תקנות שעת חירום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

תקנות שעת חירום הן תקנות (כלומר חקיקת משנה שאינה מצריכה את אישור הכנסת), שבהתאם לחוק יסוד: הממשלה רשאית ממשלת ישראל להתקינן במצב חירום כדי להגן על המדינה, ביטחון הציבור וקיום האספקה והשירותים החיוניים. תוקפן של תקנות שעת חירום פוקע אוטומטית בתום שלושה חודשים מהתקנתן.

היכולת להתקין תקנות שעת חירום התבססה קודם הקמת המדינה על תקנות ההגנה (שעת חרום), 1945, שנועדו לתת בידה של ממשלת המנדט כלי למלחמה במחתרות העבריות. לאחר קום המדינה הוענקה לממשלת ישראל יכולת דומה באמצעות פקודת סדרי השלטון והמשפט, ועם חקיקתו של חוק יסוד: הממשלה נקבעה בו הסמכות להתקין תקנות לשעת חירום. ההכרזה של מועצת העם על מצב חירום במדינת ישראל ניתנה זמן קצר לאחר הקמת המדינה. מאז מוארכת תקופת החירום בכל פעם לפרק זמן קצר יחסית (שנה או חצי שנה) על ידי הכנסת. בסוף שנות ה-90 קבע בג"ץ כי זה איננו מצב תקין ויש לשנותו, מאז ניתנו למדינה מספר דחיות לטיפול בבעיה אולם מצב החירום עדיין לא בוטל.

במהלך השנים הפך השימוש בתקנות לשעת חירום לנדיר יותר ויותר. בעוד שהשימוש בהן היה נפוץ בראשית ימי המדינה, הרי השימוש בהם נהיה נדיר ביותר החל מסוף שנות השמונים. השימוש הנרחב האחרון בתקנות אלו היה דווקא לצורך כלכלי, תוכנית הייצוב ב־1985-1987. שימוש נוסף בתקנות המקיים עד היום הוא הוצאת צווי ריתוק לעובדים שובתים בשירות הציבורי.

קיים שוני מהותי בין תקנות רגילות ובין תקנות לשעת חירום: תקנות רגילות מותקנות מכוחו של חוק מסוים, הקובע במדויק את מטרתן של התקנות ואת גבולות סמכותו של השר המוסמך להתקינן. בפרט אין בכוחן של תקנות לסתור חוק, ותקנות הסותרות חוק - בטלות. ביחס לתקנות שעת חירום, לעומת זאת, נקבע בסעיף 39 חוק יסוד: הממשלה כי "תקנות שעת חירום כוחן יפה לשנות כל חוק, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים, וכן להטיל או להגדיל מסים או תשלומי חובה אחרים, והכל זולת אם אין הוראה אחרת בחוק". תכונה זו מקנה לתקנות שעת חירום אופי בלתי דמוקרטי ביותר: הן מקנות לממשלה יכולת להשעות כל חוק שחוקקה הכנסת. הגנה מוגבלת מפני עוצמתן של תקנות שעת חירום מופיעה בחוקי יסוד אחדים, ובפרט חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

פסק דין של בג"ץ (בגץ 6971/98 יוסף פריצקי נ' ממשלת ישראל) עסק בהרחבה בהתקנתן של תקנות שעת חירום, וקבע שעל הממשלה להשתמש בכלי זה רק כאשר אינה יכולה להגישן לכנסת בהליך חקיקה רגיל.