא אצל חתנו של יואל משה סלומון, הרב ראובן גוטפריד (ידידיה), וכן אצל ר' משה זיידל ור' בנימין מנשה לוין אך עיקר תלמודו בא לו מאביו. בשנת התרס"ו (1906) עבר לירושלים בכדי ללמוד בישיבת "תורת חיים" בעיר העתיקה, אחת מהישיבות החשובות בארץ ישראל באותה תקופה. על אף גילו הצעיר (כבן 15), נמנה צבי יהודה על בני השיעור הגבוה בישיבה והתקרב לראש הישיבה, הרב זרח אפשטיין. לאחר תקופה לא ארוכה בירושלים שב צבי יהודה ליפו שם חזר ללמוד אצל אביו.
בשנות יפו הללו, התידד הרב צבי יהודה עם הרב יעקב משה חרל"פ ואף ערך את ספרו "צבי לצדיק". כמו כן, היה בין יוזמי הקמת ישיבת "שערי תורה" ביפו, בראשותם של אביו והרב זלמן שך. בשנים אלו החל גם בעריכת כתביו של אביו ובהוצאתם לאור, הראשון שבהם - הספר "שבת הארץ" (1910) על שנת השמיטה, בו גם נטל חלק בכתיבה. עם ר' ישראל חבס הוציא בשנת התרע"ג (1913) את הקובץ "התרבות הישראלית".

[עריכה] בין אירופה לארץ ישראל

הרב צבי יהודה עמד לימינו של אביו בכל עיסוקיו הציבוריים אך כשהבחין כי הדבר פוגע בלימודיו נסע שוב לירושלים שם "הסתתר" בישיבת פורת יוסף. מאחר וגם שם לא מצא מנוח, שקל את האפשרות להרחיק אף יותר ולנסוע לישיבת טלז, ישיבת סלובודקה או לישיבה בהונגריה.
בסופו של דבר, סמוך למלחמת העולם הראשונה נסע להלברשטט שבגרמניה בעצתו של ר' בנימין מנשה לוין, שם לימד תנ"ך וגפ"ת (גמרא, פירוש רש"י ותוספות), ובעצמו העמיק בלימוד מסכתות עירובין וחולין עם חלק יורה דעה שבשולחן ערוך. במקביל, למד פילוסופיה באוניברסיטת הלברשטט במשך כשנתיים. עם פרוץ המלחמה נאסר מתוקף היותו נתין של רוסיה שהייתה מעצמת אויב, אך שוחרר לבסוף. כשאביו, שנסע לוועידה העולמית של אגודת ישראל, נתקע בשווייץ בשל המלחמה, הצטרף אליו בנו.
בשנת התר"פ (1920) שב ליפו שם לימד בבית ספר "נצח ישראל של הרב משה אווירבך.
שנה לאחר מכן, חזר הרב צבי יהודה לאירופה בשליחות תנועת "דגל ירושלים" שהקים אביו בכדי לעשות נפשות לרעיון תחיית האומה והארץ בקרב גדולי התורה שבאירופה. במסגרת זו נפגש ויצר קשרי ידידות עם גדולי הרבנים והאדמו"רים בפולין, בליטא ובווינה.
בכו בשבט התרפ"ב (24 בפברואר 1922), כשהיה כבן 31, נשא לאישה בוורשה את חוה לאה לבית הוטנר, אשה בעלת השכלה תורנית וכללית רחבה ופעילה בשדה החינוך היהודי בוורשה. לאחר 22 שנות נישואים ללא ילדים, נפטרה חוה לאה ממחלה בז בשבט התש"ד (1 בפברואר 1944) ומאז, לאורך קרוב לארבעים שנה, חי הרב צבי יהודה בגפו.

