תוספות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוספות – חיבור קולקטיבי של רבני יהדות אשכנז וצרפת על התלמוד המכיל קושיות, תירוצים והערות. מאז חיבורם בימי הביניים המאוחרים ריכזו התוספות את עיקר תשומת לבם של המעמיקים בתלמוד. התוספות נערכו במשך כמאתיים שנה.
בדף התלמוד בהדפסתו המסורתית נמצאים התוספות בצדו החיצוני של העמוד. הם מתחילים במובאה קצרה מדברי התלמוד, המכונה "דיבור המתחיל". התוספות הם ביסודם הם הערות לדברי רש"י, המכונה "הקונטרס", אם כי התפתחו והשתכללו להרבה מעבר לכך.
תוכן עניינים |
[עריכה] בעלי התוספות
הם קבוצה של כ-300 רבנים שהמשותף לכולם הוא לקיחת חלק בכתיבת פירושים המכונים תוספות על 30 ממסכתות התלמוד הבבלי ועל פירוש רש"י לתלמוד. בנוסף, יש מהם שכתבו פירושים לתורה (דעת זקנים). יצרו ופעלו במשך כמאתיים שנה, במאות השתים עשרה והשלוש עשרה. מרביתם מחוג תלמידי רש"י באשכנז ובצרפת ומיעוטם באנגליה ובאיטליה.
בעלי תוספות מפורסמים:
- ראב"ן
- יראים
- ר"י פורת
- רבי מאיר בר שמואל, חתנו של רש"י.
- רבי יצחק בר אשר הלוי משפיירא, ריב"א - ראש לבעלי התוספות באשכנז.
- רבי יעקב בר יצחק הלוי (יעב"ץ).
- רבי שמואל בן מאיר (רשב"ם) - נכדו של רש"י.
- רבי יעקב בן מאיר (רבנו תם) - אחיו של הרשב"ם, גדול חכמי צרפת בדורו וממנהיגיה.
- רבי יצחק בר שמואל, ר"י הזקן - בן אחותם ותלמידם של הרשב"ם ורבנו תם. חי במאה השתים עשרה. מכונה גם "בעל התוספות", שמו נזכר כמעט בכל תוספות שלפנינו.
- רבי שמשון בן אברהם משאנץ (ר"ש משנץ) - תלמידו של ר"י הזקן. פעל במאה השלוש עשרה. חיבר גם פירוש למשנה לסדרים זרעים ומועד. עלה לארץ ישראל בשנת 1211.
- רבי מאיר בר ברוך, מהר"ם מרוטנבורג - מאחרוני בעלי התוספות.
[עריכה] יצירת התוספות
התוספות התפתחו בחוג תלמידי רש"י, והרבנים החשובים שהשתתפו ביצירתם ("בעלי התוספות") הם, בין השאר, הרשב"ם, רבנו תם, רבי יצחק בן שמואל (בדרך כלל מכונה ר"י), רבי שמשון בן אברהם משאנץ (רשב"א משאנץ), מהר"ם מרוטנברג ועוד אחרים (ומעט מהפעמים מובא אפילו הרמב"ם; ראו לדוגמה בתוספות במנחות דף מב. ורמז נתנו בדבר: רמב"ם, ראשי תבות פרק רביעי דף מב מסכת מנחות).
ישנן כמה ואריאציות של תוספות. התוספות שהודפסו על רוב המסכתות במהדורת התלמוד נקראים "תוספות טוך" על שם כותבם, רבי אליעזר, שהיה אחד מתלמידיו המובהקים של הרשב"א משאנץ ומוצאו מהעיר טוך הצרפתית (שלמעשה אין זה ברור מהי והיכן היא נמצאת), אך יש גם מהדורות תוספות אחרות, כמו תוספות שׂאנ"ץ (על שם העיר Sens) שנכתבו על ידי הרשב"א משאנץ, תוספות רבנו פרץ, תוספות חכמי אנגליה ועוד, וחלקם התקבלו כתוספות המקובלים באי אלו מסכתות. במסכת נדרים למשל נמצאים תוספות איוורא, ונפלו בהן שיבושים רבים, מה שמפחית מהדומיננטיות שלהן אצל לומד המסכת.
נקודת המוצא של בעלי התוספות היא היותו של התלמוד חיבור אחד. מכאן שאין זה רצוי להסביר סתירות פנימיות בסוגיה וסתירות בין סוגיה לסוגיה על פני כל מסכתות התלמוד כ"מחלוקת הסוגיות" וכדומה, אלא כמקור להסקת דינים חדשים, בין השאר על ידי פלפול והעמדות שונות. כן ידועים התוספות ביחסם ל"מנהג ישראל" כמקודש, ורבים מבעלי התוספות יידחקו מאוד בהסבר התלמוד כדי לקיים את המנהג.
אותו יחס שנקטו כותבי התוספות לחכמי התלמוד נוקטים היום בישיבות כלפי בעלי התוספות עצמם, ומדקדקים ועורכים דיוקים בדבריהם, מקשים מתוספות לתוספות (אם כי זאת ניתן לעשות למעשה רק כאשר ידוע שכותב התוספות הוא אחד) ומתרצים על ידי חילוק ופלפול. אולם גישה זאת לתוספות אינה חדשה, ומקורה כבר במאות השנים שאחרי חתימתן. בין המפלפלים המפורסמים בדברי התוספות נמצאים המהרש"ל המהר"ם מלובלין והמהרש"א.
על הפסקים המצויים בתוספות הסתמך בין השאר הרמ"א כאשר כתב את "המפה" על השולחן ערוך.
