שיבוטה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| שיבוטה | |
|---|---|
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | מקריני סנפיר |
| סדרה: | קרפיונאים |
| משפחה: | קרפיוניים |
| סוג: | ברבוס |
| מין: | שיבוטה |
| שם מדעי | |
 Barbus grypus |
|
שיבוטה (שם מדעי: Barbus grypus) היא דג ממשפחת הקרפיוניים. השיבוטה היא דג מאכל הנזכר במקורות, שזוהה לאחרונה בתור מין בסוג ברבוס.
תוכן עניינים |
[עריכה] השיבוטה כדג למאכל
בתלמוד בבלי, מסכת קידושין פרק ב, דף מא,א בגמרא, מתארים כיצד מתכוננים רבנים (גברים) שונים לקראת השבת: "...רב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא...", כלומר: רב ספרא היה חורך ראש כבש להכשרתו, רבא היה ממליח שיבוטה. כלומר השיבוטה נאכלה בשבת. קיים דיון בשאלת הרישא לעומת השיבוטא ובשאלה האם היו אלה מזונות שנאכלו באופן קבוע בשבת.
בסעודות ראש הגולה, שהכילו אוכל יוקרתי, נמנים בימי חול מטעמי בשר בהמה ובשר גדיים, וכן דגים: שיבוטי וכוורי (על פי מרדכי דב יודלביץ, חיי היהודים בזמן התלמוד – נהרדעא , ירושלים תשל"א, עמ' 50-49).
[עריכה] השיבוטה ומחלות
לפי תלמוד בבלי, מסכת שבת, פרק י"ד, דף ק"י, ע"ב, ראש שיבוטה מרפא מצהבת: "אי נקטה חד יומא פסקה תרי יומי ואי נקטה תרי יומי פסקה תלתא יומי ואי נקטה תלתא יומי פסקה לעולם: לירקונא תרין בשיכרא ומעיקר ואי לא לייתי רישא דשיבוטא דמילחא ולישלוק בשיכרא ולישתי"
בתלמוד בבלי, מסכת פסחים פרק י', דף קיב,ב גמרא, מונה אביי את אכילת דג השיבוטא בחודש ניסן, חודש התרבות הדגים, כאחד הגורמים החיצוניים לצרעת, כלומר צרעת שלא באה כעונש אלוהי. גורמים אחרים הם שכיבה על עור שלא נגמר עיבודו, אכילת שיורי כוס הרסנא (תערובת דגים קטנים עם שמן, חומץ וקמח מבושלים יחדיו), השופך מים חמים מאוד על בשרו, הדורך על קליפות ביצים והלובש בגדים לבנים ולא השאירם שמונה ימים מאז שכבסם, ויש עליהם כינים:
"אמר אביי עור דג וכוס חמין וביצים וכנים לבנים כולן קשין לדבר אחר עור מאן דגני אמשכא דצלא דג שיבוטא ביומי ניסן כוס שיורי כיסא דהרסנא חמין חמימי דחמימי משדרו עילויה ביצים מאן דמדרך אקליפים כינים לבנים מאן דמחוור לבושיה ולא נטיר ליה תמניא יומי והדר לבוש לה בריין הנך כינים וקשין לדבר אחר".
[עריכה] גלות בבל
לפי המדרש, הדג גלה לבבל לאחר החורבן, ויתגלה עם בוא הגאולה:
"... שבע מאות מיני דגים טהורים ושמונה מאות מיני חגבים טהורים, ולעוף אין מספר, כולם גלו עם ישראל לבבל, וכשחזרו כולם חזרו עמהן, חוץ מן הדג הנקרא שיבוטא. ודגים היאך גלו? רבי חונה בר יוסף אמר: דרך התהום גלו ודרך התהום חזרו." -- תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, דף כ"ה א'-ב'.
[עריכה] השיבוטה כתחליף חזיר
לפי התלמוד הבבלי, מסכת חולין (ק"ט, ב), למוח השיבוטה טעם של חזיר. ילתא, אשתו של רב נחמן, בתו של ריש גלותא, שהייתה ידועה בחריפותה ובלמדנותה, הציגה בפני בעלה עיקרון לפיו התורה מתירה בפירוש אפשרות לנסות דברים שהם אסורים באופן כללי, ושואלת אותו מהו הדבר המותר אשר מאפשר לדעת טעמו של בשר בחלב.