[עריכה] ישיבת מרכז הרב

בשנת התרפ"ג (1923) הקים הראי"ה קוק את ישיבת מרכז הרב יחד עם הרבנים יעקב משה חרל"פ, יצחק אריאלי ודוד כהן ("הנזיר"). הרב אברהם אהרון בורשטיין מונה כראש הישיבה לצידו של הרב קוק האב, אך שימש בתפקיד תקופה קצרה בלבד בשל מותו הפתאומי. הרב צבי יהודה מונה לשמש כ"מנהל רוחני" והעביר שיעורים בנושאי תנ"ך ואמונה. כמו כן, למשך תקופה מסוימת שימש כאחראי גם על הצד הכלכלי.
בין השנים 1933-1929, שנות התבססות המשטר הסובייטי בברית המועצות התמסר לפעילות העלאתם לארץ של בחורי ישיבה מרוסיה וליטא.
שנים רבות מחייו הקדיש לחקר, עריכה וסידור כתביו של אביו. לאחר פטירת אביו (ג באלול התרצ"ה, 1 בספטמבר 1935) התמסר לעבודה זו ביתר שאת, לצד עבודתו החינוכית בישיבה. בשנים אלה נטל הרב צבי יהודה חלק גם בפעילות ציבורית ובמאבק היישוב להקמת המדינה. את הקמת המדינה ראה כ"אתחלתא דגאולה" וביטא דעה זאת בשיעורים ובמאמרים רבים.

[עריכה] ראש הישיבה

לאחר פטירת מחליפו של הרב קוק האב, הרב יעקב משה חרל"פ בשנת תשי"ב (1952), קיבל לידיו הרב צבי יהודה את ראשות הישיבה, תפקיד בו כיהן כשלושים שנה, עד למותו. לצידו עמד גיסו הרב שלום נתן רענן ששימש כר"מ וכמנהל הישיבה. בהנהגתו הפכה ישיבה זו למרכז תוסס, שמשך אליו צעירים דתיים רבים, בעיקר מתנועת בני עקיבא, וספסלי בית המדרש הלכו ונתרבו.
צוות הר"מים מנה את הרב אברהם אלקנה שפירא (לימים הרב הראשי לישראל ומחליפו של הרצי"ה בראשות הישיבה), הרב יעקב כלאב, הרב דב הכהן קוק והרב מרדכי פרום, אליהם הצטרף מאוחר יותר גם הרב שאול ישראלי (ששימש גם הוא כראש הישיבה לימים).

[עריכה] פעילות ציבורית

את עשרות השנים האחרונות לחייו הקדיש לראשות הישיבה, להמשך הוצאתם לאור של כתבי אביו ולפעילות ציבורית. מלבד תלמידיו הישירים (על ידיהם כונה "רבנו"), פקדו את ביתו אנשים רבים מהארץ ומחו"ל שראו בו את רבם.
היה פעיל בהסדר דחיית השירות הצבאי בצה"ל של תלמידי הישיבות.
הרצי"ה ראה במדינה שלב בגאולה, ומכח זה, השתדל מחד לחזק את המדינה (על כל מערכותיה: צבא, משטרה וכו') בכל יכולתו, ומאידך לתת למדינה תוכן יהודי שורשי ככל הניתן (לדוגמה ניתן לציין את הסברו ליועץ המשפטי לממשלה כי חוקים נגד התורה הם נוגדים את "אושיות המדינה" ודינם כמו חוק לביטול המדינה).

לאחר מלחמת ששת הימים העמיד את סוגיית ארץ ישראל השלמה במרכז פעילותו. במסגרת זו הכריז על גבי כל במה וכן בגילויי דעת ("דעת תורה"), מאמרים ומכתבים ששלח לראשי המדינה, כי הנוסחה "שטחים תמורת שלום" אסורה על פי התורה וכי יש להתנחל בכל רחבי ארץ ישראל. דירבן את תלמידיו למעורבות בחיי המעשה במדינה, וכך הצמיחה ישיבת "מרכז הרב" את מנהיגי תנועת "גוש אמונים", כשהרב צבי יהודה משמש לה מנהיג רוחני. הרצי"ה אף השתתף בעצמו בכמה מהעליות לקרקע.
הרצי"ה נלחם רבות על מעמדה של הרבנות הראשית לישראל, וראה בה את ה"מרא דאתרא" במדינת ישראל. מאבקיו כוללוים: הן מאבקים לחיזוק מעמדה, ובפרט מול הציבור החרדי כשזלזל ברבנות הראשית לישראל או ברב הראשי לישראל (כגון: ברב שלמה גורן זצ"ל), והן מאבקים תקיפים על סמכויותיה, שכללו התנגדות תקיפה לכל התערבות של בג"ץ בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים של הרבנות הראשית לישראל.