[עריכה] עיוני התוספות
רשימה חלקית של נושאים עקרוניים העולים לדיון בדברי התוספות:
- סתירה ברורה או משתמעת בין סתם הגמרא או בין דברי אמורא או תנא לדברים במקום אחר. קושיה תתעורר גם בשל סתירה בינם לבין המתחייב על פי קו ההיגיון. סתירות אלו מהוות את עיקר הדיון בתוספות למיניהן.
- קושיה על ביאור הסוגיה לפי רש"י וניסיון למצוא ביאור אחר.
- תמיהה על הצגת עניינים בסוגיה כברורים ופשוטים בשעה שאינם כאלו לכאורה.
- תמיהה מדוע צריך התלמוד לחדש דינים מסוימים, כאשר לדעת התוספות אלו ניתנים להסקה ממקומות אחרים.
- הסברת טעמים למה שהגמרא לא כתבה (מדוע לא נכתב דין מסוים, מדוע לא הובא תירוץ מסתבר לכאורה).
- צמצום, הגבלה ועשיית סייגים לדברים הנאמרים בגמרא (הבהרה שהדינים אינם לפי כל הדעות או שאינם תקפים בכל המצבים).
- תמיהה מן הגמרא על מנהג מקובל, והסבר המנהג באופן שלא יסתור את דברי הגמרא.
- פירוש פשוט של מילים ועניינים, לעתים במקום שבו אין הסכמה עם פירוש רש"י. לעתים במקום שאין הוא מפרשם בעצמו.
- ענייני דקדוק עברי (למשל בתחילת מסכת קידושין: האם אומרים "אישה נקנית" או "האישה נקנית", "שלוש דרכים" או "שלושה דרכים", ומצוטטות מובאות רבות מהמשנה לבחינת העניין).
- ענייני גאוגרפיה (למשל בתחילת מסכת גיטין – האם עכו היא בארץ ישראל. שיטתו של רבנו תם שחציה הייתה בארץ ישראל וחציה בחו"ל, ואילו שיטתו של רבי יצחק היא שלא בהכרח יש קשר בין עצם קדושת ארץ ישראל לבין ההיכללות בארץ ישראל לגבי דיני גט מסוימים).
[עריכה] שיטת לימודם של בעלי התוספות
הגמרא – בין התלמוד הירושלמי ובין התלמוד בבלי – בנויה מאוסף אמרות של חכמים שונים (תנאים ואמוראים) ודיונים על אמרות אלו. הדיונים מתקיימים ברובם בשפה הארמית, בקיצורי מילים ובמונחים מורכבים שמשמעותם משתנה לאורך הדיונים, ובשל כך פעמים וקיים קושי להבין את המשמעות הפשוטה של הגמרא. רש"י היה הראשון שכתב פירוש מקיף על כל הש"ס (לפניו כתב רבנו חננאל פירוש, אך לא הקיף את הש"ס כולו). פירושו של רש"י מתאפיין בעיסוק בסוגיה באופן מקומי. לעומת זאת, בעלי התוספות, מצאצאציו, בוחנים את הסוגיה בהשוואה לסוגיות אחרות בש"ס. אל הש"ס הם מתייחסים כמקור אחיד שחייבת לשרור בו קוהרנטיות. להלן השוואה בין פירוש רש"י לפירוש רבינו תם, נכדו, מבעלי התוספות:
בגמרא (בבלי קידושין נ"ט ע"א), מופיע פסיקת הלכה בנוגע לדיני קניין. על יהודי החפץ בקניית דבר (בסוגייה מדבר על קרקע), נאסר לעשות זאת אם יהודי אחר כבר מנסה לקנותו. מותר לו לעשות זאת רק במקרה שהיהודי האחר חזר בו מרצונו לקנות. כדי לבסס את הדין הזה הגמרא מצטטת דין דומה: "עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלו, נקרא רשע". (חררה הוא עוגה צלויה, כעין "טוסט"). רש"י מפרש: "מהפך בחררה - מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית". כלומר, במידה ועני מנסה לזכות במשהו מן ההפקר או בנדבה מבעל הבית, אסור לאחר לקדמו "ולחטוף" את החפץ לפניו. פירושו של רש"י אמנם תואם את דברי הגמרא כאן, אבל הוא לא תואם סוגיה מקבילה במסכת בבא מציעא. שם מופיע שאם עני מנסה לזכות במציאה (חפץ אבוד שאין בו סימן) ובמקום להרימו (מעשה המעניק למרים זכויות קניין על החפץ, לפי ההלכה) הוא מפיל את עצמו עליו (נפילה על חפץ לא מוכרת כמעשה קניין הלכתי), רשאי אדם אחר לזכות במציאה. פסיקה דומה מופיעה במסכת פאה, בנוגע לזכויות קניין של העני בשדה. על סמך סוגיות אלו ר"ת הסיק שיש איסור רק במקרה שהראשון מנסה לקנות משהו, אבל לגבי חפץ של הפקר, כגון מציאה או נדבה, כולם שווים וכולם יכולים להתחרות עליו עד שאחד זוכה בפועל (ומבצע מעשה קניין). לאחר הסבר זה מביא רבינו תם סוגיות נוספות בש"ס שנראות כסותרות את העיקרון זה, אך הוא מתרץ אותן אחת ואחת, מתוך מחוייבות להסברו.
דוגמה זו ממחישה לנו את החיפוש אחר העקביות בכל הסוגיות, ואת מציאת ההסברים המיישבים את כל הסתירות שביניהן. זו, כפי שנכתב למעלה, היא אחת הבעיות המרכזיות שהעסיקו את בעלי התוספות בפירושם לגמרא.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- תוספות, הספרייה של מט"ח
- אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם, הוצאת מוסד ביאליק, מהדורה רביעית מורחבת, תש"ם.