"אמרה ליה ילתא לרב נחמן מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה אסר לן דמא שרא לן כבדא נדה דם טוהר חלב בהמה חלב חיה חזיר מוחא דשיבוטא"
ובתרגום לעברית: אמרה לו ילתא לרבי נחמן: כל מה שאסר לנו הרחמן התיר לנו כמותו: אסר לנו דם, התיר לנו כבד. נידה - דם טוהר. חֶלֶב בהמה - חֶלֶב חיה. חזיר - מוח של שיבוטה.
במדרש תנחומא, שמיני, י"ב, מצוי קטע דומה, אלא שאינו מיוחס לילתא: "אסרתי לך דם נדה, התרתי לך דם בתולים. אסרתי לך את הדם, התרתי לך את הכבד שכלו דם. אסרתי לך את החזיר, התרתי לך את הדג ששמו שיבוטא, שהוא דומה לחזיר."
[עריכה] זיהוי השיבוטה
[עריכה] זיהויים עם דגים בני ימינו
קיימת מחלוקת על זיהויו של הדג. לפני כמה עשרות שנים כונה דג הקרפיון, שמקורו בסין, בשם שיבוטה. לפי השף אהרוני, דג השיבוטה הנזכר במתכונים הוא ההאליבוט, דג ים. לפי ר' קורמן, כיום מזוהה השיבוטה עם דג משה רבנו.
ד"ר זהר עמר וד"ר ארי זיבוטפסקי מאוניברסיטת בר אילן, אשר חוקרים את זיהויין של חיות המוזכרות במקרא, מזהים את השיבוטה עם שאבוט (ערבית), דג נהרות החי בנהרות הפרת והחידקל, וכן בנהר כהרון שבאיראן. דג השאבוט הוא דג כשר שיש הטוענים כי טעמו כטעם חזיר. משקלו עד 60 ק"ג.
[עריכה] השיבוטה כעז ים
הפרי מגדים מתייחס לשיבוטא כאל עז ים, לפי תוספות (עבודה זרה ל"ט, ד"ה "וסימניך"):
"המנהיג בעיזא ושיבוטא מהו? מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לא כלום עביד או דלמא השתא קא מנהיג" (בבא קמא נ"ה,א).
שם מדובר בנהיגה בשיבוטא ובעז יחד. רש"י אומר על כך: ""קשר קרון לעז ודג , זה צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים". הדיון עוסק באיסור הנהיגה בכלאיים, והרעיון של נהיגת שיבוטא ועיזה יחד מהווה דוגמה לנהיגת בעלי חיים שונים לחלוטין יחד - דוגמה היפותטית.
כמו כן, בתוספות (מסכת עבודה זרה ל"ט,א): 'חמרא דימא שרי, תורא דימא אסור' וכן עז המים, שהיא בהמה גדולה הנמצאת בים שריא, היא הנקראית שיבוטא".
[עריכה] שיבוטה באמנות
שלמה אבס התייחס אל השיבוטה כאל חיה ימית מסתורית.
יורם טהרלב הוסיף את השיבוטה לרשימת החיות שהעלה נח לתיבה בשירו "נח". הוא עשה זאת כבדיחה, מכיוון שברור שלדגים אין צורך בתיבה להצלה מפני מבול.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- זיהוי השיבוטה בתור Barbus grypus באתר NRG
- מחלוקת על זיהויו של דג השיבוטה בעיתון הארץ
- מילות השיר "נח", באתר שירונט - מילים: יורם טהרלב, לחן: מתי כספי
- גילוי השאבוט בynet
- מדרש תנחומא שמיני
- תלמוד בבלי מסכת קידושין פרק ב'
- דגים טהורים וטמאים ר' קורמן
- רישא לעומת שיבוטא מנחם מענדל קלמנסון
- תלמוד בבלי מסכת פסחים פרק י'
- תלמוד בבלי מסכת שבת פרק י"ד
- דגים למאכל במקורות התלמודיים לאה דימנט
- עור, צרעת, נגעים מתוך האנציקלופדיה ההלכתית רפואית בעריכת פרופ' אברהם שטינברג
- תלמוד בבלי מסכת בבא קמא פרק ה'
- תלמוד בבלי מסכת סנהדרין פרק ז'
