ניקוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

הניקוד העברי הוא אוסף הסימנים המיוחדים הבאים כדי להורות כיצד יש להגות את המילה בעברית. את הסימנים רושמים מעל, מתחת או בתוך כל אחת מאותיות האלפבית העברי. רוב האותיות באלפבית העברי הן עיצורים, ולכן בחלק מן המקרים הניקוד העברי בא למלא את מקומן של התנועות או לסמן הדגשה של אות מסוימת.
מטרה נוספת של הניקוד היא להבדיל בין שתי מילים דומות.

הניקוד המשמש אותנו היום, יחד עם טעמי המקרא, הומצא בטבריה במאות השמינית עד העשירית לספירה על ידי בעלי המסורה, לכן הוא קרוי הניקוד הטברני. הבולטים מבין בעלי המסורה הם משה בן אשר ובנו אהרון בן אשר שספרי התנ"ך שבידינו כיום מבוססים על עבודתם. מטבריה יצאו אז מורים לקהילות בבבל, בצפון אפריקה ובאשכנז כדי להפיץ את הניקוד. היו גם קהילות ששלחו חכמים לטבריה כדי ללמוד את החידוש והיו שהסתפקו בהשגת ספרי תנ"ך שנכתבו ונוקדו על ידי סופרי טבריה.

בעבר היו קיימות שיטות ניקוד נוספות, 'הניקוד הבבלי', או 'הניקוד העליון' (משום שרוב סימוניו נכתבו מעל לטקסט) שהונהג בבבל, וכן 'הניקוד הארץ-ישראלי' (או הארץ-ישראלי - דרומי), שנהג בדרומה של ארץ ישראל, בהתאמה לשיטות המסורה השונות שנהגו באזורים אלו.

[עריכה] סימני הניקוד

סימני הניקוד הם:

	תנועות גדולות	תנועות קטנות	תנועות חטופות	דוגמה
A	ָ קָמץ (גדול)	ַ פַתח	ֲ חֲטף-פתח	מַדָּע (science)
E	ֵ צֵירה (מלא או חסר)	ֶ סֶגול (מלא או חסר)	ֱ חֲטף-סגול	סֵפֶר (book)
O	וֹ חוֹלם (מלא או חסר)	ָ קמץ (קטן)	ֳ חֲטף-קמץ	אוֹר (light)
U	וּ שוּרוק	ֻ קֻבוץ	- אין -	שׁוּק (market)
I	יִ חִיריק מלא	ִ חִיריק חסר	- אין -	שִׁיר (song)

סימון זה מתאים להגייה הספרדית (שמקורה הוא בהגייה הארץ-ישראלית), שבה קיימות רק חמש תנועות. בהגייה הטברנית היו 7 תנועות, ולכל תנועה היה סימון משלה. הניקוד הטברני גם לא סימן, לדעת רוב החוקרים, הבדלים באורכי תנועות, אלא בטיבן בלבד. בעברית המודרנית לא קיים הבדל בין תנועות גדולות, קטנות וחטופות.

בנוסף, קיימים גם סימני הניקוד הבאים:

שווא ְ - מציין את היעדרה של תנועה בעיצור. מבחינים בין שווא נע (בתחילת הברה) לבין שווא נח (בסוף הברה). דוברי העברית בישראל כיום לא תמיד מבחינים בין הגיית שווא נח לבין הגיית שווא נע.
חטפים - יופיעו בעיקר באותיות הגרוניות (א, ה, ח, ע), בהן לא יכול לבוא שווא, ולכן את מקומו ימלא חטף מתאים. ישנם מקרים בודדים בהם חטפים יכולים להניע אותיות שאינן גרוניות.
דגש - נקודה באמצע האות. יש שני סוגי דגשים שלכל אחד מהם תפקיד שונה:
- דגש חזק ("כפלן") - בא להכפיל את העיצור המבוטא. למשל: נַגָּר = נַגְ-גָר. דגש חזק לא יבוא באותיות הגרוניות (א ה ח ע ר) (למעט מקרים בודדים המתועדים במקרא).
- דגש קל ("קשיין") - מופיע רק באותיות ב ג"ד כ פ"ת בראש מילה או אחרי שווא נח, ותפקידו הוא לשנות את אופן הגייתן של אותיות אלו. בתנ"ך הדגש בראש מילה נקבע גם על פי הפיסוק הנקבע על ידי הטעמים ולכן ישנם מקרים בהם לא מופיע דגש קל בראש מילה כאשר המילה שלפני מסתיימת באחת מאותיות א ה ו"י.
מפיק - נקודה המופיעה רק באות ה' בסוף מילה. תפקידו הוא לציין שהאות ה' היא עיצור ויש לבטאהּ.
פתח גנובה - בא לפעמים מתחת לאותיות ה, ח וע כשהן בסוף מילה. במקרה כזה לא הוגים את הפתח כהגייתו הרגילה אלא, ע"פ האשכנזים, וכך גם בעברית הדבורה, כאילו "התגנבה" אות א למילה ומתחתיה נרשם הפתח. כך למשל המילה לוּחַ נהגית כ-לוּאַחְ.

