I-mode

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

i-mode הינו תקן טכני ומודל עיסקי שהומצא ומנוהל על ידי חברת DoCoMo היפנית לאספקת שירותים על גבי טלפונים סלולריים. השירותים העיקריים הם אינטרנט סלולרי ודואר אלקטרוני על גבי הטלפון. מבחינה טכנית הוא זהה ביכולותיו לתקן ה-WAP2 האירופי. ההבדל המשמעותי הוא המודל העיסקי לפיו חברת הסלולר מרוויחה בעיקר מגביה על תעבורת הנתונים ואילו ספקי התוכן גובים תשלום ישיר מהמנויים. ה-i-mode הופעל לראשונה ביפן בשנת 1999 בהצלחה מרובה ומאז הופץ על ידה בעולם. בישראל מופעל השירות על ידי חברת סלקום מאז ספטמבר 2005. למרות הציפיות לשחזור ההצלחה היפנית, בעולם לא נחל ה-i-mode הצלחה רבה.

[עריכה] ההתחלה ביפן

בעוד שגופי התקינה ותעשיית הסלולר במערב התווכחו על האיפיון והפריסה של שירותי תקשורת הנתונים (GPRS) והאינטרנט הסלולרי (WAP) פיתחה חברת NTT-DoCoMo, המפעיל הסלולרי הגדול ביותר ביפן תקנים משלה. במסגרת זו היא פיתחה את ה-i-mode שנשען על תקני תקשורת הנתונים הייחודיים ליפן.

השירות הושק ביפן בפברואר 1999 והיווה הצלחה כבירה. אלפי אתרי תוכן התאימו את עצמם לעבוד בתקן החדש ויפנים רבים התרגלו לגלוש באינטרנט באמצעות מכשיר הטלפון הסלולרי. מספר גורמים עודדו הצלחה זו:

• תופעת היוממות ששכיחה ביפן גורמת לכך שרבים מתושביה נוסעים במשך זמן רב כל יום במערכות התחבורה הציבורית ובעיקר ברכבות. חברות הסלולר דאגו שהרשתות שלהם יכסו את האזורים הללו וכך התאפשר למנויים לנצל את זמן הנסיעה לעבודה או ללימודים כדי לגלוש באינטרנט.
• הנגישות הנמוכה יחסית לאינטרנט - ביפן הייתה אז חדירה נמוכה יחסית של האינטרנט לבתים. במקומות העבודה היפנים לא מקובל שעובדים גולשים לשימוש פרטי. מסיבות אלו נוצר צמא לאמצעי גישה נוח ונגיש לאינטרנט.
• השליטה החזקה של חברות הסלולר בשוק - בניגוד לאירופה, ביפן הרשת הסלולרית היא זו שמאפיינת ומגדירה את המכשירים ואת כל שאר הציוד. מסיבה זו יכלה DoCoMo לכפות על כל יצרני הציוד את התקנים שלה באופן גורף ולהבטיח תאימות ורמת שירות גבוהה, מטרה שהושגה בעולם ה-WAP רק שנים רבות מאוחר יותר.

סיבות אלו, ובעיקר מודל חלוקת ההכנסות של DoCoMo עודדו יצירת אתרי תוכן ושירותים ל-i-mode. לחברות ולאנשים פרטיים היה כדאי להקים אתרי i-mode מכיוון ש-DoCoMo לקחה עמלה מינימלית (כ-10%) מהתשלומים שהם גבו מהמנויים.

גם מתחריה של DoCoMo ביפן השיקו שירותים דומים (EZweb של KDDI ו-J-Sky של וודאפון יפן/J-Phone). נכון ליוני 2005 יש ביפן 45 מיליון מנויים לשירות ה-i-mode מתוך כ-50 מיליון מנויי DoCoMo שמהוים מעט יותר ממחצית המנויים הסלולריים ביפן.

[עריכה] i-mode בעולם

לאחר ההצלחה ביפן ניסתה DoCoMo לייצא אותה למדינות אחרות. החלוצה באירופה הייתה המפעילה ההולנדית KPN בה יש ל-DoCoMo אחזקות ולאחריה Bouygues הצרפתית, Telefonica בספרד ו-Wind האיטלקית. בהמשך באו מפעילים סלולריים מרוב מדינות אירופה ומספר מפעילים מהמזרח הרחוק. רובם המשיכו לספק שירותים בטכנולוגיות המערביות במקביל ל-i-mode.

מלבד Bouygues בצרפת, אצל אף אחד מהמפעילים הללו לא נרשמה הצלחה מרשימה ל-i-mode. נכון ליוני 2005, בכל המדינות הללו יש רק 5 מיליון מנויים בהשוואה למאות מיליונים בטכנולוגיית WAP (בשירותים כמו !Vodafone Live ו-T-Mobile t-zones). ישנן מספר סיבות להבדל בין יפן לעולם:

• חוסר נכונות לתשלום עבור תכנים - האזרחים במערב התרגלו לקבל תכנים בחינם, גם באינטרנט הביתי וגם באינטרנט בסלולר. קשה לבעלי אתרים לגבות כסף על תכנים כאלו. לדוגמה: אתר YNet ב-i-mode עולה כ-5 ש"ח בחודש בעוד שבשירותי ה-WAP של סלקום ופרטנר (OBox) הוא בחינם.
• מיעוט מכשירים תומכים - יצרניות המכשירים המרכזיות במערב, ובראשם נוקיה לא מייצרות טלפונים תומכי i-mode (אם כי יש תוכנות i-mode על גבי מכשירי הסיביאן של נוקיה). בהעדרם, רוב שוק ה-i-mode מתבסס על מכשירים מהמזרח הרחוק שפחות מתאימים לקהל המערבי. יש הטוענים כי הלחץ שיווצר על ידי המנויים יגרום לכך שגם יצרניות המכשירים המערביות יתמכו ב-i-mode.

[עריכה] טכנולוגיה

בתחילתו היה ה-i-mode מבוסס על גרסאות מיוחדות שיצרה DoCoMo לפרוטוקולי התקשורת הנהוגים באינטרנט. לפי הרעיון הבסיסי ניגש הטלפון לתכנים שמופיעים בדפים דמויי HTML בשפה שקרויה iHTML (נקרא בעבר cHTML או Compact HTML) שהיא גרסה מצומצמת יותר של HTML. הטלפון ניגש לאתרי האינטרנט באמצעות פרוטוקולים דמויי TCP (בשם TLP) ו-HTTP (בשם ALP). כאשר הותאם ה-i-mode לתקנים המקובלים בעולם הוא החל לעבוד בגרסאות TCP ו-HTTP הנפוצות במערב.

המתווך בין הטלפון לאינטרנט הוא שרת ה-i-mode שמנטר את כל התעבורה ואחראי לאינטגרציה עם אתרי התוכן החיצוניים. שרת זה גם מציג למשתמש את תפריט ה-i-mode הראשי, מאחסן את תיבת ההודעות ושומר את הגדרות המשתמש. חוות השרתים של DoCoMo כוללת 400 מחשבים שתופסים שטח של 4,600 מטר רבוע. את התוכנה לשרתים מספקת חברת NEC. החל משנת 2004 התחילה חברת קומברס הישראלית, בשיתוף עם DoCoMo להתחרות ב-NEC על אספקת שרתי i-mode.