משתמש:Hbk3/יחס הכנסייה לשואה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
הערך נמצא בשלבי עריכה הנכם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו כדי למנוע התנגשויות עריכה. שימו לב! אם דף זה לא נערך במשך שבוע, רשאי כל ויקיפד להסיר את התבנית ולהמשיך לערוך אותו. |
תוכן עניינים |
[עריכה] התאולוגיה הנוצרית
לתאולוגיה הנוצרית היה תפקיד במידה כזו או אחרת ביצירת התנאים לשואה. העוינות הנוצרית כלפי היהודים החלה עוד בתקופת האימפריה הרומית, עת הפכה לדת המדינה של האימפריה במאה ה-4 לספירה. התאולוגים בתקופה זו נתנו לעוינות האנטי-יהודית חותם דתי מחייב, וזאת בתואנות שונות, בהן אשמת רצח ישו, חורבן ירושלים וכו'. ברם, היו גם אפיפיורים שהתייחסו ליהודים כמומרים אפשריים בתוקף היותם עדי האמת הראשונים של התגלות אלוהית. ואולם, ידן של ההשקפות האורתודוקסיות והמסורתיות היא שהייתה על העליונה, דבר שהתבטא בבידוד חברתי ופיסי, גירושים נרחבים ממדינות נוצריות (לדוגמה גירוש יהודי ספרד ב-1492) ולעיתים אף מדיניות של דיכוי.
מאוחר יותר, בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19, עת עליית החילון והרומנטיקה, השנאה כלפי היהודים החלה תופסת בסיס חברתי וכלכלי, ומחליפה בכך את השנאה על הרקע הדתי. התפיסות הנושנות, ובכללן יחס הכנסייה ליהדות, נותרו בתרבות העממית, אך לבשו צורות אחרות. תהליך זה צבר תאוצה בראשית המאה ה-20 ובלט בעיקר בתעמולה דאז. בכך התהווה הבסיס להקמתן של מפלגות עם מצע אנטישמי בגרמניה, אוסטריה וצרפת. גם בעת החדשה נשמעו קולות היוצאים חוצץ אל מול קיצוניות השנאה היהודית. בלט במיוחד קולו של האפיפיור פיוס האחד עשר שאמר ב-1938 כי "אנטישמיות אינה מקובלת. רוחנית אנו כולנו שמיים". אך שוב, בעולם הנוצרי שלטה הגישה המסורתית, וזו מנעה שיפור ביחס הנוצרי כלפי היהדות ומאמיניה. וכך, הנצרות לא עשתה דבר על מנת לעצור את השנאה והאלימות הגוברות ששימשו כרקע נוח לעליית המפלגה הנאצית וביצועו של רצח העם.
[עריכה] בזמן שלטון הנאצים
[עריכה] הכנסייה הקתולית
עד לפרוץ המלחמה, הכנסייה נמנעה לצאת כנגד השלטון הנאצי ואף שיתפה איתו פעולה. מצב זה נבע משני גורמים עיקריים. האחד, הוא ההסכם החדש שנחתם בין השלטונות הנאצים והוותיקן בקיץ 1933 (הקונקורדט), והשני, הוא תמיכה במידת מה של הקתולים בגרמניה במדיניות הלאומנית שהנהיגה המפלגה הנאצית. אבסורד הוא, שגם לאחר שהנאצים הפרו יותר ויותר את הסכם הקונקורדט, נותרה הסכמת הכנסייה שבשתיקה על תילה. גם אז, התפרסמו מספר גינויים למדיניות הנאצית, אך אלו עסקו בעיקר בשיטות שלהם ולא בעצם מדיניות הדיכוי. אפילו פרסומו של האפיפיור דאז, פיוס האחד עשר, 'בדאגה חמורה' (Mit brennender Sorge), שיצא כנגד האידיאולוגיה הנאצית והגזענות במרץ 1937 לא הועיל, והאהדה ליהודים נותרה מועטה ביותר. אהדה זו אף היא, הייתה שמורה בדרך-כלל ליהודים שהמירו את דתם.
ככלל, גישת הממסד בוותיקן מזכירה במידה כזו או אחרת את מדיניות הפייסנות שנקטו ראשי מדינות מערב אירופה באותה תקופה (ראו: נוויל צ'מברליין). היא חתרה לטובת פשרה פוליטית ומעשית עם הנאצים, ולכן נמנעה מלמחות באופן נמרץ. באותה עת, מנהיגים קתולים בולטים דווקא הדגישו את הצורך בנאמנות ללאום ולממסד, ולעתים אף אופיינו באיבה עתיקת יומין. לפיכך הכנסייה לא הגיבה למעשים גזעניים ותוקפניים כלפי היהודים, כמו תחיקת חוקי נירנברג ב-1935 ופרעות ליל הבדולח ב-1938. יודגש כי גם התמיכה המועטת שניתנה ליהודים, ניתנה לרוב לאלו שהמירו דתם. בלטה בתמיכתה אגודת זנקט רפאל (St. Raphaelsverein) שארגנה הפגנות כנגד התוכנית הנאצית לפרק נישואים בין ארים ליהודים, שהבטיחו הגנה ליהודים (ראו מישלינג).
ב-10 בפברואר 1939 נפטר האפיפיור, פיוס האחד עשר, ושלושה שבועות אחרי כן נתמנה פיוס השנים עשר לתפקיד. החילוף התבצע כחצי שנה בלבד לפני פתיחתה של מלחמת העולם. בזמן המלחמה, נמנע הוותיקן ממסירת מחאה רשמית אל מול השמדת היהודים שהלכה וצברה תאוצה. כאשר הושמעה מחאה בכל זאת, היא יצאה מאוחר יחסית (ולעתים מאוחר מדי). הצהרותיו כללו ניסוחים כלליים בלבד שלא הטילו אחריות לפשעים שהתחוללו ברחבי היבשת. בנוסף, האפיפיור נמנע מציון מפורש בנוגע לסבל שעבר על העם היהודי.
[עריכה] גורמים מעצבי מדיניות
אופן הפעולה של הוותיקן התגבש כתוצאה ממכלול של סיבות, חלקן תלויות בוותיקן עצמו, וחלקן קשורות במעצמות הלוחמות. הסיבה המשמעותית ביותר לדרך פעולה זו, היא כאמור אמונת ראשי הוותיקן כי ניתן להגיע לפשרה באמצעים דיפלומטיים. אמונה זו הייתה מוגזמת, קל וחומר לאור תפיסותיו של היטלר על הדיפלומטיה. אך תרמו למדיניות הוותיקן גורמים נוספים, כמו סלידתם של בכירי הכנסייה בגרמניה להתעמת עם הממשלה הנאצית, וחולשתו של הנונציו, שליח האפיפיור בברלין. גם סירוב הכנסייה להאמין בחוסר יכולתה להשפיע לנוכח ממדי השואה תרם למדיניות הפסיבית. ואולם, המעצמות הלוחמות השפיעו גפ באופן ישיר על שתיקתה היחסית של הוותיקן, שכן המדינות הלוחמות החזיקו במדיניות לאומית בעת המלחמה, ובעקבות כך גם טירפדו מפעם לפעם את הפעילות ההומניטרית של הוותיקן.
