אבו תור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

אַבּוּ תור היא שכונה חצויה יהודית-ערבית בירושלים, מדרום לעיר העתיקה. השכונה תחומה מצפון על ידי גיא בן הינום, במערב בדרך חברון ומתחם הרכבת ובדרום בטיילת ארמון הנציב, יער השלום וטיילת שרובר. בין השנים 1948-1967 הייתה השכונה חצויה בידי "הקו העירוני" בין מערב ירושלים הישראלית למזרח ירושלים הירדנית, לאחר שהחלק העליון המערבי של השכונה נכבש על ידי ישראל במלחמת העצמאות ואילו החלק התחתון נותר בידי ממלכת ירדן.

השכונה שוכנת במרומי גבעת אבו תור שרומה 777 מ' מעל פני הים, וממנה נשקף נוף לעבר שלושה כיוונים - לצפון, למזרח ולדרום. לצפונה נשקפים ממנה נופי העיר העתיקה וחומותיה, רחבת הר הבית והמסגדים שעליה, הר ציון וכנסיותיו; במזרח נשקפים ממנה שכונת סילוואן על הבתים הבנויים בצורה מדורגת המשתלבת בנוף ומשדרים הרמוניה, נופי מדבר יהודה, הרי אדום ואף הרי מואב; בדרום נשקפים ממנה ארמון הנציב וטיילות האס ושרובר ושכונת ארמון הנציב. חלקה היהודי של השכונה הוא היום שכונת יוקרה, ובה וילות ערביות לשעבר בצד בתי דירות מודרניים הבנויים בסגנון שמשתלב באופי השכונה.

תוכן עניינים 1 שמות השכונה 2 כנסייה ביזנטית 3 תולדות השכונה 3.1 שנים ראשונות 3.2 מלחמת העצמאות 3.3 תקופת ירושלים החצויה 3.4 מלחמת ששת הימים 4 אופי אבו תור כיום 5 חורשת אבו תור ומבט לעתיד 6 התיישבות יהודים בתוככי השכונה הערבית 7 בניינים בולטים בשכונה

[עריכה] שמות השכונה

השכונה נקראת בפי הערבים דֵיר אַבּוּ תוֹר (אבי השור), "אבו תורי" ו"א־תורי" ובפי היהודים אבו תור. לעתים נקרא החלק היהודי "אבו תור היהודית" והחלק הערבי "אבו תור הערבית". שמו הרשמי של החלק הישראלי של שכונת אבו תור הוא שכונת "גבעת חנניה", אולם תושבי השכונה כמעט ואינם משתמשים בשם זה ובחלקם אף אינם מודעים לו. השם גבעת חנניה נקבע בעשור למדינת ישראל, ביולי 1958, במסגרת קביעת שמות חדשים לשכונות ירושלים שנשאו עד אז שם ערבי או לועזי. השם מציין את חנניה הכהן הגדול בימי בית שני, אשר מעריכים שבית הקיץ שלו היה ניצב בראש הגבעה שבשכונה. לפי יוספוס פלביוס (מלחמות היהודים ה', י"ב, ב') חנניה קבור במרומי הגבעה, אבל קברו לא זוהה בימינו.

מסורת אחת המסתמכת על דברי מוּגִ'יר אַ־דִין בספרו מ־1495, מספרת שהשם אבו תור מציין את אַחְמַד אַל־קוּדְסִי (הירושלמי) שלחם בשורות צבא צלאח א-דין, אשר נהג לרכב על גב שור. ב־1198, לאחר שהמוסלמים ניצחו בקרב קרני חיטין ולאות הערכה על אומץ לבו במערכה נגד הצלבנים, ניתנה לו הגבעה ומאז היא נקראת על שמו. לפי המסורת הוא נקבר במקום.

מסורת מוסלמית אחרת מספרת כי בזמן שצלאח א־דין צר על ירושלים שהייתה עדיין בידי הצלבנים, וצפה מהגבעה באבו תור על הר הבית שבעיר הנצורה, התרברב השייח' שיהאב א־דין, אחד משרי צבאו שנלווה אליו, ואמר: "אכבוש את העיר בלא כל מאמץ רכוב על גב שור" (דהיינו אפילו לא יזדקק לסוס), ומאז דבק בו ובמקום הכינוי "אבו תור".