עודד גם את פעילות תנועת "אל עמי" להעלאת יהדות רוסיה, ותלמידיו היו בין פעיליה המרכזיים. ניתן לומר שמכוחו וכוח תלמידיו נוצר חלק ניכר של הישיבות הגבוהות הציוניות, ישיבות ההסדר, ואף המכינות הקדם צבאיות הדתיות.
נפטר לאחר מחלה ארוכה בחג הפורים, יד באדר התשמ"ב (1982).

[עריכה] משנתו

הרב צבי יהודה לקח את הגותו המופשטת של אביו ושתלה בקרקע המציאות. בעוד שתורתו של אביו הייתה בעולם האידאות, ובתקופה שבה רק הופיעו ניצניה של מדינת ישראל, ועל כן ההתייחסות היה בעיקר לציונות הכללית ולא ביחס למדינה שטרם נולדה, בתקופת הרצי"ה מדינה זו קרמה עור וגידים, והצריכה התייחסות רחבת היקף, גם לנוכח סוגיות אקטואליות שעלו על הפרק, וכך הוא התווה משנה רוחנית מעשית בקשר ליחס למדינת ישראל. לפני פרוץ מלחמת ששת הימים נשא ביום העצמאות ה-19 נאום שכונה לימים מזמור י"ט למדינת ישראל, ובו פירט את הגותו המדינית ויחסו למדינת ישראל, ובין היתר טען כי מדינת ישראל היא היא המדינה שחזו הנביאים. הוא אף השווה בין תפילין לבין טנקים, וקבע שישראל צריכה לשאוף להרחיב את נחלתה למקומות ההיסטוריים ביהודה ושומרון.

הרב צבי יהודה קוק, שהעריך מאוד את הרצל, ואף הניח תמונה שלו על שולחנו, גרס כי עם ישראל מצוי בעיצומו של תהליך הגאולה, וראה בעליית יהודים, בהתרחבות הלאום על שטחי יש"ע וביישובם, ציון דרך חשוב בתהליך זה. הוא התנגד בחריפות לכל ויתור ונסיגה. עם זאת, ראייתו את מדינת ישראל כשלב מרכזי בגאולה וכתופעה של קידוש השם כלל עולמי, גרמה לו לנקוט בקו ממלכתי והביאה אותו להפגין כבוד רב כלפי הממשלה וראשיה, גם כאשר דעתו הייתה חלוקה עליהם.

כביטוי לדרכו הייחודית והעקשנית לשמירת ארץ ישראל דחף את תלמידיו להקמת יישובים ביהודה ושומרון ואף השתתף בעליות של אחדים מהם. כשהוחלט לפנות את גרעין "אלון מורה" שהתיישב בחווארה (ליד שכם), השתתף הרצי"ה בניסיון למנוע את הפינוי ואף פתח את מעילו אל מול החיילים וקרא לעברם מספר פעמים "קחו מכונת ירייה ותהרגו אותי", "כמו שלא תוכלו להכריח אותי לאכול חזיר כך לא תפנו אותי מכאן". לאחר שכל המתיישבים נגררו לאוטובוסים שהובאו למקום עלה אף הרצי"ה לרכב שהביא אותו ונסע. מעשהו זה נתון לפירושים רבים אצל תלמידיו. (הרצי"ה באמת התכוון לכך, זה היה רק סימבול, אין להשתמש בזה כ"מעשה רב" ועוד).