ע"פ ההגיה הספרדית, פתח גנובה לאחר תנועת E או I, תקרא כאילו "התגנבה" י' (ולא א'!) לפני הפתח, ופתח גנובה לאחר תנועת O או U, תקרא כאילו "התגנבה" ו' (הנשמעת כW במקרה זה). כך, המילה לוּחַ, תקרא כ-לוּוַח, ואילו המילה יָרֵחַ, תקרא כ-יָרֵיַח.

בעברית המודרנית מקובל להשתמש בכתיב חסר ניקוד. הקושי בקריאת הטקסט הנובע מכך זוכה לתיקון באמצעות כתיב מלא, שבו לרוב נוספות למלה האותיות ו'ו-י' לציון התנועות השונות לפי כללים שקבעה האקדמיה ללשון העברית לכתיב מלא. לעתים ניתן ניקוד חלקי, במקרים חריגים שבהם הכותב מטיל ספק ביכולתו של הקורא לבטא נכון את המלה ללא הניקוד. שימוש נרחב בכתיב מנוקד נעשה בשלשה סוגים של טקסטים:

ספרי שירה.
ספרי ילדים.
ספרי יהדות, בטקסטים עתיקים.

[עריכה] כללי ניקוד בסיסיים

ישנם שני כללים שתקפים תמיד וללא יוצא מן הכלל והם קיימים רק בהברות בלתי מוטעמות, כלומר הברות שלא בהן נמצא הטעם במילה:

כל הברה סגורה (שאחריה שווא נח או דגש חזק) ולא מוטעמת תנוקד תמיד בתנועה קטנה (סל"ק).
כל הברה פתוחה (שאין אחריה שווא נח או דגש חזק) ולא מוטעמת תנוקד תמיד בתנועה גדולה (פל"ג).

בהברות מוטעמות ייתכן היפוכם של כללים אלה כלומר:

בהברה פתוחה ומוטעמת תיתכן תנועה קטנה.
בהברה סגורה ומוטעמת תיתכן תנועה גדולה.

בניקוד הברות מוטעמות ישנם יוצאי דופן רבים לכללים.

[עריכה] שיטות ניקוד נוספות

הניקוד הבבלי

הניקוד הבבלי נוצר בתקופת הגאונים בבבל, סימניו באים מעל האותיות, והם מציינים שש תנועות (אין הבדל בין סגול לפתח). חטפים לא מסומנים, ואין סימון לשווא נח. הניקוד הבבלי הגיע גם לתימן, ושם נהג במשך מאות שנים, עד שהוחלף בניקוד הטברני, עקב השפעתו הגדולה של הרמב"ם שסמך את ידו על הנוסח הטברני של כתר ארם צובא של אהרן בן אשר, וכן עקב ההתערות עם שאר העולם היהודי.

הניקוד הארץ ישראלי

שיטה זו נוצרה בדרומה של ארץ ישראל. נהוגים בה שבעה סימנים לחמש תנועות, הקמץ והפתח מתאחדים לתנועה אחת, כך גם הצירה והסגול. הגייה זו היא ההגייה המקובלת בימינו. גם בשיטה זו אין חטפים וסימון לשווא נח. סימני הניקוד בשיטה זו מסומנים על ידי קו ושתי נקודות בצירופים שונים מעל האותיות.

[עריכה] מחשבים וניקוד

מערכת ההפעלה Windows מאפשרת לנקד טקסטים עבריים. הסבר מפורט על הדרך לעשות זאת ראו בכיצד להוסיף ניקוד בוויקיפדיה. במעבד התמלילים וורד אפשר אף לצבוע את הניקוד בצבע שונה מאשר האותיות, ולהבדיל כך בין האותיות לבין הניקוד.

במערכות הפעלה דמויות־UNIX שמשתמשות במערכת הגרפית X Window System, דוגמת לינוקס ו־FreeBSD ניתן להשתמש ב־Xkb על־מנת לנקד בקלות. בעוד שממשק הניקוד של "חלונות" אינו אינטואיטיבי (הניקוד נעשה בעזרת שורת המספרים במקלדת - לכל ניקוד יש מקש), ב־Xkb הניקוד מסומן על־ידי האות הראשונה של שם התנועה: צירה יסומן על־ידי צ+shift, קמץ על־ידי ק+shift, וכו'. הוראות להגדרת עברית וניקוד ב־Xkb.

ישנן תוכנת לניקוד אוטומטי, שאמורות לנקד מילים באופן אוטומטי. בגלל המבנה המורכב של העברית, אחוזי ההצלחה אינם גבוהים במיוחד, ונעים בין 50% ל־80%. אחת מהתוכנות הידועות ביותר היא נקדן טקסט של מט"ח שאף זכתה בפרסים.