לפי אחת המסורות הנוצריות שכונת אבו תור היא מקום "הר המועצה הרעה" (= הסנהדרין) (Mount of Evil Counsel) או "הר העצה הרעה" בו שכן ביתו של הכהן הגדול כיפא (במקום בו קבע יוסף בן מתתיהו את קברו של הכהן הגדול חנניה) בו קיימו הכהנים והזקנים את חקירתו הראשונה של ישוע - "והאנשים אשר תפשו את ישוע הוליכֻהו אל־קַיָּפָא הכהן הגדול אשר נקהלו שם הסופרים והזקנים" (מתי כ"ו, 57).

על משמעות השמות הנוצריים "הר העצה הרעה" ו"הר המועצה הרעה" וכיצד ניתנו לאותו מקום, מסבירים כי בני ירושלים עירבבו את השם ג'בל א־טור (הר המגדל - שמו הערבי של הר הזיתים) עם ג'בל אבו תור וכך כינו את הגבעה בשם 'אַבּוּ טוּר' (אבי המגדל). כך גם הכינוי "הר העצה הרעה" (Mount of Evil Counsel) היה ל"הר המועצה הרעה" (Mount of Evil Council). מכל מקום, זיהוי נפוץ ומקובל יותר ל"הר העצה הרעה" הוא רכס ארמון הנציב, כקילומטר וחצי דרומה לאבו תור.

בימי הביניים מופיע השכונה שעל הגבעה בשם "הר הגיחון" (באנגלית Gihon Council; ובצרפתית Mons Gihon). מעיין הגיחון נובע ממזרח לגבעה, בנחל קדרון.

[עריכה] כנסייה ביזנטית

במרומי הגבעה מיתחם נוצרי יווני־אורתודוכסי סגור (דֵיר אבו ת'ור), ובו שרידי כנסייה, המציינת את המקום בו נדון ישו בראשונה, וקברים מהתקופה הביזנטית.

בחלקה התחתון של הגבעה, ממזרח למפגש הרחובות עמינדב ורח' ישי שכן בעבר מנזר דֵּיר אַבּוּ תוֹר (נ.צ. 17165.13035) וזה היה גם שמה של הגבעה לפנים. כיום (2007) ניכרים במקום יסודותיה של כנסייה ביזנטית וקריפטה (מסתור תת־קרקעי). שטח האתר כולו הינו קטן ומגיע לכחצי דונם והינו בבעלותה של הפטריארכיה היוונית־אורתודוכסית, ומוצע לעשותו גן ארכיאולוגי פתוח. במקום חפרו ח' גולדפוס, ג' מ' גוזלן וע' שיאון שמצאו שרידים של כנסייה ברמת השתמרות נמוכה, שלה מבנה בסיליקה ולה אולם תווך ושתי סטראות. מספר העמודים שהיו בבסיליקה ומקומם לא ידוע ואמנם נמצאו עמודים, אבל אלו לא היו באתרם. החלק המערבי של הכנסייה לא שרד כלל. במרכזו של האפסיס של הכנסייה הפונה מזרחה נחצב אפסיס. משני צידיו של האפסיס הותקנו חדרי משנה (פסטופוריה). הכנסייה תוארכה לזמן התקופה הביזנטית תחת הסיטרה הצפונית של הכנסייה נחשפה קריפטה החצובה בסלע, והיא השתמרה במצב בינוני. לפי אחת מהסברות של החופרים שימשה הקריפטה לקבורה וזאת לפי הכתובת שנחשפה בתוך הקריפטה ובה נכתב כי כאן ה"קבר של פ[רוקופיוס]...". ואילו לפי סברה אחרת הקריפטה הינה כנסייה תת קרקעית (קטקומבה). הכנסייה שייכת למנזר על שם הקדוש מודסטוס.

[עריכה] תולדות השכונה

[עריכה] שנים ראשונות

שכונת אבו ת'ור העכשווית הוקמה בידי ערבים בשנות ה־80 של המאה ה-19 כשכונה מוסלמית, בחלק המזרחי של השכונה הנוכחית. במקביל, בשנת 1887 הקים יוסף נבון ביי, ושני שותפיו הבנקאי יעקב פרוטיגר ושלום קונסטרום, במרומי הגבעה שכונה יהודית שנקראה 'בית יוסף' על שמו והייתה מיזם מסחרי. השכונה הערבית שימשה ערבים שבקשו לצאת מבין חומות העיר העתיקה לאזור מרווח בקרבת העיר העתיקה. השכונה היהודית התפתחה באיטיות רבה ובמאורעות תרפ"ט (1929) ננטשה בבהלה בגלל ריחוקה משכונות יהודיות אחרות, היהודים לא שבו אליה ובבתיהם הנטושים התיישבו ערבים.