הרב צבי יהודה, בניגוד לרוב רבני דורו, תמך ברעיונות ובתנועות מודרניות לשחרור ולחופש. כך למשל הכריז כי הוא מתנגד לכפייה דתית ונתן ביטוי דרמטי לכך כשהצהיר על הצטרפותו ל"ליגה נגד כפייה דתית", אך פרש ממנה אחרי זמן מה מכיוון שבפועל היא תמכה בכפייה אנטי-דתית (הם לא הסכימו לשנות את שמם ל"הליגה למניעת כפייה מצפונית").

בתגובה לטענות שנשמעו כנגדו שמאמר הדור, שכתב אביו, הראי"ה קוק, ובו הוא מדבר על הדברים הטובים שבחילוניים התאים לדור של אביו אך לא לדור הנוכחי, היה עונה לתלמידיו "מי מכיר את הדור ההוא, אתם או אני?" וסירב לשקול את האפשרות שזה לא מתאים. אף צוטט באומרו:"מאמר הדור הוא לדורות".

הרב צבי יהודה ראה בשואה ניתוח הכרחי שעל עם ישראל לעבור ערב גאולתו. לטענתו, בעם ישראל נדבקה טומאת הגלות - "זפת הגלות", והשואה הייתה טיפול אלוהי, בדרך של ניתוח וריפוי הכרחיים.

[עריכה] מעמד האישה

כאשר שאל אותו תלמיד לגבי מעמד האישה, ציטט את דברי הגמרא: "השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה". כשהוסיף התלמיד לשאול, אמר "מה אתה לא מבין?" וחזר שוב על דברי הגמרא פעם שנייה ושלישית.

אולם, הוסיף ששיויון זה אין פירושו זהות, ולכל אחד מהמינים יש תפקיד משלו. מתוך גישה זו, טען, ניתן להבין את כל דברי חז"ל לא כקיפוח אחד מהמינים, אלא כהבחנה והתאמה לפי התכונות הפיזיות, הנפשיות והרוחניות של כל מין.

בהזדמנויות שונות הבהיר שהוא תומך בכך שנשים ילמדו תורה, ובעיקר את החלק האמוני שלה. והרב אבינר מעיד שאף היה קם בפני הרבנית חנה טאו.

תמך באופן עקרוני בגיוס בנות לצה"ל לתפקידי מנהלה וכיו"ב, אך התנגד לגיוס מעשית, מכיוון שהצבא כיום הוא מקום גברי בו סביר להניח שבנות ובפרט בנות דתיות יפגעו.

עמדה זו לא מנעה ממנו לדרוש הקפדה גדולה על דיני צניעות והפרדה בין בנים לבנות. בין השאר אמר שצריך להצטער על כך שבמשנה ברורה הותר שלא לכסות את השוק.

[עריכה] מורה ומורה דרך

תפיסתו והשפעתו של הרב צבי יהודה קוק גרמה לשינוי ניכר בתנועת המזרחי, שבעבר הייתה ממוקמת במרכז המפה הפוליטית ולצדה של תנועת העבודה, ועברה אל הקוטב הימני תוך עקיפת הליכוד מימין.

מהלך זה, שהיה מלווה בהקמה אינטנסיבית של יישובים מעבר לקו הירוק, שינה את תחושתו הפנימית של הציבור הדתי לאומי - מהרגשת נחיתות קשה כלפי החלוציות החילונית בממד הלאומי וכלפי החרדיות בממד הדתי, אל תחושה של הובלת שינוי במפה הפוליטית והמדינית. כך תלמידיו ותלמידי תלמידיו של הרב צבי יהודה החליפו בהדרגה את הר"מים החרדים בישיבות התיכוניות.

הרב צבי יהודה ערך והוציא לאור מהגותו של אביו מספר ספרים, שהעיקרי שבהם הוא "אורות" תוך שהוא מדגיש את הממד הלאומי שבמשנתו, לעומת עריכתו של חברו הפילוסוף הרב דוד כהן ("הנזיר") שהדגיש בספרים "אורות הקודש" את הממד האוניברסלי שבתורת הרב קוק.