[עריכה] מלחמת העצמאות

במלחמת העצמאות, במאי ,1948 במסגרת מבצע קילשון לתפיסת שטחים לאחר סיום המנדט הבריטי וצאת הבריטים, נכבש חלקה המערבי בידי כוחות ההגנה. תוך כדי הקרבות ובהתאמה לחוזק או חולשת הצדדים נוצר בה קו חזית, כשכוחות "ההגנה" יושבים בחלק העליון של השכונה בבתים שתפסו, והערבים שנהדפו מהחלק העליון יושבים על מורדותיה. במהלך הלחימה הקצרה נמלטו כמעט כל תושבי השכונה ממנה. בתום הלחימה הפעילה, משני צידי קו החזית שעבר בקו של צפון-דרום, נוצרו משלטים שכל צד החזיק. בצד המערבי נבנו עמדות צה"ל על החלק השולט והגבוה של הגבעה, וממזרחן, בשטח נחות טופוגרפית, עמדות הלגיון הירדני, כשמול כל עמדה ניצבת העמדה המקבילה. בין שני הצבאות היה שטח צר שהתמלא בהריסות ובגדרות תיל תלתליות (קונצרטינות). בהסכם הפסקת האש שהותווה על ידי משה דיין ועבדאללה א-תל (עוד קודם לשביתת הנשק) היתוו השניים כל אחד את קו העמדות הקדמי שלו, וכך נוצר בין השניים פער שהיה ל'שטח ההפקר'. הגבול סומן בעיפרון שעווה ("צ'יינוגרף") על גבי מפה, והקו העבה חצה בתים, אתרים וכבישים והטביע את חותמו על חיי השכונה העתידיים. הגבול חצה את השכונה ברחוב עשהאל, כאשר עמדות הירדנים והישראלים נמצאות בשני צידיו. כך נוצר "הקו העירוני" שחצץ בין הצדדים משך 19 שנים. לאחר הסכמי שביתת הנשק ברודוס עבר בשוליים העליונים של גבעת אבו תור במזרחה "קו שביתת הנשק 1949" שהיה זהה ל"קו הצ'יינוגרף".

[עריכה] תקופת ירושלים החצויה

תושבי השכונה שבחלק שבשליטת הלגיון הירדני חזרו לבתיהם, ולאחר מלחמת העצמאות יוּשב חלקה המערבי והעליון ביהודים שחלקם היו עולים חדשים שבאו לירושלים. בצפון שכונת אבו תור הערבית נותרו בתים אחדים מהשכונה היהודית "בית יוסף".

במשך 19 שנה הייתה השכונה מחולקת בין אבו תור (הערבית) לגבעת חנניה, כאשר השלטונות הישראליים מתעקשים לקרוא לחלק היהודי "גבעת חנניה" ואילו תושביו מכנים אותו בשם "אבו תור" (לאחר מלחמת ששת הימים (1967) ואיחוד העיר השתמשו יותר ויותר בשם הערבי של השכונה, ושם השכונה היהודי "גבעת חנניה" הלך ונעלם, שכן יותר לא התעקשו על קיומו. בניגוד לנקודות חיכוך אחרות בעיר החצויה, השקט בשכונה בין הישראלים לירדנים נשמר, למעט בכמה מקרים חריגים, בעיקר בשל העליונות הטופוגרפית של העמדות הישראליות על פני אלו של הלגיון, כשברור לשני הצדדים כי היכולת של הצד הישראלי להגיב הינה עדיפה.

[עריכה] מלחמת ששת הימים

אבו תור הערבית נכבשה במלחמת ששת הימים ביוני 1967. גדודו של מיכאל פייקס מחטיבת ירושלים היה אמור לכבוש את אזור שייח' עבד אל־עזיז, נבי סמואל וגבעת הרדאר, אך אלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס הפנה לשם את כוחות חטיבת השריון 'הראל' בפיקודו של אורי בן ארי. ירושלים העתיקה כבר הייתה מוקפת מכמה עברים, ועם כיבוש אבו תור היה נשלם כיתורה של העיר העתיקה. היה חשש מהכרזתה של הפסקת אש קרובה לפני שתיכבש העיר העתיקה, ונרקיס החליט להשלים את הכיתור בכוח היחיד שהיה זמין לו - גדוד המילואים בפיקודו של מיכה פייקס. הגדוד הוחלף בעמדותיו במהירות בגדוד חק"ש, וחזר מהפרוזדור לירושלים במסע רגלי דרך שכונת עין כרם. בצהרי יום ג' כ"ז באייר (6 ביוני 1967) הוטל עליו לכבוש את שכונת אבו תור הערבית. הגדוד הועלה על אוטובוסים והוסע לעבר עמדות המוצא שלו בשכונת בקעה. באותה עת כבר השתלטו הצנחנים על צפון העיר, ותפסו עמדות מול חומת העיר העתיקה.

ההיערכות ארכה זמן רב, וההתקפה החלה באיחור. באבו תור הייתה עמדה ירדנית מול כל עמדה יהודית. מהדרום לצפון היו בצד הירדני - "עמדת לולב", "עמדת בית המוכתר", "עמדת אריה", "בית המחלקה" ו"בית התריסים הצהובים". פלוגה ד' ופלוגה ג' נעו צפונה בדרך חברון לעבר עמדת המוצא שלהן ליד בית המדפיס הממשלתי. פל'וגה ב' הייתה אמורה להגיע ל"עמדת אריה הישראלית" במרכז הגזרה, ופלוגה א' הייתה אמורה לתקוף את "עמדת לולב הירדנית" באיגוף מדרום. מחלקת החוד של פלוגה ד', שהגיעה לעמדתה סמוך למדפיס הממשלתי, נקלעה להפגזה ונפגעה, ונסוגה להתארגנות מחדש, מה שגרם לעיכוב נוסף בהתחלת ההתקפה. עם התחלת הירי הסתגרו תחילה התושבים הערביים בבתיהם, ובמהלך התקיפה הישראלית גם נמלטו רוב תושבי שכונת אבו תור הערבית משכונתם.

פלוגה ב' פתחה בהסתערות לעבר "עמדת אריה הירדנית". לאחר שהופעל מטען חומר נפץ שהרס את הקומה העליונה הצליחה הפלוגה לכבוש את העמדה. לכוח שפעל במרכז הגיזרה הצטרף גם המג"ד מיכה פייקס.

פלוגה א' שפעלה בדרום אבו תור יצרה מסך עשן במורד הגבעה, כאשר מגבעת ארמון נציב שכבר נכבשה בידי סיירת חטיבת ירושלים, מסייעים לה באש בכינון ישיר של טנקים לעבר "עמדת לולב הירדנית". הפלוגה חצתה במהירות את השטח הרווי עשן וירי, כבשה את "עמדת לולב" והמשיכה צפונה בדרכה לכיבוש "עמדת בית המוכתר". בדרך נעצרה הפלוגה בשל אש צלף ירדני, וחמישה מאנשיה נהרגו. לאחר חיסול הצלף ברימון המשיכה וכבשה את בית המוכתר.

פלוגת ג' שפעלה במרכז הגיזרה יצאה מאזור המדפיס הממשלתי, עברה את רחוב עין רוגל, והגיעה בחסות הבתים מול "בית המחלקה". היא הצליחה לחצות שלוש גדרות תיל עד שהגיעה ל"בית המחלקה" וכבשה אותו. פלוגה ד', שפעלה בצפון אבו תור, התאוששה מההפגזה ונעה לעבר "בית התריסים הצהובים". בדרכה ספגה אש כבדה מכיוון העמדות הירדניות שעל הר ציון, ורק בחסות רימוני עשן הצליחה לחצות את השטח הגלוי, וכאשר הגיעה ל"עמדת בית התריסים" השתלטה עליו. המג"ד פייקס שהצטרף ונע בעקבות פלוגה ב' נקלע לשטח שלא טוהר על ידי הפלוגה שחצתה את השטח בחופזה, ובקרב פנים אל פנים עם חיילי הלגיון נהרג.