[עריכה] מתנגדיו

בין המנהיגים החשובים של הציבור הדתי לאומי שאינם מזוהים עם משנתו יש לציין במיוחד את ראשי ישיבת הר עציון, הרב אהרן ליכטנשטיין והרב יהודה עמיטל, הראשון הולך בדרכו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שלא התנגד באופן נחרץ למסירת חלקי ארץ ישראל כאשר יש תועלת בנתינתם, והשני מפרש את הגותו של הרב קוק בדרך אחרת מדרכו של הרב צבי יהודה.

הבולט בין מתנגדיו הנחרצים של הרב צבי יהודה היה פרופסור ישעיהו ליבוביץ, אשר טען כי דעותיו המשיחיות יגרמו להליכה "מן האנושיות דרך הלאומיות אל החייתיות" ולהפיכת "עם הספר" ל"עם הארץ". הוא אף טען כנגדו שקידוש הקרקע הוא בבחינת עבודה זרה.

מתנגדים נוספים קמו לו בחוגי השמאל הפוליטי הדתי, שהצמיחו אחר כך את מפלגת מימד ואת "נתיבות שלום".

זרם ה"אורתודוקסיה החדשה" שבציונות הדתית, הכולל בתוכו תנועות כמו "נאמני תורה ועבודה" (שבעבר הייתה קשורה לתנועת הקיבוץ הדתי) ותנועת הנשים "קולך", הוא במידת ניכרת ריאקציה להגותו ולתורתו של הרב צבי יהודה קוק, שכללה, לבד מהנוקשות המדינית, גם החמרה ניכרת בכל תחומי ההלכה, ובמיוחד בצניעות ובהפרדה בין המינים. תלמידי הרב צבי יהודה קוק הפכו גם הם לזרם המכונה חרד"לי ("חרדי לאומי"), הרואה בלימוד תורה וקיום מצוותיה באופן דקדקני ערך עליון ועיקרי.

בציבור החרדי הייתה התנגדות חריפה לרב צבי יהודה קוק. שיטתו והגותו ביחס למדינה מנוגדות באופן נחרץ לתפיסה החרדית, ויש אף זרמים שרואים בה כפירה. ההתנגדות לשיטת הרב צבי יהודה מתבטאת, בין היתר, בספר "בין אור לחושך" של הרב שלום דב וולפא, המביא את שיטת הרבי מלובביץ' נגד "אתחלתא דגאולה" ו"ראשית צמיחת גאולתנו" במשנתו של הרב צבי יהודה.

[עריכה] מתלמידיו

(הרשימה מסודרת בסדר אלפביתי)