לאחר כיבוש הגבעה פתחו הירדנים באש ארטילרית על העמדות. בהפגזה המדויקת היו לגדוד נפגעים נוספים. עד השעה 00:18 הייתה כל אבו תור הירדנית בידי גדודו של פייקס. לגדוד היו בעת הכיבוש 16 חללים ובכללם המג"ד, רובם מאש של צלפים וחיילים ירדניים בודדים שביקשו להיחלץ מהקרב. עם כיבוש אבו תור הושלם כיתור העיר העתיקה, ולמחרת נפלה בידי צה"ל.

[עריכה] אופי אבו תור כיום

השכונה המשיכה להיות חצויה למעשה, גם לאחר 'מלחמת ששת הימים' ב־1967 כשהערבים יושבים בחלקה התחתון של השכונה והיהודים בחציה העליון. המוצבים הישראליים והירדנים סולקו וסמטת הגבול הייתה עתה לרחוב עשהאל המפריד בין החלק הערבי והחלק היהודי של השכונה. אופי קביעת הגבול והאיכלוס היהודי שבא בעקבותיו הביאו לרחובות מופרדים הומוגנית, שחלקם התחתון המזרחי מיושב בערבים והעליון המערבי מיושב ביהודים. מעברו המערבי של רחוב עשהאל עומדות וילות מטופחות של משפחות יהודיות המסתגרות מאחורי חומות אבן וממזרחו הבתים הערבים הבנויים אחד בתוך השני בבנייה ערבית לא סדירה. באופייה, השכונה היהודית הינה שכונת שינה שבה מתגוררים כ־400 משפחות. הצד היהודי המערבי של השכונה הפך גם לאזור יוקרתי שבו רמת חיים גבוהה ובו גרים היהודים בבתים ערביים משופצים ומודרניים ובבתי יוקרה חדישים שנבנו בשנות ה־80' וה־90' ואילו הצד הערבי קפא על שמריו. השכונה אינה מציעה לתושביה שירותים שמעבר לשינה. חיי המסחר, השירותים, הבילוי והפנאי מתקיימים בשכונות סמוכות.

אין קשר של ממש בין השכונות ב'עיר שאוחדה לה יחדיו', והגבול שתחילה היה רק בלב - ניכר פיזית בשטח. לאבו תור הערבית מערכת של חינוך, רווחה ותחבורה נפרדת לחלוטין. בחלק הערבי של השכונה יש כמה חנויות מכולת שהיוו בעבר מקומות מפגש שבין יהודים לערבים, אך מזמן האינתיפאדה הראשונה מדירים היהודים את רגליהם מהן. בשכונה אין בית ספר יהודי וילדי השכונה מוסעים על ידי הוריהם או נוסעים ללמוד בשכונות הסמוכות. בחלק הערבי של השכונה ישנו בית הספר היסודי 'אחמד סמך' שבו לומדים ילדי השכונה הערבים.

לעומת הפיתוח המואץ שפקד את שכונת אבו תור היהודית שבה בתי דירות נאים, גגות רעפים וגינות נאות, החלק הערבי של השכונה שבו מוסיפים קומות לבניינים נמוכים ושטחי ביניים שבין הבתים מתמלאים בבתים חדשים - נראה ככפר ערבי מוזנח ולא מטופל. על גגות השכונה הערבית בולטות 'צלחות' הלוויין לקליטת טלוויזיה מהתחנות הערביות של המזרח התיכון ומעל דלתות הבתים רואים ציורים צבעוניים של כיפת הסלע ומסגד אל־אקצא - מה שמראה כי יש כאן התנהלות שונה של שתי קהילות תרבותיות נפרדות.

בתקופת 'האינתיפאדה' החל מ־1987 החל מתח הולך וגובר בין היהודים לערבים בשכונה כאשר חבלות ושריפות מכוניות של היהודים הפכו לדבר של שיגרה. המתח הגובר הביא לצמצום המגעים שבין יהודים לערבים והשכונה נחשבה לשכונת 'תפר'. באזור רחוב עשהאל בנו היהודים שגרו ברחוב חומות הגנה גבוהות מקומת אדם לבתיהם בצד המזרחי של בתיהם, הגובל בחלקו הערבי של הרחוב. הרחוב וחומות האזור היהודי מוארים בלילות בפנסים רבי עוצמה ו'המשמר האזרחי' מפטרל לאורכו. התושבים בעבר היו הערבים של אבו ת'ור נוהגים דרך קבע לקצר את דרכם ולחצות את האזור היהודי בדרכם לתחנות האוטובוס שברחוב דרך חברון ולמקומות עבודתם במערב העיר והדבר עורר התנגדות ואי נחת בחלק השכונה היהודי הרואה בכך פגיעה בתנאי החיים שלו כשכונה יהודית. הבעיה החריפה אצל צעירים ובני נוער ערביים העוברים בדרכם לעבודתם וממנה באזור היהודי של השכונה ומיעוטם (על רקע לאומני ודתי) מתנהג בוואנדליזם, פוגע במכוניות, שובר אנטנות, חותך צמיגים, שובר מראות, מגיב בהתרסה כלפי בנות השכונה היהודיות הלבושות לדעתו בפרובוקטיביות הגובלת בתועבה, ולדעת תושבים יהודיים פוגע בכבוד הבנות. התושבים של האזור היהודי בחששם הקימו בין רחובות עשהאל ועובד שער ברזל שמונע מהערבים לקצר את הדרך ומכריחם לעשות עיקוף גדול. לאחר 1994, אז נחתם 'הסכם אוסלו', שבו החיים אט אט למסלולם, אך המתח שבין העדות עדיין קיים. היעדר גנים ומיתקני מישחק הביא את הילדים הערבים לבוא אל החלק היהודי ולהשתעשע בו כאשר היהודים מצידם משתדלים לצמצם את המגע.

לשם פיקוח מהיר יותר וממוקד על אירועים על רקע לאומני הקימה משטרת הבירה מיתקן צילום בווידאו ברח' עשהאל, הוא רח' הגבול לשעבר. המיתקן קשור ישירות למשטרה ומאפשר פיקוח בזמן אמת על המתרחש באזור קו התפר. מצלמה דומה הותקנה גם ברח' נעמי הסמוך. ב־2.12.98, יום רביעי, בשעה חמש בבוקר - אוסאמה נטשה, עובד עירייה ערבי בן 41, אב לשישה ילדים ותושב אבו תור יצא מביתו ללכת לעבודתו כעובד ניקיון בעירייה. הוא הרחיק כמה מטרים מביתו וברח' נעמי הגיח מאחורי אוטובוס חונה רעול פנים והתקיפו מאחור ודקר אותו כמה דקירות בגבו. נטשה הצליח לחזור עד סמוך לביתו כשהוא זועק לעזרה, ושם התמוטט ומת. מצלמות המשטרה שהיו מותקנות ברחוב, ולהן קשר ישיר למטה המשטרה, במטרה לגלות גנבי רכב לא פעלו, לטענת המשטרה בשל נפילת קווי התקשורת למוקד המשטרה. המשטרה מייחסת את הרצח למניע לאומני, שלטענת המשטרה ככל הנראה בוצע בידי דוקר סידרתי (יהודי) ממאה שערים.

במרכז הקהילתי של השכונה בית נחמיה (מרכז לתרבות וחינוך) שבו יש שירותי מתנ"ס מצומצמים (צהרון, מקהלה, חוגי קראטה, סיירות ואירועי תרבות שנתיים) נוצר עימות בין ילדי השכונה הערבים הלומדים בבית הספר היסודי בשכונה 'אחמד סמך' לבין ילדי השכונה היהודים, על רקע השימוש במתקני השעשועים שבגן המתנ"ס. על רקע העימות שאף גלש לפסים אלימים, נוצר ב־1999 - 2000 פרויקט 'מרכז החווייה היהודי־ערבי'. מרכז החווייה מתנהל בשתי השפות עברית וערבית והוא למעשה מפגש מאולץ שבין תרבויות. יוזמי הפרויקט מקווים שבזכותו יכירו הצדדים זה את זה ויימנעו עימותים של רקע של חשדנות כבעבר. מרכז החווייה מקיים סדנאות לנוער גם בחלקי ירושלים האחרים בנושאי דמוקרטיה ותהליך השלום. פעם החודש נערך במרכז החווייה פורום 'במת המזרח' שעניינו ענייני אקטואליה לציבור הרחב.