הרב אלישע אבינר - רב שכונה במעלה אדומים וראש הכולל בישיבת ההסדר בעיר.
הרב שלמה אבינר - רבה של בית אל א' וראש ישיבת עטרת ירושלים.
הרב יעקב אריאל - רבה של רמת גן ונשיא ישיבת ההסדר שם.
הרב יוסף בדיחי - משמשו של הרב במשך שנים.
הרב אלי בזק - ר"מ בישיבת מדברה כעדן במצפה רמון ומגיד שיעור בישיבת חומות ירושלים ובישיבת הר המור.
הרב משה ביגל - רבה הראשי של מיתר ומרבני המכון לרבני יישובים בקרית ארבע.
הרב משה בלייכר - ראש ישיבת שבי חברון.
הרב חיים גנץ - ראש ישיבת מעלה אליהו בתל אביב.
הרב משה גנץ - ר"מ בישיבת שעלבים, לשעבר ראש הכולל בישיבת מרכז הרב.
הרב חיים דרוקמן - ראש ישיבות בני עקיבא וראש ישיבת אור עציון.
הרב צפניה דרורי - רבה של קרית שמונה וראש ישיבת ההסדר בעיר.
הרב אלי הורוביץ - ר"מ בישיבת שבי חברון בקרית ארבע ומגיד שיעור בישיבת מדברה כעדן במצפה רמון.
הרב דוד חי הכהן - ראש הישיבה הגבוהה בבת ים.
הרב עודד וולנסקי - ר"מ בישיבת הר המור.
הרב ירחמיאל וייס - ראש ישיבת ירושלים לצעירים שעל ידי ישיבת מרכז הרב.
הרבנית חנה טאו - מחלוצות לימוד התורה לנשים.
הרב צבי ישראל טאו - נשיא ישיבת הר המור.
הרב שאר ישוב כהן - רבה של חיפה ונשיא מוסדות אריאל.
הרב אליקים לבנון - רבה של אלון מורה, וראש הישיבה שם.
הרב יעקב לבנון - ר"מ בישיבת הר המור בירושלים.
הרב משה לוינגר - ממחדשי היישוב היהודי בחברון
הרב דב ליאור - רבה של העיר חברון, ראש ישיבת ניר ואב בית דין.
הרב אליעזר מלמד - ראש ישיבת ההסדר הר ברכה ורב היישוב.
הרב זלמן מלמד - רבה של בית אל ב', וראש הישיבה שם.
הרב אלי סדן - ראש המכינה הקדם צבאית בני דוד בעלי.
הרב זאב סולטנוביץ' - מחבר הספר בינה לעתים.
הרב יעקב פילבר - ר"מ בישיבת מרכז הרב.
הרב מנחם פרומן - רבה של תקוע.
הרב יהושע צוקרמן - ר"מ בישיבת הר המור.
הרב צבי קוסטינר - ראש ישיבת מדברה כעדן במצפה רמון.
הרב יוסף קלנר - ראש מכון נתיבות אמונה, מגיד שיעור בישיבת מעלה אליהו בת"א, ובמכינת בני דוד בעלי.
הרב יהושע רוזן - מגיד שיעור בישיבת מרכז הרב, לשעבר ר"מ בישיבת ירושלים לצערים ובישיבת בנ"ע נחלים.
הרב אברהם רמר - ר"מ בישיבת ירושלים לצעירים ומחבר הספר "גדול שימושה".
הרב פרופ' נחום רקובר - חתן פרס ישראל, משנה ליועץ המשפטי לממשלה.
הרב אביהוא שוורץ - ר"מ בישיבת מרכז הרב ובישיבת בית אל.
הרב אריה שטרן - ראש מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.
הרב מרדכי שטרנברג - ראש ישיבת הר המור בירושלים.
הרב עמיאל שטרנברג - ראש ישיבת הר המור בירושלים וראש כולל "חזון אלחנן" בעיר דוד.
הרב חיים שטיינר - ר"מ בישיבת מרכז הרב ובישיבת נחלת יצחק ומרבני תקומה.
הרב יצחק שילת - מהדיר כתבי הרמב"ם וממיסדי ישיבת ברכת משה במעלה אדומים.

[עריכה] מספריו

לרצי"ה שני ספרים שנדפסו מכתביו:

לנתיבות ישראל א' וב' - אסופת מאמרים.
אור לנתיבתי - קטעים פילוסופיים פרי עטו, בעריכת הרב חיים שטיינר והרב איסר קלונסקי.

כרוזיו הציבוריים פורסמו בספרים:

להלכות ציבור - בעריכת הרב צבי טאו.
ארץ הצבי - ספר שמאגד בתוכו אוסף שיחות וכרוזים של הרב צבי יהודה קוק בנושא המלחמה על שלמות ארץ ישראל. הספר יצא ביזמת הרב זלמן ברוך מלמד והמאמרים נבחרו על ידו.

ובנוסף, שיעוריו ושיחותיו סוכמו על ידי תלמידיו:

שיחות הרב צבי יהודה - על פרשות השבוע, על ספר 'אורות', ועל עוד נושאים שונים, בעריכת הרב שלמה אבינר.
קניין תורה - בעריכת הרב נחום רקובר.
מתוך התורה הגואלת - בעריכת הרב חיים אביהו שוורץ.
נצח יהודה - בעריכת הרב יהודה חזני.

ועוד.