תוכנית אב לבנייה בשכונות ערביות במזרח העיר (1998) - סקר שטח ותוכנית של חברת 'יעדים' שהוכנן לפי בקשתה של 'הרשות לפיתוח ירושלים'. התוכנית מראה את האפשרות לבניית יותר מ־3000 דירות במגזר הערבי. התוכנית נועדה להביא את שטחי הבנייה האפשריים בשכונות הערביות לידי מיצוי, אך גם לאפשר לעברייני בנייה לקבל היתרים בדיעבד והכשרה לבנייה שבוצעה בלא רישיון. בשכונת אַבּוּ תוּר הערבית הותר לפי תוכנית זו לבנות 150 יחידות דיור.

[עריכה] חורשת אבו תור ומבט לעתיד

במרכז השכונה, על גב הגבעה, סמוך למרכז הקהילתי 'בית נחמיה', שנקרא ע"ש חייל בן השכונה ששירת בסיירת מטכ"ל ונפל, קיימת חורשה גדולה המשווה לשכונה אופי כפרי פסטוראלי ואשר הינה מיועדת לשימור. באמצע 1999 הוצע על ידי עיריית ירושלים לעקור את החורשה ובמקומה להקים בית כנסת מרכזי בשטח המגיע לכ־2,000 מ"ר. מניע ההצעה בקשה של עמותת בית הכנסת באבו תור. אבל מרבית התושבים של השכונה הינם חילונים וערבים ולתושבים לא ברור מדוע צריך מבנה כה גדול, שהקמתו תגרום נזק בלתי הפיך לאופייה של השכונה. ב-2007 מקודמת תוכנית לבניית 'מרכז שרובר' - מרכז תרבות גדול ועסקים בשכונת אבו תור הכולל גם מרכול גדול, חנויות יוקרה ובתי קפה. רוב תושבי השכונה מתנגדים למרכז המוצע, בטענם שהינו מיותר ויפגע באופי השכונה.

[עריכה] התיישבות יהודים בתוככי השכונה הערבית

התיישבות יהודים באבו ת'ור הערבית - התיישבות מהוססת של יהודים בגבול השכונה הערבית היו מאז 1967. בגבול הרחובות עשהאל, עין רוגל והמפקד יש התיישבות שהיא משותפת. יחד עם זאת יש הפרדה די בולטת בין השכונות, כאשר אחת אינה חודרת לתחום חברתה וההתיישבות של יהודים וערבים תחומה לשכונות בהן הם מתגוררים. ב־2001 רכשה ישיבת עטרת כהנים בניין בן ארבע קומות בחלק התחתון של שכונת אבו תור בלב האזור הערבי. הבית היה בבעלותה של משפחת עג'מיאן הארמנית, שהתגוררה בבניין שהיה ידוע כי הינו בעלותה של הפטריארכייה הארמנית. מאידך נכסים שונים של הפטריארכייה נרשמו על שם דיירים שלה ואפשר שהנכס נרכש בגדר זכויות של דייר מוגן ונמכר באמצעות חברת קש לעטרת כהנים. הבניין הייתה בעבר בשימושה של הקונסוליה הצרפתית בירושלים, ומשפחת המוכרים הועברה לחו"ל. עטרת כהנים מצידה אומרת כי לא רכשה את הבניין, אלא רק שכרה אותו. בבית שנרכש בסוף ספטמבר 2001, הוצבו מאבטחים השומרים על הבניין ביום ובלילה, שיכנה שתי משפחות צעירות, ובכוונתה להכניס למגורים במקום עוד ארבע משפחות כולן מאנשי ישיבת עטרת כהנים.

[עריכה] בניינים בולטים בשכונה

• "בית נחמיה" - מרכז קהילתי שכונתי.
• בית מנדל קפלן (בקצהו הצפוני של רח' עשהאל) הוא ביתו של איל הון יהודי מדרום אפריקה והוא מצטיין באדריכלות מודרנית, מדשאות, בריכת שחייה, רחבת ריקודים מרוצפת שיש ומותרות נוספים המוגנים מאחורי חומות גבוהות ושערים חשמליים.
• בית יהורם גאון - בולט בדרומו של רח' גיחון ומעבר לרחוב עשהאל אשר היווה בעבר הקו העירוני אשר הפריד בין ירושלים המערבית (היהודית) לירושלים המזרחית (הירדנית), ממנו נשקף נוף מרהיב לעבר ארמון הנציב, טיילות שרובר והאס ויער השלום. על הבית מתנוסס בגאון שם משפחתו של יהורם.
• מתחם המנזר היווני - בולט בשיא הגבעה ומוקף בחומות.